יונקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgיונקים
מינים שונים של יונקים
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
תת־מערכה: בעלי גולגולת
קבוצה: בעלי חוליות
על־מחלקה: חולייתנים לסתניים
קבוצה: בעלי סנפירים בשרניים
קבוצה: בעלי ארבע רגליים
קבוצה: בעלי שפיר עוברי
מחלקה: יונקים
סדרות

ראו בגוף הערך

שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Mammalia
‏(ליניאוס)
ברווזן, יונק מטיל ביצים מסדרת בעלי ביב (בשחייה)
קנגורו אפור, יונק מסדרת בעלי הכיס (אם וגור)
קוף וורווט, יונק שלייה מסדרת הפרימטים (גור יונק מאמו)

יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.

מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טון, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש ביניהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.

עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.

סיווג ומיון של היונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קרולוס לינאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלוויתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.

כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם:

  1. היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים.
  2. מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת הריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.
  3. השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת הריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.

למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. בשנים האחרונות יושבו המחלוקות לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:

הערה:

  • קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.

מאפיינים אנטומים ופיזיולוגים של היונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים בלעדיים ליונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים:

  • התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה.
  • גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגלות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים.
  • השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלוויתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות.
  • הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות.
  • חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות.
  • בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלוויתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות.
  • קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים.
  • תאי הדם בבוגר חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין).

מאפיינים לא בלעדיים של היונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים:

  • בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום איבדו יכולת זו באופן משני.
  • בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים.
  • חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים.
  • ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים.
  • כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם.

אנטומיה ופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוטות החלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בלוטות חלב

הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.

החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.

אצל הביבנאים אין פטמות, ובלוטות החלב נפתחות אל עור הבטן של האם, משם הצאצאים מלקקים את החלב המופרש. אצל הכיסאים בלוטות החלב נפתחות לפטמות הממוקמות בחלל הכיס החיצוני בו שוהים הצאצאים. אצל השיליניים הפטמות מופיעות לאורכם של "קוי החלב", שני קוים הנמתחים כבר בעובר לאורך החזה והבטן, מימין ומשמאל. מספר הפטמות המופיעות בפועל, ומיקומן לאורך קווי החלב, שונה מאוד במיני יונקים שונים - במינים עם צאצאים רבים בהמלטה מופיעות מספר זוגות של פטמות, ובמינים מעוטי צאצאים יש זוג אחד או שניים בלבד, בשיפולי הבטן או על החזה. פטמות מופיעות בדרך כלל גם אצל זכרי היונקים, אף כי בלוטות החלב אצלם אינן מפותחות.

שיער[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרווה בדובי קוטב מאפשרת בידוד יעיל אף בטמפרטורות נמוכות מאוד
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיער

השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוף של כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.

השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלוויתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.

מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.

ויסות טמפרטורת הגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילורתמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.

בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.

בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.

האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.

להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה טורפור.

מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום.

שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שן
המשנן של צבוע נקוד, חצי לסת עליונה (למעלה) וחצי לסת תחתונה (למטה)

קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללויתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות ויעודיות:

  • שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים.
  • ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים.
  • קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים.

מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו- 3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך:

3.1.4.3\over 3.1.4.3 = 44

זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא:

1.0.0.3\over 1.0.0.3 = 16

שיניים נשברות ומשתחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על השתחקות חלקה העליון של השן.

אבולוציה של היונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שהייתה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן תודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ- 300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה.

מאובן של זוחל תראפסיד, Inostrancevia alexandri מסוף תור הפרם. בגולגולת נראות תכונות דמויות יונק: שיניים בעלות גדלים שונים ופתח צדע יחיד מאחורי ארובת העין.

הזוחלים הסינאפסידיים של סוף הפלאוזואיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגלות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגלת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית איפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.

שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בתור הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה.

בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאסהכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ- 70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים.

גולגולת מאובנת של זוחל צינודונט, Diademodon mastacus מתור הטריאס. השיניים בעלות גדלים וצורות שונים בדומה לשיני יונקים מודרניים.

יונקים ראשונים בעידן המזוזואיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה- 19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה- Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתשלו ככל הנראה היונקים.

תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של "זוחלים דמויי יונקים" (mammal-like reptiles), "בעלי צורת יונק" (Mammaliformes), "קדם-יונקים" (Protomammals) ו"יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.

שיחזור אמנותי של קסטרוקאודה, מין דמוי ברווזן מתור היורה אשר החוקרים חלוקים אם יש לשייכו לזוחלים או ליונקים.

כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטות שעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים.

ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואיכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ- 2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.

השתלשלות אבולוציונית ליונקים

בעלי חיים > מיתרניים > בעלי גולגולת > בעלי חוליות > חולייתנים לסתניים > בעלי סנפירים בשרניים > בעלי ארבע רגליים > בעלי שפיר עוברי > סינאפסידה > תראפסידה > יונקים

השגשוג בשלישון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן השלישון החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והקרנף הענק (paraceratherium), שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם. כיום יונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא הלווייתן הכחול הענק, סוג של יונק ימי.

בסוף השלישון ותחילת הרביעון התפתחו הפרימטים, מהם התפתחו הקופים, קופי אדם והאדם הקדמון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567-572.
  • אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יונקים בוויקישיתוף

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]