חיים ויצמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים ויצמן
Weizmann 1948.jpg
תאריך לידה 27 בנובמבר 1874
תאריך פטירה 9 בנובמבר 1952 (בגיל 77)
כנסות מועצת המדינה הזמנית
תפקידים בולטים
חיים ויצמן
1874 –‏ 1952
תרומות עיקריות
פיתוח תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים

חיים (עזריאל‏‏‏[1]) וַיצמןכתיב המקורי: ווייצמן;‏[2] 27 בנובמבר 18749 בנובמבר 1952) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי הציונות ומנהיג זרם הציונות הסינתטית ונשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ויצמן נולד בעיירה מוטול שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס), בנם של רחל לאה לבית צ'מרינסקי ועוזר ויצמן, סוחר יערות וחסיד סטולין. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר חיים צ'מרינסקי (ר' מרדכילע). חיים היה השלישי מבין 12 הילדים במשפחתו, שרבים מהם התבלטו, בהם הכימאים משה ויצמן ואנה ויצמן והמוזיקאית גיטה דוניה-ויצמן. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו עבר ללמוד בפינסק הסמוכה, שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים. בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים הציונים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.

בשנת 1892 יצא ללימודים אקדמיים בגרמניה, בדרמשטדט שבחבל הסה ובברלין, שם גם הצטרף לחוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה. ויצמן לא השתתף בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אך השתתף כמעט בכל כינוסי הקונגרס החל מהכינוס השני ב-1898. בשנה זו גם עבר לפרייבורג שבשווייץ, וקיבל בשנת 1899 תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה שלה.‏[3] ב-1901 קיבל משרה בז'נבה. בין השנים 1903-1898 היה מאורס לסופיה גצובה, וב-1904 נישא לוורה לבית קצמן, שלמדה שם רפואה. באותה שנה קיבל משרת מרצה בכיר (פרופסור) באוניברסיטת מנצ'סטר ועקר לבריטניה, שם התאזרח ב-1910.

לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין (בנג'י) (1907-80) ומייקל (1916-42).

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית, ועוד בצעירותו בלט כאופוזיציונר להרצל, במסגרת מעורבותו בפרקציה הדמוקרטית הוא ראה עצמו כתלמידו של אחד העם. במרוצת השנים עשה נפשות לציונות בקרב אנגלים בולטים, בהם מדינאים ועיתונאים. כך פגש לראשונה, ב-1906, את הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה לו על עיקרי הציונות.

בקונגרס הציוני השישי (1903) תמך בתחילה ויצמן בתוכנית אוגנדה שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו והפך לאחד ממתנגדיה החריפים של התוכנית. אף על פי כן, כיהן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית.‏[4] בקונגרס הציוני השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. באותה שנה ביקר לראשונה בארץ ישראל.

ב-1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. באותה שנה הגיש לממשלת בריטניה בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה הצעה שכללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. ויצמן היה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה.

עבודתו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויצמן בשנת 1918

בשנת 1915 הסתמן בבריטניה מחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטטי, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן מצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים, כמו תירס על ידי בידוד חיידק בשם קלוסטרידיום אצטובוטיליקום. על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לויצמן, אשר המצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי,‏[5][6] עבודתו זו, כמו גם פעילותו בלונדון, הגבירה את השפעתו בממשלה הבריטית, ותרמה בצורה מכרעת לפרסום הצהרת בלפור. הצהרה זו הביאה את ויצמן לעזוב את עבודתו המדעית כמעט לחלוטין, ולהתמסר לפעילות המדינית הציונית.

החל משנת 1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו (שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו, ואשר שמו שונה למכון ויצמן למדע בשנת 1949). ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות מספר יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה חיים ויצמן מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים. בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמיר פייסל וחיים ויצמן
משמאל לימין: ורה ויצמן, חיים ויצמן, הרברט סמואל, לויד ג'ורג', אתל סנודן ופיליפ סנודן, בסוף שנות ה-30
ויצמן נואם בפני הועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946
טקס ההכרזה של חיים ויצמן כנשיא מדינת ישראל הראשון
ויצמן בביקור במפעל לאריגים במושב נירה (כיום בית יצחק-שער חפר) 1942

בשנת 1918, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, חזר ויצמן אליה בראש משלחת של מנהיגים ציוניים שכונו "ועד הצירים" על מנת לעזור ליישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור.

בין פעולותיו באותה תקופה, במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית שעל הקמתה עמל רבות. בנוסף, נפגש בעבר הירדן עם האמיר פייסל, פגישה שהובילה ב-3 בינואר 1919 בלונדון לחתימת הסכם ויצמן-פייסלהסכם שהבטיח הכרה ערבית בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.

נשיא ההסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית נסק, והוא הפך בהדרגה למנהיגה הבלתי מעורער. ב-1919, ייצג יחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין את התנועה הציונית בוועידת השלום בפריז, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה. באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, אשר עסקה בעתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת. בשנת 1921, בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1929 העביר את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, אל משימת בניית הבית הלאומי.

לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד בשנת 1930, השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצימצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות, וכמחאה התפטר מתפקידו. הוא חזר בו כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אוהדת לרעיון הציוני.

ב-1931 לא נבחר לנשיא הקונגרס הציוני עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית. הוא התייצב בראש הפעולה למען יהודי גרמניה ולעליית הנוער, עד להיבחרו מחדש בשנת 1935. ויצמן תבע מוועדת פיל, שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט, כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם. אז הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 שימש כציר במשא ומתן עם גורמים שונים, ובהם נורי א-סעיד, שתיווך בין הצדדים בזמן המרד.

בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות, אותו ייסד (ואשר נקרא אחר-כך מכון ויצמן למדע על שמו), וכן עסק בניצול פרי הדר לצורכי תעשייה. בעת מלחמת העולם השנייה פעל להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942 מעל תעלת למאנש בדרך למשימה למפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע.‏[7]

ויצמן תמך בהחלטת ועידת בילטמור לקרוא להקמת מדינה יהודית, אך טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה. במקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.

ב-1946, בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, לא זכה ויצמן לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. עם זאת, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה. על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לנשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בבקשה להפעיל את השפעתו. מהלך זה הוביל, בסופו של דבר, לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקופ, ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל. ויצמן תרם תרומה חשובה למניעת ניתוקו של הנגב מן השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה, והשיג הכרה של ארצות הברית במדינת ישראל מיד לאחר כינונה. הוא תבע להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ זו.

בסוף 1948 עשה ויצמן את דרכו לראשונה למדינת ישראל העצמאית בטיסה מיוחדת שאורגנה לשם כך.

נשיא מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז של עיריית תל אביב המודיע על ביקורו של נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן בעיר, 1949

מינויו לנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר‏[8] ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר.

השבעתו לנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני חיים בן עוזר ורחל וייצמן מתחייב כנשיא-המדינה לשמור אמונים למדינת-ישראל ולחוקיה.
כנסת-ישראל! אדונים, חברים!
ראשית תרשו לי להביע את צערי שראש-הממשלה אינו בתוכנו עכשיו. בשמכם, בשמי ובשם הגב׳ ויצמן אנחנו מאחלים לו רפואה שלמה במהרה.
הנני מודה על הכבוד הגדול שניתן לי בהיבחרי כנשיא הראשון למדינת-ישראל. בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל תושבי הארץ ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד.
ברגע גדול זה בחיי, בחיי כולנו, הנני שולח ברכה לבבית לכל אזרחי ישראל ולעם היהודי ברחבי תבל. יודע אני כי כל אשר נעשה ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצילו על עמנו כולו.
מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא-ישראל.

– מתוך פרוטוקול הישיבה הששית של הכנסת הראשונה,
י״ח שבט תש״ט (17 פברואר 1949), ירושלים, בית הסוכנות היהודית

פעילותו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תפקידו זה מילא מביתו שברחובות, אשר שימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים. בראשית ימי נשיאותו (1949), נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע, ובכך התאפשרה הרחבתו הניכרת של מכון זיו.

על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד, ומיוחסת לו האמרה: "המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי". בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות ואיבד בהדרגה את מאור עיניו. למרות מחלתו שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.

חיים ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו.‏[9] משכורתו הייתה סמלית. אחרי מותו, על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.

חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות).

שני בניו, שניהם בוגרי אוניברסיטאות, חיו בבריטניה. בנימין (1907 מנצ'סטר - 1980 ג'רסי) לחם במלחמת העולם השנייה ולקה בהלם קרב. מיכאל עזר (1916 - 1942), מהנדס אלקטרוניקה, טייס בחיל האוויר המלכותי בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942.‏[10] בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה.‏[11] עזר ויצמן, בנו של אחיו, יחיאל, היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.

על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, וכן המושב גן חיים.

פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש פרופ' חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויצמן בשנת 1949

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים ויצמן הנשיא הראשון מבחר איגרות ונאומים, עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, עורכת הספר לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה, תשנ"ה-1995. (פרטים נוספים על הספר באתר גנזך המדינה)
  • חיים ווייצמן, מסה ומעש - זכרונות חייו של נשיא ישראל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1954.
  • יצחק לופבן (עורך), "דברים" - כתבי חיים ווייצמן בארבעה כרכים, הוצאת מצפה, 1934.
  • ישעיה ברלין, רשמים אישיים, מאנגלית - אהרון אמיר, עמ' 104-70, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1983.
  • נורמן רוז, חיים ויצמן: קורות חיים, (תרגום מאנגלית: כרמית גיא), הוצאת עידנים, 1990.

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסרט הדוקומנטרי "הנשיא" (2010), בימוי ועריכה: נואית ודן גבע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chaim Weizmann, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ כתיב זה (שהוא הכתיב היידי) הוא ששימש את ויצמן עצמו.
  3. ^ כותרת הדיסרטציה: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen".
  4. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
  5. ^ ניר מן, 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917', מקור ראשון, 9 בנובמבר 2007.
  6. ^ How Germany lost the WWI arms race מאתר ה-BBC
  7. ^ שמו של מיכאל ויצמן מונצח באנדרטת נעדרי חילות האוויר לזכר 20,337 הטייסים של בעלות הברית שנפלו במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתם לא נודע.
  8. ^ דיון והצבעה לבחירתו בפרוטוקול הישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, 16 במאי 1948
  9. ^ יואב שורק, 'על גשם, ציונות, ונשיאנו הראשונים', מקור ראשון, מוסף שבת, 26 בנובמבר 2010
  10. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 15
  11. ^ באתר גני לגנאלוגיה
Flag of Israel President.svg נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון
1949 - 1952 1952 - 1963 1963 - 1973 1973 - 1978 1978 - 1983
חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס ראובן ריבלין
1983 - 1993 1993 - 2000 2000 - 2007 2007 - 2014 2014 - מכהן
נשיאי מכון ויצמן למדע

חיים ויצמן · אבא אבן · מאיר וייסגל · אלברט סבין · ישראל דוסטרובסקי · מיכאל סלע · אריה דבורצקי · חיים הררי · אילן חת · דניאל זייפמן