משתמש:פיצקוש/ארגז חול

ארגז החול שלי

נקרים הם עופות מסדרת הנקראים. תפוצת הסדרה כלל-עולמית, והיא כוללת כ-180 מינים. המשפחה הגדולה בסדרה היא משפחת הנקריים, שלה שני נציגים בישראל: נקר סורי וסבראש.

השם 'נקר' (בדומה לשם האנגלי Woodpecker) מתאר את הרגלו של הנקר לנקוש במקורו על גזעי עצים. לנקישות אלה תפקיד כפול: הכרזת בעלות על טריטוריה המכוונת אל יריביו, וכן שיטה לאיתור ולכידה של זחלי חרקים המצויים מתחת לקליפת העץ, או במחילות ארוכות ומתפתלות בתוך גזע העץ.

פיזיולוגיה והתנהגות

רגלי הנקרים מותאמות לחיים על עצים. האצבעות מחולקות, שתיים פונות לפנים ושתיים לאחור, בצורה המאפשרת אחיזה במשטחים אנכיים.

לנקר לשון ארוכה, לעתים כאורך כל גופו, הנשלחת קדימה במהירות כדי ללכוד חרקים. תחילה הנקר נוקש על העץ כדי לאתר מחילות. לאחר שמצא מחילה, הוא חוצב בעץ במקורו עד שנוצר פתח לתוך המחילה. לאחר מכן הנקר מחדיר את לשונו לתוך המחילה כדי לחפש זחלים. הוא משפד את הזחל בלשונו, המסתיימת בקרס, ושולף אותו מהגזע.

נקרים משתמשים במקורם גם כדי לפרוץ חורים גדולים בגזעי העצים, שבתוכם הם בונים את קניהם. הקן נמצא 15-45 סנטימטרים מתחת לפתח, כדי להסוותו מעיני טורפים. לאחר שהנקרים נוטשים את חללי הקינון שיצרו משתמשים בהם עופות אחרים, כגון זרזירים, מינים מסוימים של ברווזים ותנשמות, ואפילו יונקים כמו סנאים.

במוחו של הנקר התפתחו כמה התאמות שנועדו להגן על מוחו מהמהלומות הסדירות הנובעות מהתנהגות הנקירה שלו: גולגולת עבה יחסית, העשויה עצם ספוגית להגנה על המוח; מיעוט נוזל מוחי-שדרתי בחלל התת-עכבישי במוח; הנקר מכווץ את שרירי הלסת לפני שהוא מכה במקורו, ובכך מסייע לגוף כולו לספוג את ההלם; המוח קטן יחסית, ולכן מועד פחות לזעזוע מוח.

טימפני, (יחיד: טימפנו, בעברית: תונפן), הם כלי נגינה ממשפחת כלי ההקשה. הם בנויים מחצי-כדור עשוי מתכת (בדרך כלל נחושת), פתוח בחלקו התחתון, שמעליו מתוח עור טבעי או מלאכותי. בשונה מסוגים אחרים של תופים, הטימפני מפיקים צליל#גובה הצליל בעל גובה מוגדר, שאפשר לכוונן אותו באמצעות ידית או רגלית. המנעד

בקוטר של כמטר הניתן לכוונון מיידי באמצעות רגלית או ידית, כך שניתן להפיק ממנו מספר צלילים המגיעים לכדי אוקטבה עד אוקטבה וחצי. התוף משמיע צליל עמום למדי, ומשמש רקע מצוין לתזמורות כלי נשיפה. הטימפני משמש גם ככלי הקשה בתזמורות פילהרמוניות. נגן הטימפני נותן את ה"טון" של כל ההרכב המוסיקלי.

הטימפני התפתחו מתופים צבאיים בתזמורות של המאה השבע-עשרה עד המאה התשע-עשרה, הטימפני היו כלי ההקשה העיקריים בתזמורת, ובמקרים מסוימים אף היחידים. במוזיקה המודרנית פחת שימושו של הטימפני בתזמורת כלי נשיפה.

בתזמורת הסימפונית מקובל שיש שנים עד חמישה טימפני. [[קטגוריה:כלי הקשה]]

קספר דוד פרידריך

קורות חיים

קספר דוד פרידריך נולד בצפון גרמניה, בעיירה גרייפסוואלד (Greifswald), שהיתה שייכת באותה עת לשוודיה. אביו, עושה נרות במקצועו, העניק לו חינוך דתי אשר השפיע בהמשך על יצירתו. בילדותו חווה אירועים קשים - מות אימו, מות אחיו בשעה שניסה להציל אותו מטביעה, ומות שני אחים אחרים - שאולי תרמו לחזיונות הטראגיים והעגומים שתיאר ביצירותיו.

ביוגרפיה

ב-1794, בהיותו בן 20, נסע ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות של קופנהאגן בדנמרק. ב-1798 עבר לדרזדן, שבה חי ויצר למעלה מארבעים שנה. בדרזדן יצר פרידריך קשרים עם האישים הגדולים בחוגי התרבות והאמנות של גרמניה באותו הזמן, ביניהם הסופרים גתה, היינריך פון קלייסט, לודוויג טיק, נוֹואליס ושלינג, הציירים פיליפ אוטו רוּנגה וגרהארד פון קיגליגן והפיזיולוג קארל גוסטב קארוס.

פרידריך השתייך לדור של האומנים החופשיים הראשונים, שלא עבדו לפי הזמנה, כמורים או כבני חסות של פטרונים עשירים, אלא התפרנסו ממכירת יצירותיהם בשוק החופשי.

הוא תואר כטיפוס מסתורי ומיסטי, בעל סגנון חיים כמעט נזירי. הסטודיו שלו היה ריק וחשוף מלבד הכלים הבסיסיים הנחוצים לעבודתו. התבודדות והתבוננות פנימית היו הכרחיות לעבודתו, כדי להגיע לחזיונות שתיאר ביצירותיו, כפי שכתב: "עצום את עיני הגוף, כדי שתוכל לראות את התמונה בעיני הרוח תחילה, ואז להביא לאור יום את מה שראית בחושך, כדי שישפיע על אחרים מהחוץ פנימה."

הוא היה מנותק מהסיגנון הנאו-קלאסי ששלט באותה תקופה בפריז ופיתח סיגנון אישי משלו. פרידריך מבטא בציוריו רגש דתי דרך שפה ציורית ומשתמש באליגוריות ובסימבוליות רבה. בציוריו ישנו דגש חזק על נושא המוות והבדידות, האדם מול הנוף וכוחו של הנוף. הטבע נתפס בעיני פרידריך כאמצעי לביטוי רעיונות דתיים ולכן הוא הצליח ליצור אומנות דתית מחוץ לתחום המפורש של הדת. את סגנונו ניתן לאפיין כנטורליזם קלאסי מאופק.

יצירותיו הן מופת של פטריוטיות הגרמנית, ואומצו בחום על ידי הנאצים.

בפאריז לא הוערכו עבודותיו בגלל גודלן המיזערי, אך לבסוף אומצה מגמה זו כאופנה שלטת וכל העבודות של התקופה הרומנטית הינן בקנה מידה קטן לעומת התקופה הקודמת - הנאו-קלאסיקה שבה גודל הציורים הינו 1:1 בקנה מידה אנושי. אחת מעבודותיו הטובות הינה "הטייל מעל לים הערפילים" משנת 1818 שהפכה להיות סמלה של התקופה הרומנטית.

כלל אצבע

כלל אצבע הוא אומדן גס, עקרון המאפשר יישום מהיר ונרחב אך אינו מדויק או מהימן בכל מצב. ראו היוריסטיקה.

הביטוי לקוח כנראה מאנגלית (Rule of Thumb).

יש כמה השערות בדבר מקור הביטוי:

לפי וויקיפדיה באנגלית מקור האימרה באופן הקדום לאמוד דברים שונים באמצעות אגודל, ולאחר מכן להשליך ממדידה זו על דברים אחרים - לדוגמה מדידת גודל כף הרגל של ילד ולפיה אמדן גובהו כבוגר, או מדידה של הצוואר על ידי חייטים ואמדן המבנה הנדרש לכותונת על פי מדידה זו. מדידת כיוון הרוח באמצעות הרטבת הבוהן ברוק.

מדידה על פי האגודל מופיע במשנה ובתלמוד במקומות רבים, ו'אצבע' היא מידה עתיקה כפי שמידת הסנטימטר משמשת כיום. לדוגמה, במסכת מגילה (יב.), בהקשר של כתיבת מגילה והמרחקים הנדרשים בין האותיות והשורות, כתוב: "בין תיבה לתיבה: מלוא האות. בין אות לאות: כל שהוא. בין שורה לשורה מלוא גודל" כלומר: בין מילה למילה צריך להיות רווח של אות. בין האותיות צריך להיות רווח כלשהו, ואילו בין שורה לשורה צריך רווח של אגודל.

בבית המקדש היה נהוג "כלל אגודל הפוך", כאשר בחרו את הכוהן לתורנות העבודה בהגרלה הנקראת פיס (מקור השם של מפעל הפיס). ההגרלה התנהלה כמשחק הדומה לזוג או פרט: "הממונה אומר להם: הצביעו! ומה הן מוציאין? אחת או שתים. ואין מוציאין גודל במקדש [...מפני הרמאים]" (מסכת תמיד כח.) כלומר, פחדו שהכוהנים ירמו בגלל שהאגודל קטן יותר ויבלבל את הספירה, ולכן "המוציא גודל, אין מונין אותו" (רמב"ם, הלכות תמידים ג')

ישנו זיוף בעניין מקור האמרה, כאילו מדובר על חוק בריטי לפיו מותר היה להכות אישה במקל שגודלו אינו עולה על אגודל. ראו [מקור האמרה Rule of Thumb]

http://tools.wikimedia.de/~interiot/cgi-bin/count_edits?user=&dbname=hewiki_p

http://tools.wikimedia.de/~interiot/cgi-bin/count_edits?user=פיצקוש&dbname=hewiki_p