לוי אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוי אשכול
Levi Eshkol.jpg
לוי אשכול, 9 בספטמבר 1947
תאריך לידה 25 באוקטובר 1895
תאריך עלייה 1914
תאריך פטירה 26 בפברואר 1969 (בגיל 73)
ממשלות 3 - 13
כנסות 2 - 6
סיעה מפא"י העבודה
תפקידים בולטים
עיסוק קודם

לוי אשכול (שְׁקוֹלְניק) (25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל.

נולד בדרום האימפריה הרוסית (אוקראינה) בשנת 1895. עלה לארץ ישראל בשנת 1914 במסגרת העלייה השנייה. בימים שלפני קום המדינה היה פעיל בחברת מקורות ובסוכנות היהודית, כמו גם במטה הארצי של ההגנה. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לגרמניה שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, ושימש אף בתפקיד שר האוצר. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן-גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישתו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הביא בן-גוריון למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישתו של בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "העסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו את ניצחונו הגדול של אשכול על בן-גוריון ואנשי סיעתו, שבהן זכתה רפ"י ל-10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ להעביר את תפקיד שר הביטחון למשה דיין. לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד מותו מהתקף לב בשנת 1969.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי-יצחק שקולניק נולד בשנת 1895 בכפר אוֹראטוֹב (ברוסית: Оратов; כיום: אוֹראטיב, באוקראינית: Оратів) שבמחוז קייב של האימפריה הרוסית, כ-150 ק"מ מדרום לעיר קייב (כיום במחוז ויניצה שבאוקראינה). אביו היה יוסף שקולניק, ואמו הייתה דבורה לבית קרסניינסקי. אביו של אשכול היה מנהל משק חקלאי זעיר. אשכול למד בחדר ובגימנסיה בווילנה, ובנעוריו הצטרף לתנועת צעירי ציון.

בשנת 1914, לקראת סוף תקופת העלייה השנייה, עלה אשכול לארץ ישראל. הוא הצטיין בעבודה החקלאית המעשית, השתתף בייסוד קבוצת "עבודה" ועבד שנים מספר כפועל חקלאי וכשומר בפתח תקווה, בקלנדיה (עטרות), דִּילְבּ (קריית ענבים) ובראשון לציון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל בהנהגת "הסתדרות פועלי יהודה", שהוקמה על ידי מפלגות הפועלים על מנת לסייע לפועלים שנותרו במצוקה עקב המלחמה. לקראת סוף המלחמה, בשנת 1918, התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. עוד קודם לכן, בשנת 1917, נהרג אביו בפוגרום שערך הצבא הלבן באוראטוב; אך חרף שמועות שהגיעו לאוזניו על מותו של אביו, הידיעה על כך עתידה הייתה להגיע אליו רק כעבור ארבע שנים.

בשנת 1920 נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב', שבו היה חבר שנים רבות. כן השתתף בייסוד ההסתדרות. במסגרת פעילותו עסק הן בתפקידים כלכליים במוסדות ההסתדרות והמרכז החקלאי, והן בתפקידים ביטחוניים בהשגת נשק מגן עבור ארגון "ההגנה". בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת "הפועל הצעיר", שאליה השתייך אשכול.

ימי טרום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאו להפיכתו לאיש מפתח במספר יוזמות מרכזיות. ב-1937 ייסד אשכול את חברת "מקורות", שבעת ייסודה הייתה מפעל המשותף להסתדרות (50%) לסוכנות היהודית (25%) ולקרן הקיימת (25%). מפעל המים הגדול שהקימה החברה היה "מפעל הקישון", שתוכנן על ידי שמחה בלאס, ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם 3 שהוקמו הודות למפעל) ולהר הכרמל והדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג במסגרת ה"העברה". אשכול עסק בפעילות זו (שנקראה "טרנספר"), אשר נועדה להוציא את נכסי היהודים מגרמניה הנאצית (בהסדר עם הבנק הממלכתי הגרמני).‏[1] הוא המשיך בהנהלת מקורות עד לשנת 1951.

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות בחוץ לארץ (כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ הושמו במעצר). נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן אשכול (כראש מחלקת ההתיישבות) יחד עם זלמן שזר והרב מאיר בר-אילן. בעת "השבת השחורה" הביא אשכול לאישור בהנהלה הזמנית של הסוכנות את הקמת 11 הנקודות בנגב, שאותה יזם. הנקודות הוקמו ערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (אונסקופ) תמליץ להכליל את הנגב בתחום המדינה היהודית.

עוד בשנת 1939 הציג בפניו שמחה בלאס את ה"פנטזיה" שהגיש לד"ר ארתור רופין (אז ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), ובה מובאים שלושת השלבים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי הירקון ומי הצפון). ב-12 בפברואר 1941 קיבל את התזכיר שהגיש בלאס ל"מקורות" על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים". על בסיס תזכיר זה, ולאחר "ועדת בדיקה", השיג אשכול (יחד עם פנחס ספיר) את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי בדומה למוביל הארצי שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.

במקביל התקדם בשורות המפלגה, ההסתדרות וההגנה. היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב יפו (בין השנים 1944 ו-1948) ונציג מפא"י בקונגרסים הציוניים (ולפני הקמת מפא"י – נציג מפלגת הפועל הצעיר), מילא תפקידים מרכזיים בהנהלה הכספית של ההסתדרות ושל מפא"י. פעל במסגרת ההגנה בייחוד בנושאי כספים ורכש, ובין השנים 19401948 היה חבר המפקדה הארצית (המ"א) של "ההגנה", ונודע בכינוי המחתרתי "ליש".

לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל שימש אשכול כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. בתפקידו זה שימש אשכול למעשה כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. הוא עסק בארגון הצבא, ברכש, בתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. כן היה לו חלק בארגון סלילת דרך בורמה.

בשנת 1948 נבחר אשכול להיות ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בתפקיד זה ייסד ואיכלס 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים. עד שנת 1949 שימש במקביל לתפקיד זה, בתפקיד מנהל משרד הביטחון. עד שנת 1952 כיהן גם בתפקיד גזבר הסוכנות ובהנהלת "מקורות". כן שימש בין השנים 19491953 יו"ר מועצת המנהלים של "עמידר" – תפקיד חשוב ומרכזי בימים אלו של קליטת עלייה ופיתוח מואץ.

שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר האוצר אשכול (מימין) עם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ, 1956

בשנת 1951 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י. תקופה קצרה שימש שר החקלאות והפיתוח, וב-25 ביוני 1952 מונה כשר האוצר, והחליף בתפקיד זה את השר אליעזר קפלן, אשר התפטר עקב מחלה. בתפקיד שר האוצר שימש במשך אחת-עשרה שנים.

בתפקידו זה התקרב מאוד אל דוד בן-גוריון. בן-גוריון ראה עצמו כמדינאי, האחראי על ענייני החוץ והביטחון, על הקשר עם יהדות התפוצות ועל עיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל ועיצוב דפוסיה הלאומיים והממלכתיים. את ענייני היום-יום הכלכליים הותיר לאשכול.

בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", שעליה הכריז קודמו בתפקיד, אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי. סיוע רב שהתקבל מחוץ לארץ, וכן כספי השילומים מגרמניה, היו בין הגורמים לכך שבשנים אלו (19541963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעור האבטלה ושיעור האינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן כלכלי נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, אשר השיג בהרבה את גידול התוצר לנפש, והביא אף לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן לתופעות של אי-שוויוניות ופער בין עשירים לעניים.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר. הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליית מחירים. מטרת הפיחות הייתה ניסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף כ"חברה נלווית", ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה. מטרה זו הוגשמה ב-1964. אמנם המסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שמטרת המהלך הייתה הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים שנגרמה עקב הפיחות התאזנה עם מערכת הצמדת השכר. בפרספקטיבה מאוחרת נראה צעד דרסטי זה כהקדמה ל"מיתון" שעליו הכריז אשכול, כראש ממשלה, בשנת 1966, שהיה אף הוא על רקע עלייה בצריכה הפרטית, ללא עלייה מקבילה בתוצר.[דרוש מקור]

שקיעתו של בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך עבודתו לצדו של בן-גוריון רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. למעשה, כאשר פרש בן-גוריון לראשונה לשדה בוקר, בשנת 1953, העדיף למסור את תפקידו לאשכול או לגולדה מאיר, אך לחצים מפלגתיים הביאו למינויו של משה שרת, שנהנה מתמיכה גורפת של הנהגת מפא"י. אשכול סירב לקבל על עצמו את התפקיד, והודיע על כך באופן פומבי לבן-גוריון.

בזמן כהונתו של שרת כראש ממשלה (ופנחס לבון כשר הביטחון) אירע "העסק הביש" – מתן הוראה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקניים, על מנת לסכסך את מצרים עם מדינות אלו ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו וחלקם הוצאו להורג. הוויכוח הפוליטי בעניין זה, שכונה "הפרשה", הפך משנת 1960 ואילך לעניין מרכזי שעליו סובבים ענייני המדינה. עיסוקו של בן-גוריון בנושא נחשב על ידי רבים לשיגעון לדבר אחד; אולם בן-גוריון ראה בנושא עניין עקרוני, אשר בעטיו התעמת עם אשכול, הביא לפיצול מפא"י ולבסוף הוכרע בבחירות. תהליך שקיעתו של בן-גוריון היה גם תהליך צמיחתו של אשכול כמדינאי עצמאי וכראש ממשלה בזכות עצמו.

ועדת השבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, שבהן זכתה מפא"י להישג של 47 מנדטים, היה בן-גוריון בשיא כוחו הפוליטי, אך מאבקי הכוח בצמרת מפא"י ועניין "הפרשה" לא נתנו לו מנוח. ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי בצמרת מפא"י בין אנשי "דור הביניים", בני העלייה השלישית, ובראשם פנחס לבון, גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר, ובין קבוצת "הצעירים" שאותם טיפח בן-גוריון, ובראשה משה דיין ושמעון פרס.

לאחר גלגולים שונים של חקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 סבר בן-גוריון כי יש לחקור את הפרשה באמצעות "ועדת חקירה משפטית", בעוד שצמרת מפא"י סברה כי יש לסיים את העניין. אשכול חתר להביא לפשרה, ולסיים את העניין מבלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים, בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, אשר חקרה את הפרשה. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של גיבלי.

ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפה מסמך המזכה את בנימין גיבלי, ראש אמ"ן, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או "ועדת חקירה משפטית".

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה.

הבחירות לכנסת החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגשת התפטרותו המשיך בן-גוריון לעמוד בראש ממשלת מעבר, אך לא הצליח להרכיב ממשלה חדשה, וב-21 במרץ 1961 הוחלט על עריכת הבחירות לכנסת החמישית באוגוסט. לאחר הבחירות לכנסת החמישית נתקל בן-גוריון בקשיים שלא היה להם תקדים בהרכבת ממשלה. לאחר חודש של מגעים כושלים, הטיל בן-גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הייתה זו קואליציה צרה, ובן-גוריון העדיף לפעול במסגרת קואליציות רחבות יותר, אך לא הייתה לו ברירה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהאיש סומן להיות יורשו של בן-גוריון, וכי מעמדו בצמרת מפא"י הינו של "מס' 2".‏[2]

התפטרות בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים במצרים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי רצונו של בן-גוריון להקדיש את מלוא זמנו לעניין "הפרשה", ומסמך בן מאות עמודים שהועבר לבן-גוריון על ידי העיתונאי חגי אשד, ואשר כלל עובדות חדשות בעניין, הוא שהביא להתפטרות. הסבר אחר קושר את ההתפטרות להתחזקות הלחצים מצד ג'ון קנדי על בן-גוריון לאפשר לצוות מומחים אמריקנים לבחון שוב את הנעשה בכור הגרעיני בדימונה. בן-גוריון נקט עד אז בסחבת ובתרגילי התחמקות ולמעשה בהונאה שיטתית של המומחים האמריקנים שהחלו מבקרים בכור אחרי חשיפתו בשלהי 1960. הלחץ המתגבר מצד הבית הלבן הגיע לשיאו ובן-גוריון שרצה להרוויח זמן החליט להתפטר ובכך לטרוף את הקלפים, שכן הנימוס הדיפלומטי הנהוג בין שתי מדינות ריבוניות מחייב תהליך מחודש של תיאום ביקור המומחים בכור. מפה לשם נרצח הנשיא קנדי, ומחליפו בבית הלבן נקט עמדה אוהדת יותר לפרויקט הגרעין הישראלי. בן-גוריון לא נימק את התפטרותו אלא תלה אותה ב"טעמים אישיים". עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן-גוריון. ניסיון שעשה בן-גוריון להביא את יגאל ידין אל הזירה הפוליטית, ולמנותו לראש הממשלה, ואולי לשר הביטחון, נתקל בהתנגדות. ידין, שהיה עסוק אז בחפירות במצדה סירב להצעות אלו. אשכול מונה בהסכמה כללית לראש הממשלה, ובתוך שבוע ימים הקים ממשלה חדשה, על פי אותו ההרכב הקואליציוני שבו פעלה ממשלתו של בן-גוריון.

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי שלא כבן-גוריון, ימנה לשר הביטחון אדם בעל הרקע המתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידו; אולם אשכול החליט לשמש גם בתפקיד שר הביטחון. רבים סברו כי מדובר בטעות; המועמדים הטבעיים לתפקיד, משה דיין ושמעון פרס עסקו בביטחון מזה שנים, ואילו אשכול נחשב כעסקן אפרורי, ללא כל רקע בביטחון.

במיוחד פגע העניין בדיין. דיין, אשר עוד בשנת 1958 נשא נאום שבו הבחין בין "הנוער הישראלי שזחל בין קוצים ואבנים עם רובה ביד" ובין "אלו שישבו בקומה החמישית של הוועד הפועל", ראה עצמו כמועמד לתפקיד. בממשלתו של אשכול, לא רק שלא קיבל את התפקיד בו חשק, אלא נאלץ לראות בהתחזקות יריביו הפוליטיים.

בתחילה הודיע דיין על התפטרותו מן הממשלה. לאחר מכן, לבקשת אשכול, דחה את ההתפטרות "בחודשיים, שלושה".

אשכול הקים את הממשלה, ובנאום שנשא בכנסת הבהיר כי זו "ממשלת המשך", שיבח את בן-גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן-גוריון, אך לבזר מעט את שלטונו הריכוזי, וליצור "הנהגה קולקטיבית" של "זקני מפא"י".

דיין טרם מצא את דרכו בבירור אל שורות הממשלה. בנאום שנשא בסמוך להצגת הממשלה טען כי "על ההנהגה הקולקטיבית החדשה של מפא"י להסביר את דרכה". על אף שנאום זה נענה במאמר חריף מאת זלמן ארן בעיתון "דבר", שבו ביקר ארן את דיין כמי שהולך על "קביים" אידאולוגיים שסיפק לו בן-גוריון, ולא על רגליו שלו, המשיך אשכול במשא ומתן, ולבסוף הסכים להעביר מספר סמכויות שהיו שייכות למשרד האוצר אל משרד החקלאות, והשאיר את דיין בממשלתו. במהלך פוליטי נבון הצליח לבודד את דיין, לנטרל את כוחו הפוליטי, ולהשאירו בממשלתו. היה זה אות לבאות. דיין נותר מנותק ומבודד, ולאחר כשנה, בנובמבר 1964, התפטר בקול ענות חלושה.

תפקודו כראש ממשלה אל מול אתגרי התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשכול (מימין) עם שמעון פרס, שנות ה-60

עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. ארצות הברית ונשיאהּ ג'ון פיצג'רלד קנדי הביעו דאגה כי הכור משמש לבניית פצצת אטום, והעלו דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. באותו הזמן הצליח בן-גוריון לרַצות את האמריקנים, אך עם הכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.

אל מול שיתוף הפעולה ההדוק עם הצרפתים, אשר הביא לישראל את מטוסי המיראז' 3, חימוש רב נוסף, וידע בתחום הגרעין, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (ובמיוחד מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו לאחר מכן את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מגח), בתמורה להאטת קצב הפיתוח הגרעיני.

שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת, שכונה "גשר על הים התיכון", ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית, היה בעד המשך היחסים עם צרפת והידוקם, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו. הוא הגיע להבנה חשאית עם האמריקאים, קיבל את הסיוע והאט את הפיתוח הגרעיני.

ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן-גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול, בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני" שלו אחראי אשכול. פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר, כנראה על רקע זה.

שלווה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ושל פיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות כי המדינה עוסקת בפיתוח ובטיפול בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של שנת 1962 לא חלף אמנם, והנתונים הכלכליים הראו על צמיחה ועל עלייה בתוצר הלאומי הגולמי, אך המשברים בשוק העבודה הלכו והחריפו. דיבורים על 'מיתון' או על 'ריסון' נשמעו מפי מומחים כבר במהלך 1964, והממשלה אכן החלה בצעדים של ריסון תקציבי ששיאם בצעדי 'המיתון היזום' שננקטו במהלך 1966. הוויכוח על מהותו וצדקתו של המיתון היזום עדיין מעסיק חוקרים. גישה אחת אומרת כי מדובר בביטוי מוקדם לאימוץ מדיניות כלכלית 'נאו-ליברלית' עוד לפני שהמושג הזה תפס מקום בדיון הציבורי. על פי הגישה הזו, גם את 'המדיניות הכלכלית החדשה' של 1952 יש לראות כסנונית ראשונה. ואמנם, דברים ברוח זו ניתן למצוא בספרו של דוד הורוביץ 'כלכלת ישראל' שראה אור ב-1954. על פי פרשנות זו, העלית הכלכלית-חברתית שנהנתה ממדיניות הפיתוח שהנהיגה מפא"י לאחר הקמת המדינה, מדיניות שהצלחתה רק העמיקה אחרי תום 'מבצע קדש', תקופה בה ידע המשק שגשוג וצמיחה, החליטה להנהיג מדיניות כלכלית שתעלה בקנה אחד עם האינטרסים המעמדיים שלה, כלומר פחות מיסוי ופחות מעורבות של המדינה ביזמות הכלכלית. שיאה של גישה זו ב'תוכנית הייצוב' של 1985 ואחריה. הגישה השנייה אומרת את ההפך: 'המיתון היזום' נועד ליצור שינוי מבני במשק שעד לאותו הזמן (1965) נשען על מיזמי פיתוח אדירים: נמל אשדוד, בניית ערי פיתוח, סלילת כבישים ומעל לכל המוביל הארצי. כל אלו הגיעו לרוויה או לסיום לקראת 1965, כשבמקביל מגיעה לקיצה זרימת המזומנים שהייתה קשורה ב'הסכם השילומים'. על רקע מציאות כלכלית אובייקטיבית זו, החליטה הממשלה בראשותו של אשכול ובתמיכה של שרי 'אחדות העבודה' (אלון שימש אז כשר העבודה) ושל שרים נוספים בקואליציה (כמו אלמוגי איש מפא"י ששימש כשר השיכון), לנקוט צעדי ריסון שמטרתם להביא את המשק לכלל תפקוד סדיר במציאות בה אין יותר פרויקטים אדירי ממדים. בפועל אכן המיתון היזום יצר אבטלה משמעותית שקולה נשמע למרחוק בשל העובדה שהיא פגעה גם בעובדי צווארון לבן והכתה גם במרכז ולא רק בפריפריה, אבל אם לשפוט על פי התפקוד הכלכלי של המשק אחרי 1967, הצעד כשלעצמו היה נכון ומוצדק. במלים אחרות,הוויכוח על 'המיתון היזום' מתמצה במשמעות של הצעדים שננקטו,כלומר במטרתם. הפרשנות הראשונה מציעה לראות בצעדי הריסון את תחילת ההתנערות של העילית הישראלית הוותיקה והמשגשגת מהשכבות הנמוכות יותר, ואילו הפרשנות השנייה מציעה לראות בצעדי הריסון המשך מדיניות הצמיחה והפיתוח באמצעים זמניים אחרים.

בגבול הירדני שרר שלום דה-פקטו, וזאת לאחר שמגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שהחלו בתקופה זו, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השלווה היחסית הופרה בשנת 1965 כאשר בעקבות הקמת אש"ף, החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 התנהלו קרבות טנקים ותותחים, בשל ניסיון סורי להטות את מי הירדן; צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.

אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.

בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964 – ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית השתפרו והלכו. במרץ 1964 החליטה הכנסת לכונן יחסים רשמיים עם גרמניה המערבית. אל מול לחץ מצד מדינות ערב על גרמניה, ויחסם של רבים בארץ כי השעה אינה כשרה לכונן יחסים עם גרמניה פחות מעשרים שנה לאחר השואה, העביר אשכול בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. ב-19 באוגוסט 1964 הגיש שגרירה הראשון של גרמניה, ד"ר רולף פאולס, את כתב האמנתו. במאי 1964 ביקר אשכול ביקור ממלכתי בארצות הברית, והיה לראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית. הוא הקים יחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיו לעזר רב למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן.

בזירה הפוליטית הפנימית הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. אשכול יזם את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, וקבורתן בטקס ממלכתי ב-9 ביולי 1964. האווירה הייתה של התקדמות שקטה. שנים אלה אופיינו באירועים כהתחלת אִכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, זכייתה של מכבי נתניה בגביע אסיה לקבוצות והתחלת ניסיונות הפעלת הטלוויזיה הישראלית. במישור החיים הפרטיים, זכה אשכול לאושר אישי כאשר נישא, ב-3 בינואר 1964, למרים זליקוביץ', ספרנית בספריית הכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים.

הפילוג במפא"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידרדרות היחסים עם בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן-גוריון ולפי הקווים שהתווה בן-גוריון, הלך והתרחק מבן-גוריון. פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ הראו עד כמה התרחק אשכול מבן-גוריון, אשר הוציא את חרות ואת ראשיה אל מחוץ למחנה. הקרע האמיתי בא בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן-גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק במעמדו של לבון ולהשבת לבון ואנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן-גוריון – שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, ואשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. כאשר פנה בן-גוריון אל אשכול בעניין "הפרשה" באוקטובר 1964 כבר היו השניים מסוכסכים, ובעלי היסטוריה קצרה אך רועמת של חילופי מכתבים זועמים, האשמות ומאמרים משמיצים.

ההתנגשות בין אשכול ובן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד והמשפטנים אהרן חטר-ישי ויצחק טוניק (לימים מבקר המדינה), כי ועדת השבעה עיוותה את הדין.

חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בן-גוריון בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים דב יוסף, בדרישה כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא הסכים לכך.

אשכול, אשר ידע מידידתו דליה כרמל כי המסמך המזכה את ג'יבלי מזויף, לא יכול היה לספר על כך לבן-גוריון, שכן לא רצה לחשוף בפניו את סוד יחסיו עם כרמל. בשיחה עם בן-גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד – אינו קיים בשביל העולם".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה.

משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.

ועידת מפא"י בפברואר 1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול היה להביא את עניינו – ועידת מפא"י. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון נמנים עם מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הינם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הנִצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב עשה אף נשיא המדינה זלמן שזר מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה מזה שלושים שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו בן-גוריון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

הקמת רפ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול הפכו לקשים ואישיים. בישיבת מזכירות מפא"י ב-13 במאי אמר אשכול על בן-גוריון כי "יש דברים שהאיש הזה, אתו עבדתי בממשלה 12 שנים, לא היו בסדר אצלו, אבל הוא אינו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו, וכבוד חמישים השנים, ואף למעלה מחמישים שנים, לא אטפל בזה". משנתפרסמו הדברים, העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את אשכול ואת בן-גוריון כאחד, שלפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, קמה ונהייתה מפלגה חדשה ושמה "רפ"י – רשימת פועלי ישראל. פרט למייסד המפלגה, בן-גוריון, נמנו בשורות המפלגה דמויות כשמעון פרס, יוסף אלמוגי, ולאחר תקופת התלבטות – משה דיין.

מערכת הבחירות לכנסת השישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את רובו המכריע הציבור הישראלי, ונראה היה לציבור, פרט לבן-גוריון ולתומכיו, כי העיסוק בה מיותר וכי זמנה עבר.

ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור (שאשכול לא הסכים להאריך את תקופת כהונתו כרמטכ"ל, והביא במקומו את יצחק רבין, יוצא הפלמ"ח, באחד הצעדים שיצרו את הקרע בינו ובין בן-גוריון) ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון, טדי קולק ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי. המפלגה שידרה תדמית טכנוקרטית ואקטביסטית מבחינה ביטחונית, אל מול הרפיון שיוחד לאשכול ולזקני מפא"י.

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א – אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים בלבד אל מול 45 מנדטים שבהם זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול. כישלונה של רפ"י היה חרוץ; נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שניצחה, וכי בן-גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות ולא תהיה להם עוד תקומה.

ראש ממשלה - הקדנציה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר ששוחרר מן האשפוז, לאחר כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י העיבו על התהליך. לכאורה היה אשכול בשיא עוצמתו לאחר הבחירות; למעשה סימנו הבחירות תחילת תהליך של שחיקה בכוחו ובשליטתו בדעת הקהל. בממשלה החדשה תמכו 71 חברי כנסת, ובנוסף למפא"י תמכו בה מפ"ם, המפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. אחדות העבודה הגדילה את מספר שירה משניים לשלושה, כשאת תפקיד "הצעיר הביטחוניסט" שבו חשקה רפ"י, ממשיך למלא יגאל אלון שלצד תפקידו כשר העבודה היה שותף לוועדת השרים לענייני ביטחון, ושקולו הייחודי בתחום המדיני-ביטחוני תפס מקום חשוב בישיבות הממשלה. לצידו כיהנו כשרים ישראל גלילי ומשה כרמל. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966. את עיקר נאומו הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואכן אלו עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.

המיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיתון 1966 בישראל

עוד לפני שנת 1966 הסתיימו פרויקטים גדולים – המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית; במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בנוסף, מאזן התשלומים השלילי של ישראל, העלייה באינפלציה, הירידה בעלייה, סיום חלק הפיצוי הלאומי (להבדיל מהאישי) שבהסכם השילומים עם גרמניה, והתגברות הדרישות מצד ועדי עובדים חזקים למיניהם בראשם 'האקדמאים' שב-1965 ניהלו שביתה פראית, כל אלו הביאו את הממשלה עוד במהלך 1964 וביתר שאת ב-1965, לנקוט צעדי ריסון תקציבי, כלומר 'מיתון יזום'.

בנאום שנשא ב-14 בפברואר 1966, עת הציג בפני הכנסת את תקציב המדינה, הציג שר האוצר פנחס ספיר את עיקרי הבעיות העומדות בפני המשק הישראלי – גירעון במאזן התשלומים, עליית השכר במשק, עלייה בתקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלו – העלאת מסים והתייקרויות. ובלשונו של ספיר: "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". מדיניות זו קיבלה את הכינוי "מיתון", והוצגה בציבור כאילו יצאה מכלל שליטה, כשאת הפרשנות הזו מובילים מתנגדי הממשלה מימין (גח"ל) ומשמאל (רפ"י).

עם חלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי היוזמה הביאה לעלייה חריפה באבטלה, לירידה ברמת החיים ולעצירת השקעות חוץ. לראשונה החל בארץ מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. בינואר 1967 התמוטטו שני בנקים, "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות, ופסקה פעילות חברת הבנייה הגדולה "רסקו".

מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב" – אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה לאהדה ציבורית במשבר רפ"י, נראתה עתה כהססנות גרידא. בקרב הציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספר בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו, כגון "חצי תה חצי קפה" או "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", נראו עתה כמלמולים של אדם שאינו ראוי למשרתו הרמה. כל אלו היו מתקפות מתוזמרות על ידי האופוזיציה שנהנתה מתמיכת עיתונים 'בלתי תלויים'. בפועל האופוזיציה כמו גם העיתונאים הביקורתיים, לא הציגו שום חלופה למדיניות המיתון, שנועדה לשנות את מבנה המשק, להעביר יותר עובדים מהשירותים לייצור, ולהרחיב את הייצוא על חשבון מפעלי הקמה שהגדולים בהם הגיעו כאמור לסיומם.

המצב הביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המיתון הייתה תקופה של התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון ומטוסי המיראז' נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח והעצמתו, גם בשנים אלו של מיתון, יש לזקוף לזכות אשכול, אשר השכיל, אל מול המשבר הכלכלי, לפעול בסדר העדיפויות הראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שכרת אשכול עם ג'ונסון במאי 1964 נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.

צה"ל נאבק באופן יום-יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966 – פעולה שבה חדר כוח צה"ל לירדן, פוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום, ותוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ולעומתו נהרגו עשרות חיילים ירדנים.

תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת"‏[3] נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב לפעולות בזמן ובמקום שייראו לה; אך אימרה זו לא התקבלה בקרב הציבור, וההנהגה הצבאית התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי יותר. נראה כי אף פעולת סמוע הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק קיבל אופי אישי, בתקריות כגון התקרית בספטמבר 1966, שבה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות.

מאבק זה עתיד היה ללכת ולהחריף ככל שתתקרב מלחמת ששת הימים, וההנהגה הצבאית, כמו גם העם, יאבדו את אמונם בכוחו של אשכול לפתור את בעיות הביטחון של המדינה.

מאחורי הקלעים בשירותי הביטחון נוהל מאבק איתנים בין איסר הראל, יועצו של אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הרקע למאבק היה "פרשת בן ברקה" – היעלמו בפריז של האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן ברקה, שיש הטוענים כי שירותי הביטחון הישראלים שימשו בה תפקיד מרכזי. מאבק זה, אשר כמנהג הימים ההם נחשף לציבור רק ברמזים, איים בסוף שנת 1966 להפוך ל"פרשה" חדשה, והשפיע אף הוא על יכולת תפקודו של אשכול בשטח הביטחוני.

בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; אשכול נקט בצעד זה בהתאם להסכם הקואליציוני עם מפ"ם, בגלל לחץ פוליטי וציבורי שהלך וגבר ואף דיבר ללבו של אשכול, כמו גם רצונו לנקוט בצעד הפגנתי נוסף כנגד מרותו של בן-גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין, כי אם סמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה, והוא הוסר בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים לאחר מכן.

לקראת מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ההמתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת ההמתנה

ב-15 במאי 1967 צעד בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ועמו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו אל הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, החל להזרים לסיני כוחות צבא גדולים.

למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ולקרב אוויר באפריל 1967 שבו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים. יש הסוברים כי החלטתו של נאצר להזרים את כוחותיו לסיני הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות ומניסיון להפיל את המשטר הסורי, ויש הסוברים כי המשבר החל מבלי שתהיה כוונה אצל מי הצדדים להביא למלחמה כוללת, אך שורה של צעדים שלא ניתן היה לחזותם מראש הביאו את האזור אל המלחמה.

עם כניסת הכוחות המצריים לסיני, ובעקבות דרישתו של נאצר, הורה מזכ"ל האו"ם או תאנט על פינוי כוחות האו"ם שהיו בסיני. פעולה זו הביאה לכך שנאצר זכה לשליטה במצרי טיראן – דבר שהביא למצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גויס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה תקופת המתנה, שבמהלכה שותק המשק הישראלי עקב גיוס מרבית הגברים הכשירים לשירות מילואים. חרדה קיומית ירדה על המדינה.

המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור הישראלי לא חש ביטחון באשכול. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול לא הורה על יציאה למלחמה, גבר החשש כי מדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו ראשונות במתקפה.

ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הביא לחשש חמור במערכת הצבאית ובמערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול כי יסכים להצטרפות אנשי רפ"י אל הממשלה ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרתם של יריביו מרפ"י לשולחן הממשלה, וראה בדרישה כי ייתן לאחר את תיק הביטחון משום חתירה תחת סמכויותיו. אשכול ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי שיסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן יצא לצרפת ולארצות הברית בניסיון להביא לפעולה בינלאומית לפתיחת השיט במצרי טיראן, אך ללא הצלחה, והמשבר הלך והחריף. בפגישה ב-27 במאי בשתיים בלילה מסר השגריר הסובייטי לאשכול שדר חריף מראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין, שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו יום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות בשאלת היציאה למלחמה. תשעה שרים (בהם אשכול) תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ודחה את המשך הדיון ליום אחר.

הקמת ממשלת הליכוד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו ערב, 28 במאי 1967, נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. במהלך הכנת הנאום נוצרו כמה נוסחים, לאחר שאשכול העביר את הנאום המודפס הגהה מהירה. הנאום שודר בשידור חי, וכשהגיע אשכול לפסקה שבה בוצע תיקון מהנוסח "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" לנוסח שונה "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", לא הבין את התיקון שנעשה, ונשמע כמגמגם בשידור חי למיקרופון. תקלה זו יצרה רושם קשה בציבור כאילו בראשות הממשלה יושב אדם הססן שאינו מסוגל להכריע, וכי המדינה נמצאת בסכנה גדולה.

מאולפני הרדיו הגיע אשכול אל ישיבת המטה הכללי של צה"ל. מצב הרוח במטה הכללי היה סוער, והיו בו בעלי תפקידים כאריאל שרון אשר דיברו על החלפתו של אשכול בכוח. האלופים אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל הטיחו בפניו של אשכול מילים קשות. אשכול עזב את הישיבה בכעס. באותו יום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית נגד ישראל לצד סוריה ומצרים.

ב-29 במאי נכתב במאמר המערכת של עיתון הארץ כי "מר אשכול לא בנוי כדי להיות ראש הממשלה ושר הביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור כי "סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפליה". אך הלחץ הפנימי נמשך. ב-1 ביוני לא ראה אשכול ברירה, ומסר את תיק הביטחון לידיו של משה דיין. כן צורפו לממשלה החדשה שהוקמה נציגי גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, ובאותו הזמן כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין לשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ולמעשה מסר לידי דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ששת הימים
שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צדו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.

המלחמה הייתה הניצחון הצבאי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את חצי האי סיני, את יהודה ושומרון, את רצועת עזה ואת רמת הגולן. ירושלים אוחדה, ושוחרר הכותל המערבי.

תוצאותיה המוצלחות של המלחמה לא יוחסו על ידי הציבור לאיש שעמד בראשות הממשלה זה מספר שנים, עסק בבניין הכוח ובהעצמתו וניווט את ספינת המשבר המדיני. כיום נראה כי תקופת ההמתנה אך היטיבה עם הכנתו של צה"ל אל המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה למנוע את המלחמה סייעו למתן לגיטימציה בינלאומית ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון להסיג את צה"ל מסיני ומרצועת עזה ב-1956. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין ולמפקדי צה"ל.

שקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שקע אשכול מבחינה אישית ומבחינה בריאותית. מחלת הסרטן הכתה בו, והוא הלך ואיבד את כושרו להמשיך בחיים הפוליטיים. אל שולחן הממשלה ישבו צעירים אקטיביסטים כמשה דיין ויגאל אלון אשר התקוטטו ביניהם על ירושתו בעודו בחיים. השפעתו על אירועי השנים 19671969 הייתה שולית. נראה כי נשאר בתפקידו מכיוון שהיה זה נוח שבתפקיד יישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון" ואינו מעוניין או אינו מסוגל להכריע בין הגישות הסותרות לכיבושי ישראל במלחמת ששת הימים. האיחוד בין רפ"י ובין מפא"י ואחדות העבודה בינואר 1968 הפך ויכוח זה לוויכוח פנימי במפלגת השלטון, מפלגת העבודה. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, שבמסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין, לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרתו כי "מחכים לטלפון מנאצר" אופיינית להשקפתו זו.

היד החופשית שניתנה לדיין בהנהגת המדינה הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה עדיין הייתה רחוקה, ונראה היה כי המיתון הכלכלי פינה את מקומו לגאות משקית. בסוף שנת 1968 היה ברור כי אשכול לא יאריך ימים. עוד בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב, אך לאחר שנמסר כי החלים ממנו ושב לעבודה, לקה שוב בהתקף, ונפטר ב-26 בפברואר 1969 בשעה 8:20. אלון מילא את מקומו במשך חודש כראש ממשלה בפועל, עד אשר מאיר התמנתה לתפקיד ב-17 במרץ.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול היה נשוי שלוש פעמים: הוא נשא את רבקה מהרש"ק בשנת 1922, ונפרד ממנה בשנת 1927. ב-1930 נשא את אלישבע קפלן, מנשות העלייה השלישית, עמה התגורר בדגניה ב'. נישואין אלו נמשכו עד למותה של אלישבע ממחלה קשה בשנת 1959. ביישוב דגניה ב' בנו לזכרה אולם ספורט המכונה "בית אלישבע". בשנת 1964, בעת שכיהן כבר כראש ממשלה, נשא את מרים זליקוביץ', שעבדה כספרנית בספריית הכנסת והייתה צעירה ממנו ב-35 שנים.

לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, בתה של רבקה, ודבורה, תמה ועפרה, בנותיה של אלישבע. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. בתו תמה נישאה לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא בתפקיד שר האוצר. בתו דבורה נישאה לאליעזר רפאלי ונכדו ממנה הוא פרופסור שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה. נכדו מבתו עפרה הוא הסופר אשכול נבו.

כאשר נכנס אשכול לתפקידו כראש ממשלה אמר לו ראש השב"כ דאז: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי (אנשי היחידה לאבטחת אישים) לא ידברו". על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".‏[4]

הנצחתו של אשכול ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול הלך לעולמו כשהוא מר נפש, ובעל תדמית שלילית של אדם הססן וגמגמן, אשר כמעט הביא את המדינה אל אסון חמור, אשר נמנע ברגע האחרון. כיום ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הניסיונות ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.

תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נראתה כמגוחכת במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך כיום יש המתגעגעים לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה.

לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים – תחנת הכוח אשכול שבאשדוד. שכונות "רמת אשכול" בירושלים ובחיפה, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה. פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, המחולק מדי שנה, נקרא אף הוא על שמו של אשכול. דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, וכן על שטר כסף בערך של חמישה שקלים חדשים, שהונפק לציבור לראשונה בשנת 1985, שהיה בשימוש עד לשנת 2000, עת הנפיק בנק ישראל סדרה חדשה של שטרות והוציא מן המחזור שטרות ישנים בערכים נמוכים. דיוקנו של אשכול הוטבע אף על מטבע בערך של חמישה שקלים חדשים שיצא בהנפקה מיוחדת בשנת 1990.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/11/blog-post.html

  • ארנון למפרום, "אשכול: 'דמי חיילינו לא יהיה חינם'; 47 שנים להטבעת המשחתת 'אילת'". פורסם בבלוג של ארכיון המדינה:

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/10/21-1967.html

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמחה בלאס, "מי מריבה ומעש", פרק 26, ע' 113-120.
  2. ^ ארכיון המדינה
  3. ^ ליטל לוין, היום לפני 43 שנה: "הפנקס פתוח והיד רושמת", באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009
  4. ^ אילן בן עמי, האישה שאיתו, הוצאת מטר, 2010
  5. ^ לפרטים נוספים על הספר ראו באתר גנזך המדינה.
  6. ^ ביקורת: דן גלעדי, ‏אשכול כמנהיג, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 168-160.
לוי אשכול
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלון

שרי האוצר בממשלות ישראל

אליעזר קפלןלוי אשכולפנחס ספירזאב שרףפנחס ספיריהושע רבינוביץשמחה ארליךיגאל הורביץיורם ארידוריגאל כהן-אורגדיצחק מודעימשה נסיםשמעון פרסיצחק שמיריצחק מודעיאברהם בייגה שוחטדן מרידורבנימין נתניהויעקב נאמןבנימין נתניהומאיר שטריתאברהם בייגה שוחטסילבן שלוםבנימין נתניהואהוד אולמרטאברהם הירשזוןרוני בר-אוןיובל שטייניץיאיר לפידבנימין נתניהו

שרי הבינוי בממשלות ישראל

גיורא יוספטליוסף אלמוגילוי אשכולמרדכי בנטובזאב שרףיהושע רבינוביץאברהם עופרשלמה רוזןגדעון פתדוד לויאריאל שרוןבנימין בן אליעזרבנימין נתניהויצחק לויבנימין בן אליעזרנתן שרנסקיאפי איתםציפי לבנייצחק הרצוגזאב בויםמאיר שטריתזאב בויםאריאל אטיאסאורי אריאל

שרי החקלאות בממשלות ישראל

אהרון ציזלינגדב יוסףפנחס לבוןלוי אשכולפרץ נפתליקדיש לוזמשה דייןחיים גבתיאהרן אוזןאריאל שרוןשמחה ארליךמנחם בגיןפסח גרופראריה נחמקיןאברהם כ"ץ-עוזיצחק שמיררפאל איתןיצחק שמיריעקב צוררפאל איתןאהוד ברקחיים אורוןאהוד ברקשלום שמחוןציפי לבניישראל כ"ץזאב בויםשלום שמחוןאורית נוקדיאיר שמיר

מנכ"לי משרד הביטחון

לוי אשכולאליעזר פרי (פרלסון)פנחס ספירזאב שינדשמעון פרסאשר בן נתןמשה קשתיישעיהו לביאיצחק עירוניפנחס זוסמןיוסף מעיןאהרון בית הלחמימנחם מרוןדוד עבריאילן בירןעמוס ירוןיעקב תורןגבי אשכנזיפנחס בוכריסאודי שנידן הראל

הקודם:
דוד בן-גוריון
יושב ראש מפא"י הבא:
-
הקודם:
-
יושב ראש מפלגת העבודה הבאה:
גולדה מאיר
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg