משתמש:ספינקס8522/דוד שפירא

דוד שפירא (10באוגוסט 1903–23 ביוני 1985^[1]) היה כימאי ישראלי, מראשוני המדענים במכון וייצמן למדע. במהלך מלחמת העולם השניה סינתז את האטברין, תרופה נגד מלריה, ששימשה את בעלות הברית והצילה את חייהם של אלפי אנשים. הוא הקדיש את מרבית שנות עבודתו לסינתזה של קבוצת ליפידים בשם "ספינגוליפידים", ונחשב למומחה היחיד בעולם לסינתזה של ליפידים חיים^[2]. בשנת 1955 קיבל את פרס וייצמן מטעם עיריית תל-אביב לאחר שהצליח לסנתז את הספינגוזין^[3]. בשנת 1971 הוצע לקבלת פרס נובל בכימיה בזכות תרומתו הייחודית בחקר הספינגוליפידים^[4]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא נולד בעיירה ווישינטי, בליטא. הוא היה הצעיר מבין שבעת הילדים במשפחה, שכל אחד מהם נולד ביום אחר של השבוע. אביו, שהיה רב, ציפה שכל בניו יהיו רבנים כמוהו. בילדותו למד ב"חדר". כשפרצו קרבות בין רוסיה וגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נשלח למקום מבטחים בדרום רוסיה, ושם גילה עולם חדש: "אני יודע יותר על מדע מאשר על הדת בגלל מלחמת העולם הראשונה. גם השיהוי בקריירה המדעית שלי נגרם על ידי אירועים הסטוריים"^[5]. הוא חזר לליטא, אך לא ללימודי הדת. הוא הלך לבית ספר תיכון ממלכתי בדווינסק, וסיים את לימודיו בשלוש שנים. כבר בגיל 19 התעניין בהיבטים הכימיים של מחלות. "בימים ההם, אף אחד לא חשב בכיוון הזה. היום כולם מתלהבים מהרעיון"^[5]. הוא למד באוניברסיטת ברלין ובאוניברסיטת קיל^[6]. הוא עשה את הדוקטורט בהנחיית פרופ' רוזנמונד באוניברסיטת ברלין. כשהוצעה לפרופ' רוזנמונד משרה גבוהה באוניברסיטת קיל, הזמין את הסטודנט המצטיין שלו להצטרף אליו. שפירא קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קיל בשנת 1929. הוא המשיך לעבוד במעבדה של פרופ' רוזנמונד שנתיים נוספות, ולאחר מכן עבד בתחום הכימיה האורגנית-רפואית בברלין^[7]. עם עליית הנאצים לשלטון, קיבל שפירא מכתב אנונימי מאיים והחליט לעלות לארץ ישראל^[5]. כשהגיע לארץ ב-1933, לא היתה שום עבודה בשטח שלו, והוא נאלץ לעבוד כפועל בניין^[8]. כעבור כמה שנים שמע שמתכוננים להקים בית-חרושת לתרופות ברחובות. הוא פנה אליהם וקיבל עבודה שם. ב-1934 הקים ד"ר חיים וייצמן את מכון זיו ברחובות. בשנת 1938 שמע שפירא שמכון זיו מתכונן לייצר תרופות בארץ ישראל מחשש שבמקרה של מלחמה נתיבי האספקה ינותקו. בזמן מלחמת העולם השניה, אלפי חיילים ואזרחים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק נפלו קורבן למלריה. הגרמנים פיתחו חומר סינתטי בשם אטברין, שהוא תרופה נגד מלריה, אך תהליך ייצור האטברין היה מוגן בפטנט. בכל העולם החלו לחפש אטברין. שפירא פנה לחיים ויצמן, סיפר לו על ניסיונו בפיתוח תרופות, והציע לד"ר וייצמן לפתח תחליף לאטברין. הוא התקבל לעבודה במכון זיו^[9]^[10], ועמד בראש צוות של ארבעה אנשים שמטרתם היתה לפענח את צופן האטברין^[11]. כעבור שנה הם ייצרו חצי גרם של החומר במעבדה. "הבעיה הגדולה ביותר עם תרופות סינתטיות היא העתקתן מהמעבדה לתעשיה"^[12], אמר שפירא. לאחר עבודה מאומצת של שנתיים אפשר היה לתרגם את מחקריו לייצור מסחרי של האטברין, ששימש את בעלות הברית במצרים כתרופה נגד מלריה במהלך מלחמת העולם השנייה. האטברין הציל את חייהם של אלפי אנשים והביא רווחים נאים למכון. בשנת 1946 הונחה אבן הפינה למוסד המורחב שנקרא מכון וייצמן למדע, ושלוש שנים לאחר מכן נחנך המכון. בינתיים פרצה מלחמת העצמאות, שבמהלכה הפך מכון וייצמן לאחד המרכזים המדעיים החשובים שפעלו במסגרת המאמץ המלחמתי של היישוב. כשהוקם מכון וייצמן, הוצע לשפירא להיות מנהל מחלקה, אך הוא סרב, כי רצה לעסוק אך ורק במחקר. וכך, בגיל 49, שב לרעיון המקורי שלו לעבוד על הקשר בין רפואה וכימיה, ועבר למחקר בכימיה אורגנית. בשנת 1951 יצא לשנת שבתון באוניברסיטת אילינוי ועבד במחלקתו של ד"ר קארטר. שם החל לעבוד על קבוצה של חומרים שומניים בשם "ספינגוליפידים", הנמצאים במוח, במערכת העצבים, בכבד, בטחול, ובכלי הדם. חומרים אלה קרויים על שם הספינקס במיתולוגיה היוונית, כי ההרכב שלהם מסובך מאוד ומהווה חידה לחוקרים. הסביר שפירא: "חוקר גרמני בשם טודיקום גילה את הספינגוליפידים בשנת 1872. ההרכב שלהם כל כך מסובך שהיום, מאה שנים מאוחר יותר, אנחנו עדיין עובדים עליו. המטרה שלנו היא לבודד, לנקות, לקבוע את המבנה הכימי, ואז לסנתז. אני לא מכיר שום חומר שעליו אפשר לומר שארבע הפעולות האלה דרשו מאה שנים"^[3]. בשנת 1954 הצליח שפירא לסנתז את הספינגוזין, החומר שממנו נובעים שאר חברי הקבוצה. מעבדתו היתה היחידה בעולם שעסקה בסינתזה של הספינגוליפידים. על הסינתזה של ספינגוזין קיבל שפירא את פרס וייצמן מטעם עיריית תל-אביב לשנת 1955^[13]. סינתוז הספינגוזין איפשר המשך מחקר על תפקידיו^[14]. שפירא ומעבדתו במכון ויצמן עסקו בסינתזה של ספינגוליפידים נוספים^[15]. הוא המשיך לקוות לשיתוף פעולה בין הכימיה והרפואה: "ידעתי שבמוקדם או במאוחר מישהו שעובד בקצה הרפואי של החידה יתקשר אלי"^[3]. ואכן, בנובמבר 1962, ד"ר רוסקו בריידי, ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב, פנה אל שפירא במכתב שבו הציג את הנחותיו בקשר למחלות גאושה,טאי-זקס ונימן-פיק כתופעות הנובעות מפגמים תורשתיים בפירוק אנזימטי של ספינגוליפידים. מחלות אלה הן מחלות תורשתיות חשוכות-מרפא, השכיחות ביותר בקרב יהודים ממוצא אשכנזי. החולים צוברים ברקמותיהם ספינגוליפידים^[16]. במכתבו שאל ד"ר בריידי את שפירא אם יהיה מעונין לעבוד איתו בהכנת ספינגומיילין (הספינגוליפיד המצטבר ברקמותיהם של חולי נימן-פיק) מסומן. הוא הציע ששפירא ישלח לו חומר הנוצר באחד משלבי הסינתזה המוקדמים של הספינגומיילין, כדי שהוא יחדיר לתוכו את הפחמן הרדיו-אקטיבי בשלבים האחרונים של הסינתזה במעבדתו. שפירא ענה שהוא מעונין מאוד בשיתוף הפעולה, והציע לנסות ולסמן תחילה גלוקוצרברוזיד, הספינגוליפיד הקשור במחלת גאושה. ד"ר בריידי לא הצליח להפיק את החומר המבוקש בניצולת טובה, והציע שיבוא למעבדתו של שפירא לחודש-חודשיים כדי לנסות לסנתז את הגלוקוצרברוזיד המסומן בהדרכתו. שפירא ענה שאין במעבדה שלו ציוד הדרוש לעבודה בחומרים מסומנים, והציע שהוא יבוא למעבדתו של ד"ר בריידי ויסייע בהשלמת הסינתזה. בראשית שנת 1964 הגיע שפירא לארה"ב, ויחד עם דר" בריידי וד"ר ג'וליאן קאנפר סינתז גלוקוצרברוזיד מסומן בפחמן-14. אחרי השלמת הסינתזה פתחו במחקרים הביוכימיים. הם מצאו שכתוצאה מחסר באנזים מסוים הפעילות האנזימטית של חולי גאושה מוקטנת ויש הצטברות אנומלית של ליפיד^[17]. בשנת 1964הצליח שפירא לסנתז ספינגוליפיד נוסף בשם "סיטוליפין-ה" (Cytolipin-H), הנמצא בתאיהם של יותר מ-20 סוגים של סרטן, ובכוחו לעורר יצירת נוגדנים בתוך הדם^[18]. בשנת 1966 סינתז ספינגומיילין מסומן בפחמן-14 לצורך מחקר מחלת נימן-פיק. בסוף 1964 קיבל שפירא מענק גדול ממכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית לשלוש שנים^[19]. בשנת 1967 ניתן עוד מענק לעוד שלוש שנים^[20]. בשנת 1965 הועלה שפירא לדרגת פרופסור מן המניין^[21]. בשנת 1966 נתמנה לעורך משנה של כתב העת "כמיסטרי אנד פיזיקס אוף ליפידס"^[22]. ב-19 במאי, 1968, הוציא מכון וייצמן הודעה לעיתונות שבה נאמר:

אפשרויות למציאת אמצעי ריפוי לסוג מסוים של מחלות חשוכות-מרפא, המופיעות בעיקר בקרב הצאצאים של יהודי מזרח אירופה, הסתמנו לאחרונה בעקבות הישגי מחקר משותף בין מעבדתו של פרופ' דוד שפירא, מהמחלקה לכימיה במכון וייצמן למדע, לבין קבוצת מדענים ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב. מחקר זה, עקב הצלחתו הרבה, הובא לידיעת חברי וועדת התקציבים של הקונגרס האמריקאי כדוגמא טיפוסית לשיתוף פעולה פורה עם ארצות חוץ.

תרומותיו המדעיות החשובות של שפירא פורסמו בעשרות מאמרים בעיתונות המקצועית, ובשנת 1969 יצא לאור ספרו "כמיסטרי אוף ספינגוליפידס"^[23]. הוא אומנם יצא לגימלאות בגיל 65, הגיל שבו חייבים לצאת לפנסיה במכון וייצמן, אך המשיך בשיתוף הפעולה עם ד"ר בריידי, והמשיך לקבל מענקי מחקר ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב ברציפות עד יום מותו. בעלון הפנימי של מכון וייצמן מה-1 באוקטובר, 1974, נאמר: "ראוי לציין כי עצם מתן המענק לפרופ' שפירא, אשר יצא לגימלאות, הינו דבר נדיר ביותר, ויסודו בעובדה שהוא נחשב לבר-סמכא עולמי בשטח הספינגוליפידים". בזכות תרומתו הייחודית לחקר הספינגוליפידים הוצע בשנת 1971 לקבלת פרס נובל בכימיה^[4]. לכבוד יום הולדתו ה-70, הוציא כתב העת "כמיסטרי אנד פיזיקס אוף ליפידס" כרך מיוחד עם מאמרים מוקדשים לו. באפריל 1984 התקיים במכון וייצמן סימפוזיון בין-לאומי בן שלושה ימים לציון יום הולדתו ה-80, בהשתתפותם של עשרות כימאים, פיסיולוגים ורופאים מישראל ומחו"ל. במסגרת הסימפוזיון הזה הוענקה לו מגילת הוקרה ובה כתוב לאמור: "לפרופ' דוד שפירא היקר, בהגיעך לגבורות, חברי המחלקה לכימיה אורגנית גאים להביע הוקרה לפעילותך שהחלה במכון זיו ונמשכה לאורך יובל שנים במכון וייצמן. מפעל חייך תרם רבות לקידום המחקר הכימי במכון וזכה להוקרה בעולם כולו בזכות רמתו המדעית הגבוהה ותרומתו המשמעותית לקידום הרפואה"^[11]. סיפר ד"ר בריידי: "אין לך דבר אופייני יותר לדוד שפירא משיחה שהיתה בינו ובין ד"ר דונאלד ב. טאואר, מי שניהל בעבר את מכוני הרפואה הלאומיים של ארה"ב. לשאלתו מה גורם לדוד להיראות תמיד כה מאושר, ענה זה האחרון בפשטות: 'אני אוהב את עבודתי!'"^[11] במעמד אחר הסביר שפירא: "זאת הרגשה נעימה שתרמתי משהו למרות שהתחלתי בשלב מאוחר בחיי. תרמתי משהו בשטח שאני אוהב, ויצרתי כלים שישמשו את החוקרים לאורך ימים"^[3]. בשנותיו האחרונות היה שפירא, לפי עדות עצמו, "המוהיקני האחרון", השריד האחרון של חבורת המדענים שהגיעה לרחובות בשנות השלושים של המאה ה-20 במנוסתה מפני השלטון הנאצי, ונקלטה במכון זיו^[11]. באביב 1985, מספר חודשים לפני מותו של שפירא, כתב ד"ר בריידי: "שיתוף הפעולה היוצא מגדר הרגיל בין מכון וייצמן ובין המכונים הלאומיים לבריאות ממשיך לשגשג כבעבר. מחקריו של פרופ' שפירא הסתייעו עד 1973 במימון ההתחלתי שהשגתי בשבילם. אחר כך הוחלף המימון הזה בחוזה מחקר חדש העומד בתוקפו עד עצם היום הזה. פרופ' שפירא פרש בינתיים לגימלאות אבל עבודתו מתקדמת בצורה מרשימה עד מאוד".^[11] כשנפטר שפירא ב-23 ביוני 1985, כתב ד"ר בריידי במכתב התנחומים לבתו: "ציפינו בענין רב לביקורו המתוכנן של דוד בסוף יוני, והיה לנו הרבה על מה לדבר, במיוחד בקשר להישגיו בתקופה האחרונה. דוד היה אחד מחברי היקרים ביותר ואחד מהעמיתים הקרובים ביותר שלי. עבודתו מהווה עדות עולם לכישוריו. הוא ייחסר לי מאוד".

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא היה נשוי לקרולה^[24] לבית רייס (17 בדצמבר 1909–11 בדצמבר 1984). היא נולדה בעיר היילברון, בגרמניה, ועלתה ארצה בשנת 1933, כשלימודי המשפטים שלה נקטעו על ידי הנאצים. כשהגיעו עולים מצפון אפריקה, היא ניהלה מועדון במעברה זרנוגה הסמוכה. בשנת 1965 עמדה בראש רשימת הליברלים העצמאיים בבחירות לראשות העיר רחובות^[25]. היא עבדה במסירות למען תושבי העיר רחובות במשך שנים רבות, ובשנת 1976 קיבלה את התואר "יקירת רחובות". לאחר מותה, כתב יחזקאל הרמלך, ראש העיר רחובות, לגב' ניצה כץ, נשיאת "בני-ברית", סניף רחובות, מכתב תנחומים שבו נאמר: "קרולה שפירא הקימה במרצה הרב את מועדון הקשישים של לשכת "בני-ברית", ובמשך 18 שנה התמידה במסירות בניהול המועדון וביציקת תוכן שבועי לחייהם של באי המועדון". שפירא ורעייתו הניחו אחריהם בת, יעל גרינברג, שלושה נכדים: יהושע-דניאל, ירמי-הילל, ובנימין-גדעון, ושני נינים: יעקב-דוד (ע"ש הסבא רבא) וג'סטין-ליבי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ הזמנות בדבר קיום צוואות, ילקוט הפרסומים 3235, עמ' 3148
^ NIH: An Account of Research in Its Laboratories and Clinics, page 64
^ ¹ ² ³ ⁴ Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot Vol. 6 No. 4, The Weizmann Institute of Science and Yad Chaim Weizmann, 1972, עמ' 29–31
^ ¹ ² אברהם פלג, ה'פלנטה' האחרת של מכון ויצמן, מעריב, 11 במאי 1984
^ ¹ ² ³ Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot, Summer 1972, page 29
^ Who's who in Israel, page 469
^ A. Bondi, Professor David Shapiro on His Seventieth Birthday, Chemistry and Physics of Lipids, December 1974, page 261
^ ה״יקים״: חמישים שנות עליית דוברי־גרמנית, ראובן מס, 1985, עמ' 65
^ רחובות, כרך 10, עמ' 32
^ יצחק יעקבי, המצאה חשובה במכון ווייצמן, דבר, 26 בנובמבר 1954
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ רוסקו א. בריידי, "מחלות תורשתיות יהודיות", מכון ויצמן 12, אביב 1985, עמ' 27.
^ Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot, 1972, עמ' 30
^ פרס וייצמן למדעים מדוייקים, חרות, 28 באפריל 1955
^ תגלית רפואית של ישראלי והולנדי, מעריב, 9 ביוני 1957
^ חומר סינתטי שהופק במכון וייצמן, חרות, 1 ביולי 1964
^ ד"ר רוסקו א. בריידי, מחלות תורשתיות יהודיות, מכון ויצמן כרך 12 אביב 1985 עמ' 23–27
^ Roscoe O. Brady, Jewish Genetic Disorders and the N.I.H. Connection, Vol. 10 No. 1 1985/86, 28-33 Rehovot
^ אורי פורת, חוקר ישראלי הפיק חומר סינטטי שיקדם המלחמה בסרטן, ידיעות אחרונות 1ביולי 1964
^ פיתוח מחקר להבהרת מקורן של מחלות חשוכות מרפא, חרות, 1 באוקטובר 1964
^ חוקרים אמריקנים וישראלים מחפשים, מעריב, 20 במאי 1968
^ הועלו בדרגה במכון וייצמן, מעריב, 30 ביוני 1965
^ פרופ' ד. שפירא נתמנה כעורך משנה בכתב עת מדעי, מעריב, 4 בינואר 1966
^ David Shapiro, Chemistry of Sphingolipids, Paris, France: Hermann, 1969
^ עדה כהן, אמא תהיה ראש העיר, מעריב, 15 באוקטובר 1965
^ Helga Dudman, The Party that's Called Small but Honest: Woman Heads Independent Liberals List in Rehovot, The Jerusalem Post October 27 1965

קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הומבולדט של ברלין קטגוריה:זוכי פרס ויצמן קטגוריה:כימאים ישראלים קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: כימיה קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים קטגוריה:ישראלים ילידי ליטא קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1903 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1985

[1] הזמנות בדבר קיום צוואות, ילקוט הפרסומים 3235, עמ' 3148

[2] NIH: An Account of Research in Its Laboratories and Clinics, page 64

[:1-3] ¹ ² ³ ⁴ Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot Vol. 6 No. 4, The Weizmann Institute of Science and Yad Chaim Weizmann, 1972, עמ' 29–31

[:2-4] ¹ ² אברהם פלג, ה'פלנטה' האחרת של מכון ויצמן, מעריב, 11 במאי 1984

[:0-5] ¹ ² ³ Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot, Summer 1972, page 29

[6] Who's who in Israel, page 469

[7] A. Bondi, Professor David Shapiro on His Seventieth Birthday, Chemistry and Physics of Lipids, December 1974, page 261

[יקים-8] ה״יקים״: חמישים שנות עליית דוברי־גרמנית, ראובן מס, 1985, עמ' 65

[9] רחובות, כרך 10, עמ' 32

[10] יצחק יעקבי, המצאה חשובה במכון ווייצמן, דבר, 26 בנובמבר 1954

[:3-11] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ רוסקו א. בריידי, "מחלות תורשתיות יהודיות", מכון ויצמן 12, אביב 1985, עמ' 27.

[12] Philip Gillon, A Scientist Can Begin at 45, Rehovot, 1972, עמ' 30

[13] פרס וייצמן למדעים מדוייקים, חרות, 28 באפריל 1955

[14] תגלית רפואית של ישראלי והולנדי, מעריב, 9 ביוני 1957

[15] חומר סינתטי שהופק במכון וייצמן, חרות, 1 ביולי 1964

[:4-16] ד"ר רוסקו א. בריידי, מחלות תורשתיות יהודיות, מכון ויצמן כרך 12 אביב 1985 עמ' 23–27

[17] Roscoe O. Brady, Jewish Genetic Disorders and the N.I.H. Connection, Vol. 10 No. 1 1985/86, 28-33 Rehovot

[18] אורי פורת, חוקר ישראלי הפיק חומר סינטטי שיקדם המלחמה בסרטן, ידיעות אחרונות 1ביולי 1964

[19] פיתוח מחקר להבהרת מקורן של מחלות חשוכות מרפא, חרות, 1 באוקטובר 1964

[20] חוקרים אמריקנים וישראלים מחפשים, מעריב, 20 במאי 1968

[21] הועלו בדרגה במכון וייצמן, מעריב, 30 ביוני 1965

[22] פרופ' ד. שפירא נתמנה כעורך משנה בכתב עת מדעי, מעריב, 4 בינואר 1966

[23] David Shapiro, Chemistry of Sphingolipids, Paris, France: Hermann, 1969

[24] עדה כהן, אמא תהיה ראש העיר, מעריב, 15 באוקטובר 1965

[25] Helga Dudman, The Party that's Called Small but Honest: Woman Heads Independent Liberals List in Rehovot, The Jerusalem Post October 27 1965

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]