משתמש:Idanbarir/קושאן (שטר קניין)

קושאן משלהי התקופה העות'מאנית של בית בכפר קריוּת במחוז שכם. בשטר זה ניתן לראות את חלקיו השונים של הטופס כפי שמפורטים כאן.

קושאן (טורקית עות'מאנית: قوچان; טורקית: Koçan; מילולית: "תלוש" או "ספח"; נקרא בטורקית עות'מאנית سند خاقاني, סֶנֶד-יִ חָ'אקָאנִי, "שטר סולטאני") היה השטר שהוענק בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית לבעליהם של קרקע או של נכס שנרשמו בטאבו ("טאפּוּ") וציין את פרטי החלקה הנרשמת, סיווג הקרקע, סוג הנכס, גבולות החלקה ומידותיה, בעלים קודמים ונוכחיים, ערך העסקה שבגינה הועברה הבעלות והסיבה להעברת הבעלות וניפוק השטר. במקביל לקושאן, שנותר בידיו של בעל הקרקע או בעל החזקה עליה, נרשמו כל הפרטים המופיעים על גבי הקושאן גם בפנקס רשם המקרקעין העות'מאני ("דֶפְתֶר-יִ חָ'אקָאנִי") שנשמר בלשכת רשם המקרקעין ("דֶפְתֶרחָ'אנֶה-יִ חָ'אקָאנִי") במחוז הרלוונטי ובבירה איסטנבול. השם המקובל לשטר בעלות שכזה בטורקית המודרנית הוא sened (מערבית: سند; "שטר") והשם "קושאן" כמעט שאינו בשימוש בטורקיה, אלא נותר בשימוש בעיקר במספר מדינות שהיו מחוזות לשעבר של האימפריה העות'מאנית, לרבות ישראל ושטחי הרשות הפלסטינית.

היסטוריה של הקושאן העות'מאני

עד לחקיקת חוק הקרקעות העות'מאני של 1858, נופק לבעלי קרקעות או לבעלי חזקה על קרקעות קושאן אחד שהיה רישום הבעלות/החזקה היחיד על הקרקע, ללא רישום מקביל בפנקס רשם מקרקעין מרכזי. קושאנים מוקדמים אלה נשמרו בידיו של מחזיק השטר או בידי מוח'תאר הכפר, אך לא תועדו באופן מסודר. לאחר חקיקת החוק, הקושאנים הישנים איבדו את תוקפם ורק מעטים מהם נותרו כיום בארכיונים. לאחר שנחקק חוק הקרקעות ואיתו חוק הטאבו, ולאורך המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הפך תיעוד רישום המקרקעין באימפריה לכפול: קושאן רשמי נמסר לידי הבעלים/בעל החזקה על הקרקע ובמקביל, כל הפרטים הרשומים על גבי הקושאן נרשמו הן בפנקסי רשם המקרקעין האימפריאלי באיסטנבול והן בפנקסי רשם המקרקעין המחוזי. פנקסים אלה כוללים רישום מדוקדק וזהה של כל השדות ושל כל המידע המופיע על הקושאן עצמו אך אופן הרישום בהם שונה ואינו כולל את העיצוב הייחודי לקושאן, אלא מופיע כשורה אחת ארוכה, מחולקת לפי השדות השונים המופיעים על גבי השטר, בתוך טבלה ארוכה המרכזת את פרטי כל הנכסים הרשומים בחודש מסוים והנחלקת ברוב המקרים בין שני צדיה של כפולת עמודים בפנקס הרישום. על אף הזהות בפרטים הרשומים, רישום זה בפנקסי רשם המקרקעין האימפריאלי או המחוזי איננו קושאן, שהוא אך ורק השטר שניתן לבעל הקרקע.

יש לציין כי רישום הקרקעות וההקדשים בלשכת רשם המקרקעין ("דֶפְתֶרחָ'אנֶה-יִ חָ'אקָאנִי") וניפוק הקושאן לבעל החזקה על החלקה לא נעשו ברוב המקרים בנוכחות רשמים ומודדים מטעם השלטון, אלא נרשמו בלשכה בלבד על-ידי בעל החזקה בלווית תעודה חתומה מהאימאם ומהמוח'תאר של הכפר/השכונה שאישרו כסמכויות נאמנות על השלטון את הצהרת בעל החזקה על מיקום החלקה, גודלה וגבולותיה ועל זהות הבעלים הקודם והבעלים הנוכחי. רישום החלקה וניפוק הקושאן נעשו בתמורה לתשלום אגרת רישום ומסים נוספים במעמד הרישום והתחייבות לשלם מסים נוספים בעתיד.

מבנה הקושאן

קיימים נוסחים שונים ותבניות שונות של קושאנים, שהשתנו משך השנים, הנבדלים אלה מאלה במספר השדות, באופן סידורם על גבי השטר, בסידור הדפוס שלהם ובגופנים בהם נעשה שימוש בהדפסת השטרות, כמו גם בכותרת השטר, שכללה לעתים את הטוגרא של הסולטאן שכיהן באותה עת או לחלופין את סמל לשכת רשם המקרקעין או, במקרים אחרים, כותרת טקסטואלית בלבד (ברוב המקרים سند خاقاني, סֶנֶד-יִ חָ'אקָאנִי; "שטר אימפריאלי"). תבניות של קושאנים מוקדמים, מהמחצית השנייה של המאה ה-19, כתובות בחלקן הגדול בכתב יד לעומת תבניות של קושאנים מאוחרים, מסוף המאה ה-19 ומראשית המאה ה-20, שנדפסו כבר במכונות דפוס מודרניות. חרף השוני בין התבניות והנוסחים, הקושאנים מכל התקופות כוללים מספר שדות קבועים שלא השתנו גם כשהשתנה סידורם הפיזי של השדות על גבי השטר. שדות אלה, שיפורטו להלן, נחלקו לשלושה: כותרת הקושאן ובה סמלי המדינה וכן פרטים מנהליים על הרישום המקביל של הפרטים ספנקס רשם המקרקעין האימפריאלי, גוף הקושאן ובו כל הפרטים על החלקה או הנכס הנרשמים, ותחתית הקושאן ובה נוסחה המאשרת את רישום החלקה או הנכס, תאריך הרישום וחותמות הפקידים הרושמים.

חלקי הקושאן ושדות התוכן השונים בו

לאורך השנים השתנה מספר פעמים עיצוב הקושאן וניתן למצוא כיום קושאנים בעיצובים מוקדמים ומאוחרים יותר שכוללים שדות רבים יותר או מעטים יותר המסודרים בצורות שונות על גבי השטר עצמו. לטיפוס הקושאן שהוענק לבעלים או למספר השדות המופיעים עליו אין כל משמעות המשנה את תוקף החזקה שקיבל על הקרקע והוא אינו אלא עדות לתקופה שבה ניתן הקושאן ולתבנית שהייתה נהוגה בתקופה זו.

הרשימה להלן מרכזת את השדות השונים שניתן למצוא על קושאנים מהטיפוסים השונים, על פי חלוקה כללית של השטרות לשלושה חלקים: החלק העליון הכולל את סמלי המדינה ואת פרטי הרישום המקביל בפנקסי לשכת רשם המקרקעין; החלק המרכזי הכולל את כל פרטי החלקה הרשומה והבעלים; והחלק התחתון הכולל את אישור הרישום בפנקסי לשכת רשם המקרקעין, מעניק תוקף רשמי לקושאן ומפרט את מועד הרישום.

כותרת הקושאן

כותרת וסמל

כותרת מעוטרת בראש קושאן, הכוללת (מלמעלה למטה) את הטוגרא של הסולטאן עבדול חמיד השני (ש' 1876 - 1908), את סמל האימפריה העות'מאנית ואת הכיתוב سند خاقاني ("שטר אימפריאלי").

בראש הקושאן תופיע ברוב המקרים הכותרת "שטר אימפריאלי" במרכז העמוד ובאות מוגדלת ודגושה. מעל הכותרת יופיע במקרים רבים סמל שיכול להיות הטוגרא של הסולטאן המכהן (שיכולה להוות אינדיקציה ראשונית לתקופה בה נופק השטר), סמל האימפריה, סמל לשכת רשם המקרקעין האימפריאלית או כמה מהם גם יחד. במקרים שבהם מופיע סמל אחד או יותר, יכולה כותרת המסמך להתפצל לשתיים כשהמילה הראשונה תופיע מימין לסמל והמילה השנייה תופיע משמאלו. במקרים אחרים, תופיע הכותרת מעל הסמלים או מתחתם והיא יכולה להופיע באותיות מודפסות או באותיות קליגרפיות. תבניות מסוימות של קושאנים אינן מכילות סמל בכלל אך הכותרת המקובלת מתנוססת בכל המקרים בראש העמוד.

הפניה למרשם המקביל בפנקס רשם המקרקעין

בראש המסמך יופיעו פרטים של פנקס המקרקעין שבו מופיעים הפרטים הרשומים על השטר. הפרטים שיופיעו על השטר הם: פנקס מספר, חודש/י הפנקס, עמוד מספר, שורה מספר. על שטרות רבים יופיע גם השדה "לשכה עירונית" ובו יצוין באיזו לשכה עירונית מופקד פנקס המקרקעין הרלוונטי.

[הערה על יוקלמה ודאימי] לצד חודש/י הפנקס הרלוונטי יצויין במקרים רבים אם הפנקס הוא דָאִימִי או יוֹקְלַמַה.............................. (מראה מקום מתוך: הפנקסים התורכיים - אריה אייזנשטיין)

גוף הקושאן

פרטים גיאוגרפיים על מיקום החלקה

בראש טבלת המידע על הקושאן יופיעו רוב או כל הפרטים הבאים, המיועדים לספק את המידע על מיקומה של החלקה ברמת הדיוק המרבית, אף כי ברוב הקושאנים רק מקצת הפרטים מלאים.

• מחוז (لوا; לִיווַא): על פי רוב יצויין בשדה זה שם המחוז (וִילַאיֶת), אך במקרים רבים תצויין שם העיר הגדולה הקרובה ביותר גם אם איננה עיר המחוז או אף עיר הנפה הקרובה.
• נפה (قضا; קַזָא): שם הנפה שבה נמצא היישוב שהנכס הרשום ממוקם בו. לא אחת אין נכתב דבר בשדה זה.
• תת-נפה (ناحية; נָאהִיֶה): שם תת הנפה שבה נמצא היישוב שהנכס הרשום ממוקם בו. לא אחת אין נכתב דבר בשדה זה.
• יישוב (قريه/قصبه; קַרְיֶה/קַסַבַּה): שם היישוב שבו נמצא הנכס הרשום.
• רובע (سمت مشهور; סֶמְת-יִ מֶשְׁהוּר): שם הרובע שבו נמצא הנכס הרשום. רלוונטי בעיקר לערים ולכן לא אחת אין נכתב דבר בשדה זה.
• שכונה (محله; מַהַלֶּה): שם השכונה שבה נמצא הנכס הרשום. רלוונטי בעיקר לערים ולכן לא אחת אין נכתב דבר בשדה זה.
• רחוב (زقاق; זוֹקָאק): שם הרחוב שבו נמצא הנכס הרשום. רלוונטי בעיקר לערים ולכן לא אחת אין נכתב דבר בשדה זה.
• אתר (موقع; מֶוְוקִיע): המקום המדויק שבו נמצא הנכס או שבו נמצאת החלקה. במקרים רבים יצוין בשדה זה שם האתר כפי שנקרא בפי המקומיים.
• מספר הדלת (رقم ابواب; רֶקֶם-יִ אֶבְּוָואבּ): ציון מספר הכניסה הספציפית כפי שנרשם ברשומות העות'מאניות.

סוג החלקה (جنسى; גִ'נְס)

בשדה זה, המתייחס לנכס שעל הקרקע ולא לקרקע עצמה, יצוין בעבור איזה נכס נופק השטר. הנכס יכול להיות בית (הָאנֶה), שדה מעובד (תַרְלַא), מטע זיתים (זֶיְתוּנְלוּק), חצר (בַּהְצֶ'ה / אַוְולוּ), כרם ענבים (בַּאע'), מאגר מים (סַהְרִיג'), מבנה ציבור, מבנה דת, נכס הקדש או כל סוג נכס אחר שנבנה על הקרקע ובמקרים רבים כמה כאלה יחד. על-פי סעיפים 26 ו-27 לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, כשהיה מדובר בחלקה מעובדת שעליה עצים וגידולים רב שנתיים, צוין מפורשות כי גידולים אלה הם קניינו הפרטי הגמור (מוּלְכּ) של מחזיק השטר. בשל כך ניתן לראות בתוכנם של קושאנים שונים, למשל, את הצירופים מוּלְכּ-יִ אֶשְׁגָ'אר (ملك اشجار; "עצים בבעלות פרטית") או מוּלְכּ-יִ בַּאע' (ملك باغ; "כרם בבעלות פרטית"), ובסעיף הבא בשטר, "סיווג הקרקע" צוין מפורשות כי הקרקע עצמה, בניגוד לגידולים שעליה, היא קרקע מירי בבעלות המדינה (ר' להלן).

במקרים מסוימים יצוין בשדה זה אם מדובר בחלק אחד מתוך סך החלקים המהווים נכס שלם והעשויים להיות בבעלותם של מספר בעלים. מספר החלקים שיצויין בחלק זה הוא זה השייך לבעל השטר ששמו מצוין בשדה "הבעלים" (ר' להלן). חלקים כאלה מתוך כלל החלקה נמנו במקרים רבים ביחידות של הִסֶּה (حصه; "יחידה") או קִרָאט (قراط; יחידת משקל ששימשה גם למניין יחידות).

סיווג הקרקע (نوعى; נֶוְוע)

בשדה זה יצויין סיווג הקרקע הרלוונטי, בדרך כלל במילים ספורות בלבד. הסיווגים הנפוצים הם כדלקמן: מִירִי (אֶמִירִיֶּה) שהן קרקעות מדינה שהבעלות עליהן בידי הסולטאן; וקף / אֶוְוקָאף (קרקעות הקדש; לעתים נקראות גם "מֶוֶוקוּפֶה") שהן קרקעות שהנכסים הבנויים עליהן או הן עצמן והגידולים הנטועים בהן הוקדשו למטרות דתיות ו/או חברתיות; מוּלְכּ שהן קרקעות או נכסים בבעלות פרטית. רק מיעוט קטן מן הקרקעות הרשומות, בדרך כלל בתוך תחומי יישובים, היו קרקעות מסוג זה.

חשוב לציין כי במקרים של קרקע חקלאית מעובדת ועליה גידולים רב-שנתיים (עצים/שיחים), חוק הקרקעות העות'מאני של 1858 הבחין בין הבעלות על האדמה (שנותרה כמעט תמיד אדמת מירי, בבעלות המדינה) לבין העצים השתולים עליה. במקרים כאלה, לפני ציון סיווג הקרקע הופיעה המילה זֶמִינִי (زمنى; "הקרקע של החלקה") המעידה שהאדמות הן אדמות מירי (כלומר אדמות מדינה) אבל המטע שעליהן הוא בבעלותו של בעל השטר. האדמה, בניגוד ל"עצים בבעלות" (ר' לעיל, סוג החלקה), איננה בבעלות בעל השטר אלא רק בחזקתו כל עוד המטע ניצב במקומו ומעובד.

גבולות החלקה (حدودى; חֻדוּד)

ברוב הקושאנים יצוינו גבולותיה של החלקה על ידי התייחסות לחלקות סמוכות או לציונים גיאוגרפיים, טופוגרפיים או פיזיים בולטים מדרום (קִיבְּלֶתֶן), מצפון (שִׁמָאלֶן), ממזרח (שַׁרְקֶן) וממערב (גַרְבֶּן) לחלקה המדוברת בשטר. כך, שכיח לראות תיאורים כגון "דרך ציבורית", "דרך", "שטח הכפר", "הבית של מוסטפא", "השדה של בני עבד אלמג'יד", "מטע הזיתים של ניקולא". הגדרת גבולות החלקה בקושאנים העות'מאניים נעשתה באמצעות תיאור מילולי של מאפייני תוואי הקרקע ושל החלקות הסמוכות לה ולא באמצעות מדידות מדויקות או מיפוי מדוקדק של השטחים. במקרים רבים הסתמכו הרישומים על דיווח בעל פה של אנשי המקום באישור נציג מקומי או מוח'תאר היישוב ולכן הרישום נעשה באמצעות שמות מקומיים, הן של אתרים והן של בעלי החלקות.

בקושאנים מארץ ישראל נכתבה לעתים קרובות בציון גבולות החלקה המילה قومپانيه ("קוֹמְפָּאנְיַה"), כציון שכונה, יישוב או כפר. משמעות מילה זו היא יישוב יהודי של נתינים לא עות'מאנים (קרי ציונים ממוצא אירופי שהיו נתיני אימפריות זרות) שהיו מאוגדים באגודות שיתופיות שעל שמן כונו היישובים הללו ברשומות העות'מאניות. לחלקות סמוכות שבבעלות יהודים תצוין במקרים רבים המילה خواجه ("ח'וואג'ה"; שם כינוי ללא-מוסלמים) וברוב המקרים בהקשר הארץ ישראלי מדובר בחלקות בבעלות יהודים.

גודל החלקה (مقدارى; מִקְדָאר)

בשדה זה צוין גודל החלקה לפי המידות השונות הנהוגות ברישום העות'מאני. חשוב לציין שרישום הקרקעות העות'מאני לא התבסס על מדידות ולכן גם לא על גודל מוחלט ומדוד של החלקות, כי אם על ציון גבולותיה הגיאוגרפיים והפיזיים של החלקה, כפי שתואר בסעיף הקודם. בשל כך, המידות המופיעות בחלק זה, שאינן תוצאה של מדידה אלא של הערכה מקורבת, אינן בעלות תוקף מחייב. מיפוי קדסטרי שכלל מדידות מדויקות של גודל החלקות נעשה לראשונה רק לאחר פרסום הפקודה לתיקון ספרי האחוזה בשנת 1926, שקבעה כי כל שטרי המקרקעין העות'מאניים וספרי רישום הקרקעות הבלתי-רשמיים שהיו בידי יושבי הארץ יימסרו למחלקת רישום הקרקעות הממשלתית ויירשמו מחדש בספרי האחוזה של ממשלת המנדט (הטאבו) תוך מדידת שטחיהן של כל הנחלות ותיעודן לצרכי גביית מס.

להלן המידות המופיעות ברבים מן המסמכים העות'מאניים, כולל ערכי ההמרה בין מידה למידה וערכי ההמרה לשיטה המטרית:

היחידה	טורקית עות'מאנית	תעתיק	טורקית	ערך היחידה	מקבילות	הערות
דונם ישן (עתיק)	دونم عتيق	דוֹנוּם עַתִיק	dönüm (eski)	918.672 מ"ר	= 1600 ארשון מרובע = 4 אוולק
דונם חדש (ג'דיד)	دونم جديد	דוֹנוּם גֶ'דִיד	dönüm (yeni)	2500 מ"ר
אַרְשׁוּן (זיראעי) מרובע	آرشون / آرشين	אַרְשׁוּן / אַרְשִׁין	arşın	0.57417 מ"ר	= 4 איאק מרובע
אֶוְולֶק ישן (עתיק)	اولك عتيق	אֶוְולֶק עַתִיק	evlek (eski)	229.668 מ"ר	= 400 ארשון מרובע
אֶוְולֶק חדש (ג'דיד)	اولك جديد	אֶוְולֶק גֶ'דִיד	evlek (yeni)	100 מ"ר
אַיָאק מרובע	اياق	אַיָאק	ayak	0.14354 מ"ר	= 144 פרמק מרובע	מילולית: "רגל"
פַּרְמַק מרובע	پرمق / پارمق	פַּרְמַק / פַּרְמָאק	parmak	0.00099751 מ"ר		מילולית: "אצבע"

חריגות (مخصوص/مخصص; מַהְסוּס/מֻהַסַּס)

בשדה זה, שרק לעתים נדירות מולא, צוינו הערות חריגות ביחס לקרקע המדוברת.

הבעלים המקוריים (صاحب اول; סָאהִבּ-יִ אֶוֶול)

בשדה זה יצוין שמו של הבעלים הקודם של המקרקעין על פי דרך הכתיבה המקובלת ברשומות העות'מאניות (ר' "הבעלים" להלן). יצוין כי לא בכל קושאן קיים בעלים קודם, היות שחלק מרישומי המקרקעין נעשו בקרקעות שקודם לכן היו קרקעות מירי ובעליהן הייתה המדינה, בייחוד ברישומי מקרקעין מסוג "יוקלמה", שהעניקו חזקה על קרקע וזכויות שימוש והנאה עליה למי שמעבד את השדות/המטעים הזרועים בה. במקרים כאלה לא ייכתב בשדה זה דבר.

הסיבה למתן השטר (جهت اعطا سند; גִ'יהֶת-יִ אִעְטָא-יִ סֶנֶד)

בשדה זה צוינה הסיבה שבגינה ניתן הקושאן לבעלים החדשים ("הנהנה", להלן). סיבות אפשריות כאלה הן מכירה בתמורה מלאה בין הבעלים הקודם לבין הבעלים החדש, הענקת החלקה כמתנה או בתמורה לחוב, הורשת החלקה בין קרובים וכדומה.

הבעלים (متصرف; מוּתֶסֶרִּף; "הנהנה")

בשדה זה יצוין שמו המלא של הבעלים החדש של המקרקעין, על פי דרך הכתיבה העות'מאנית. לצד השם ייכלל תמיד ציון של נתינותו של הבעלים ואם מדובר היה בד'ימי, היינו נתין לא מוסלמי של האימפריה, ייכלל גם ציון של דתו. לדוגמה: נתין האימפריה העות'מאנית עבד א-סאמד יחיא סלאח; נתין האימפריה העות'מאנית מוסא בן הארון היהודי; נתין האימפריה הרוסית שניאור בן יששכר רוזנצווייג היהודי. בכל התייחסות ל"בעל השטר" בשדות האחרים של הקושאן, הכוונה היא למצוין בשדה זה, אף אם שמו לא יצוין מפורשות.

ערך המכירה (قيمت; קִימֶת)

בשדה זה יצוין מחיר המכירה המשקף את ערך החלקה, כפי שסוכם בין הצדדים והוצהר בפני הרשויות. לעתים יצוינו גם מסים שונים שהושתו על עסקת המכירה.

תמורה ששולמה (بدل; בֶּדֶל)

בשדה זה יצוין המחיר ששולם בפועל על-ידי הבעלים החדש לבעלים הקודם, באם שולם במלואו, באופן חלקי או כלל לא.

תחתית הקושאן

בתחתית הקושאן מופיעה נוסחה סטנדרטית המאשרת את רישום הנכס שפרטיו, מידותיו, גבולותיו ובעליו מפורטים בגוף השטר לבעלותו או לחזקתו של הבעלים בפנקס רשם המקרקעין העות'מאני ("דפתר-י ח'אקאני"). נוסחה זו השתנתה עם השנים מספר פעמים ונדפסה לעתים בכתב-יד ולעתים באות מודפסת, אך בכל המקרים, הניסוחים והעיצובים תוכן הנוסחה דומה לנזכר לעיל. בסיום הנוסחה יופיע תאריך הרישום וכן חותמות וחתימות הפקידים הרלוונטיים במנהל המדינה, המעידות על תקינות הרישום. בנוסחים מאוחרים של קושאנים יופיעו מעל החותמות והחתימות גם תפקידיהם של החתומים על השטר, בדרך כלל באות מודפסת.

דוגמאות לנוסחת סיום הקושאן

שימו לב: ההערות בעברית הנתונות בסוגריים רבועים הן הערות שוהכנסו בכתב יד ומתייחסות לנכס הרשום בשטר. הערות אלה והסוגריים שסביבן מופיעות באותה צורה גם בתרגום העברי של הנוסח.

הנוסח בטורקית עות'מאנית:

سبب تصدير توقيع همايون اولدركه

بالاده محرر [תיאור הנכס] دفترخانه خاقفانيده [שם הבעלים הרשום] عهدسنه قيد اولمق المغله مذكور [הנכס] ملكيت ضبط وتصرفات حاوي مرقوم سنديه اشبو ملك سندي اعطا قلندي [תאריך]

תרגום הנוסח לעברית:

הסיבה למתן הרישום האימפריאלי הוא כדלקמן:

[תיאור הנכס] כפי שמתועד לעיל, נרשם בפנקס המקרקעין האימפריאלי לחזקתו של [שם הבעלים הרשום] ולשם כך ניתן שטר הבעלות הנוכחי לידיו של הנזכר לעיל הכולל את זכותו להחזיק ולהשתמש בקרקע [תאריך].

התאריך

דוגמה לכתיבת התאריך בתחתיתו של קושאן. הנוסחה מתחילה במילה הפרסית با ("בַּא") ללא הנקודה הדיאקריטית, ואחריה נכתב היום, ٢٥ (25); החודש جمادى الاخر (ג'ומאדא אלאאח'ר, הנהגה בטורקית כמילה אחת, Cemaziyelahir), גם כן ללא נקודות דיאקריטיות, ולבסוף השנה ההיג'רית בפורמט מלא (כולל ספרת האלפים), ١٣١٦ (1316) מעל ליגטורה מוארכת של המילה سنه (שנה).

התאריך שנרשם מתחת לנוסחת סיום הקושאן, נכתב ברוב המקרים לפי לוח השנה הרוּמִי-מאלי ששימש את האימפריה העות'מאנית לענייני גביית מסים, אך במקרים מסוימים גם לפי לוח השנה ההיג'רי. התאריך נכתב גם הוא בנוסחה מקובלת, שתחילתה במילה "בְּ-" בצורתה הפרסית (با; "בַּא") או בצורתה הערבית (في; "פִי"), אחריה היום בחודש בספרות ערביות, שם החודש בלוח השנה הרלוונטי (ר' טבלאות להלן) שנכתב לעתים בליגטורות מקוצרות וללא נקודות דיאקריטיות, ולבסוף המילה "שנה" (سنه; סֶנֶה) הנכתבת באלכסון ותוך הארכה מכוונת של האות ســـــ, שעל גביה מופיעה השנה על פי לוח השנה הרלוונטי, במקרים רבים תוך השמטת ספרת האלפים. כך, לדוגמה, השנה 1308 לפי הלוח הרוּמי-מאלי תופיע כך: ٣٠٨ (308).

לוח השנה הרוּמִי-מאלי

האימפריה העות'מאנית אימצה את לוח השנה הייחודי הזה החל מסוף המאה ה-18 לטובת הקלת מערכת גביית המסים ומתוך הבנה כי לוח השנה ההיג'רי-האסלאמי, שהוא לוח ירחי, אינו מסונכרן עם מחזור השנה החקלאי. הלוח מותאם בקירוב לשנים ההיג'ריות אך החודשים בו הם חודשי לוח השנה היוליאני. החודשים בלוח זה מקבילים במידה רבה לחודשים בלוח הגרגוריאני (עם פיגור מסוים הנובע מההצמדה ללוח היוליאני), אלא שהחודש הראשון בלוח העות'מאני הוא חודש מָארְת, המקביל לחודש מרץ הגרגוריאני. למרות הדמיון במניין השנים, קל להבחין בין תאריכים הנכתבים לפי לוח שנה זה לבין תאריכים הנכתבים לפי לוח השנה ההיג'רי בגלל שמות החודשים השונים בשני הלוחות, באופן שלא מותיר ספק באיזה לוח מדובר.

להלן שמות החודשים בלוח השנה הרוּמִי-מאלי:

מספר	שם החודש	טורקית עות'מאנית	טורקית מודרנית	מקביל בלוח היוליאני
1	מָארְת	مارت	Mart	מרץ
2	נִיסָאן	نیسان	Nisan	אפריל
3	מַאייִס	مایس	Mayıs	מאי
4	הַזִירָאן	حزیران	Haziran	יוני
5	תֶמּוּז	تموز	Temmuz	יולי
6	אַאוּסְטוֹס	اغستوس	Ağustos	אוגוסט
7	אֵילוּל	ایلول	Eylül	ספטמבר
8	תֶשְׁרִין-יִ אֶוֶול	تشرین اول	Teşrin-i Evvel	אוקטובר
9	תֶשְׁרִין-יִ סָאנִי	تشرین ثانی	Teşrin-i Sânî	נובמבר
10	כָּאנוּן-יִ אֶוֶול	كانون اول	Kânûn-ı Evvel	דצמבר
11	כָּאנוּן-יִ סָאנִי	كانون ثانی	Kânûn-ı Sânî	ינואר
12	שׁוּבָּאט	شباط	Şubat	פברואר

לוח השנה האסלאמי (ההיג'רי)

במקרים רבים הופיע על שטרות הקניין התאריך על-פי לוח השנה האסלאמי, לעתים לצד התאריך על-פי הלוח הרומי-מאלי ובמקרים נדירים יותר גם לבדו.

להלן שמות החודשים בלוח השנה האסלאמי:

מספר	שם החודש	ערבית / טורקית עות'מאנית	טורקית מודרנית
1	מֻחַרַּם	محرم	Muharrem
2	צַפַר	صفر	Safer
3	רַבִּיע אַלְאַוַּל	ربيع الأول	Rebiülevvel
4	רַבִּיע אַ־תָ’אנִי	ربيع الآخر	Rebiülahir
5	ג’וּמַאדַא אַלְאוּלַא	جمادى الأولى	Cemaziyelevvel
6	ג’וּמַאדַא אַלְאַחִירָה	جمادى الآخرة	Cemaziyelahir
7	רַגַ'ב	رجب	Recep
8	שַעְבַּאן	شعبان	Şaban
9	רַמַדָאן	رمضان	Ramazan
10	שַׁוָּאל	شوّال	Şevval
11	ד'וּ-אלְקַעְדַה	ذو القعدة	Zilkade
12	ד'וּ-אלְחִגַּ'ה	ذو الحجّة	Zilhicce

תוקף הקושאן

(((האם מדדו ואיך מדדו? איך סימנו גבולות? איך זיהו את השטח בארץ? האם יש מפה שמקיפה את כל השטחים שסומנו ושבעלות/חזקה עליהם ניתנה או שזה רק מרוכז בפנקס? מה משמעות סוג הפנקס (יוקלמה/דאימי) ואיך הרשויות בתקופות מאוחרות התייחסו לכך? האם זה תקף מבחינה משפטית כיום ואיזה מעמד נותנת לכך מערכת המשפט הישראלית? איך משתמש בית המשפט בקושאנים כיום? איך מוכיחים באמצעותו בעלות כיום?)))

הקושאן לאחר התקופה העות'מאנית

קושאנים רבים המעידים על רישום נכסים ברשם המקרקעין העות'מאני ניתנו לבעלי הקרקעות או למעבדי הקרקע בעלי החזקה או בעלי זכות השימוש בקרקע ורבים מהם נותרו בידם גם לאחר סיומו של השלטון העות'מאני. צאצאיהם של בעלי קרקעות מן התקופה העות'מאנית שומרים בידיהם עד ימינו את הקושאנים שניתנו לאבותיהם. למסמכים עצמם אין תוקף חוקי במדינות הלאום שהוקמו לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, אולם הם יכולים לשמש כראייה שתוכיח בפני בית המשפט כי פלוני היה בעלי הקרקע או בעל החזקה עליה בתקופה העות'מאנית ולכך יכולות להיות משמעויות בבואם לתבוע דמי שימוש בדיעבד מן המדינה או מדיירים שהתגוררו או פעלו בנכסים בתקופות שונות מאז סיום השלטון העות'מאני, ותביעות רבות בתחום המקרקעין מסתמכות על קושאנים עות'מאניים כעדות לבעלות קודמת על קרקעות וכבסיס לטענות לזכות או לבעלות על קרקעות מסוימות או על חלקים מהן.

בארץ ישראל, לאחר העברת השלטון ליד השלטון המנדטורי בשנת 1918, הושלט שלטון צבאי שהקפיא את כל הפעולות במקרקעין עד לפרסום תקנות חדשות בעניינן ועד להקמתם מחדש של משרדי ספרי האחוזה (שמו של רשם המקרקעין המנדטורי) בפירסם הנציב העליון הרברט סמואל את הפקודה על העברת קרקעות 1920 שפורסמה בעיתון הרשמי ...........

ראו גם

• רישום זכויות במקרקעין בישראל
• הרפורמות בחוקי הקרקעות באימפריה העות'מאנית 1858–1914