הרשות הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מבולגן וכתוב ברמה ירודה. קיימות כפילויות רבות בין פסקת ההיסטוריה לפסקת הפוליטיקה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הרשות הפלסטינית
Flag of Palestine.svg Palestinian National Authority COA.svg
דגל סמל
מוטו לאומי:
המנון לאומי: לוחם (פדאא'י)
מיקום הרשות הפלסטינית
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית
עיר בירה רמאללה
31°54′00″N 35°12′00″E
העיר הגדולה ביותר עזה
משטר דמוקרטיה פרלמנטרית
ראש המדינה
- נשיא

- ראש ממשלה
נשיא
מחמוד עבאס (אבו מאזן)
אסמאעיל הניה ברצועת עזה
ראמי חמדאללה ביהודה ושומרון
הקמה
- הסכמי אוסלו
שלטון עצמי חלקי
1994
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
6,220 קמ"ר[2]
172 בעולם
3.52%
אוכלוסייה[3]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
4,547,431 נפש[2] 
125 בעולם
731.10 נפש לקמ"ר
15 בעולם
תמ"ג[4]‏ (הערכה לשנת 2011)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
8,022 מיליון $ 
156 בעולם
1,764 $
197 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[5]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.670 
110 בעולם
מטבע שקל חדש [6] [7] ‏ (ILS)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .ps
קידומת בינלאומית 970, 972+

הרשות הפלסטינית (ערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה - הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל ובין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין.

במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

באינתיפאדה השנייה נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה, עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף נטלה חלק פעיל באינתיפאדה. ב-2002 כבש צה"ל מחדש במבצע חומת מגן את הערים שבשטחי A ביהודה ושומרון ובמהלך הקרבות פגע בתשתיות של הרשות הפלסטינית ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור.

כיום שולטת הרשות בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה עם ישראל. באזורים הנתונים לשליטתה פועלת הרשות הפלסטינית נגד תנועת חמאס. ישראל שינתה בשנים האחרונות את מדיניותה כלפי הרשות, וחידשה את שיתוף הפעולה איתה.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה‏[8].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שטח A, שטח B, שטח C

במלחמת ששת הימים, שפרצה בשנת 1967, כבשה ישראל את יהודה ושומרון מידי ממלכת ירדן ואת חבל עזה מידי מצרים. בשטחים אלו היה רוב פלסטיני מוחלט. שטחים אלו (פרט לירושלים) לא סופחו למדינת ישראל ומעמדם הושאר לדיון עתידי בין ישראל למדינות ערב. בהסכם השלום בין ישראל ומצרים נקבע שתוקם אוטונומיה פלסטינית עם משטרה בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. ב-1992 ניצח יצחק רבין, יושב ראש מפלגת העבודה, בבחירות והשמאל זכה לרוב חוסם בכנסת לראשונה מאז מהפך 1977. סגן שר החוץ הישראלי יוסי ביילין קיים עם נציגי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) באוסלו בירת נורבגיה שיחות במטרה לשבור את הקפאון בשיחות עם הפלסטינים. המתווה שהם יצרו כלל הקמת רשות פלסטינית אשר תקבל בהדרגה את האחריות על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ללא פתרון קודם של הנושאים הנפיצים של ההתנחלויות, זכות השיבה ומעמד ירושלים. ההנחה הישראלית הייתה שכאשר הפלסטינים יהיו אחראים על רשות משלהם הם יתגמשו וייבנה אמון בין הישראלים לפלסטינים.

ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל. במקביל, החליפו ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר בשם אש"ף במדינת ישראל, ויצחק רבין הכיר בשם מדינת ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל מרוב רצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת הסכם קהיר והשטחים הועברו לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה באותו זמן. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך אוסלו נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה.

בשנת 2000, זמן קצר לאחר כישלון המשא ומתן בועידת קמפ דייוויד (2000), פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) ביהודה והשומרון.

באוקטובר 2004 מת נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, ובמקומו נבחר מחמוד עבאס. בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו בחירות לרשויות המקומיות בהם זכה החמאס בהצלחה יחסית.

באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות, פונו ההתנחלויות הישראליות בשטח רצועת עזה, והשליטה בה עברה לידי הרשות הפלסטינית. במהלך הפיכת חמאס בשנת 2007, כבשה תנועת חמאס, שאינה מכירה בישראל, את כל רצועת עזה והיא עברה לשליטתה הבלעדית. השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית נשארו בשליטת הרשות הפלסטינית כפי שהיה מאז הסכמי אוסלו.

אחרי ניצחון חמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוף שנות השמונים ואילך גדלה תנועה איסלאמית קיצונית בשם חמאס. התנועה ביצעה פיגועי טרור רבים לאורך כל שנות ה-90 ושנות האלפיים.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס וזכה ב-76 מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית לעומת 48 שקיבל הפת"ח.

נציגי תנועת חמאס הרכיבו את הממשלה והעמידו בראשותה את אחד מראשי התנועה, אסמאעיל הניה. בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס כקלפי מיקוח. בניסיון לפתור את הבעיות הכלכליות והדיפלומטיות שאיתם נאלצה להתמודד הרשות החליטו חברי המועצה על הקמת ממשלת אחדות. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עמד הניה והיא כללה נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס התחיל להשתלט על רצועת עזה, וב-12-14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועה והוציא להורג מספר רב של תומכי פת"ח. ב-14 ביוני, בעקבות ההשתלטות המוחלטת על רצועת עזה, הכריז נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד ממשלתי של הרשות הפלסטינית בחברון.

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל רבים משתמשים במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להימנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס (ידוע גם כאבו מאזן) לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רווחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

עם תחילת כהונתו, הכריז מחמוד עבאס כי בכוונתו לאחד את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולהפסיק את חופש הפעולה של ארגוני הטרור. עד סוף שנת 2009, נפסקו פיגועי ההתאבדות כליל בשטחי הגדה המערבית, חודש התיאום הביטחוני עם ישראל ומספר התקפות הטרור שיצאו ממנה היה הקטן ביותר מזה כשני עשורים[9]. ברצועת עזה לעומת זאת, ובמיוחד לאחר השתלטות חמאס, נמשך אי השקט הביטחוני. אף היו מקרים של חטיפת אזרחים זרים ותקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך התקפות טילי קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים, שירות המודיעין הישראלי וממשלת ישראל צפו ניצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (אלטרנטיבה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; ו"הדרך השלישית" בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה מהר מאוד למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי הסתיימה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר מחבלי חמאס וועדות ההתנגדות העממית, חדרו לשטח ישראל, הרגו שני חיילים וחטפו את החייל גלעד שליט. בתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ בו נהרגו למעלה מ-400 פלסטינים, רובם מחבלים חברי תנועת חמאס. במקביל, גברו העימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ומחמוד עבאס שקל לקיים משאל עם שדרכו קיווה להביא לסופה של הממשלה בראשות חמאס. בעקבות לחץ של ערב הסעודית, נחתם בריאד הסכם לכינון ממשלת אחדות פלסטינית פת"ח-חמא"ס (הסכם מכה), שיצאה אל הפועל לבסוף ב-17 במרץ 2007.

בין 12 ל-14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועת עזה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-15 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הניה ועל מצב חירום כללי. חמאס טען בתגובה שהחלטות מחמוד עבאס אינן מקובלות. ואילו הקהילה הבינלאומית קיבלה את הממשלה החדשה כפי שהציג אותה מחמוד עבאס.

ביוני 2013 החליף ראמי חמדאללה את סאלם פיאד בתפקיד ראש ממשלת הרשות הפלסטינית.

מנגנוני הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת טיגארט בבית לחם המשמשת כמרכז מנגנון הרשות בעיר, 1995

הסכמי אוסלו 2 שנחתמו בשנת 1995 קבעו שש סוכנויות ביטחון של הרשות הפלסטינית, את הרכבם ואת תפקידיהם. אלו היו:

  1. משטרה אזרחית
  2. ביטחון כללי
  3. הביטחון המסכל
  4. מודיעין
  5. משמר הנשיאות
  6. הגנה אזרחית

אולם במהרה התפתחו 11 מנגנונים נפרדים אשר כל אחד מהם בנפרד היה כפוף ישירות ליאסר ערפאת. אלו כללו‏[10]:

  1. המשטרה הפלסטינית האזרחית הכוללת בין השאר ענפי תנועה, סמים, חקירות וניהול בתי סוהר. בראש המשטרה הפלסטינית עמד ראזי ג'באלי שנחשב נאמן של עראפאת
  2. משטרת גבולות
  3. המשטרה הימית הידוע גם כמשמר החוף‏[11].
  4. הביטחון המסכל שהיה מורכב מענפים נפרדים ביהודה ושומרון בראשות ג'יבריל רג'וב וברצועת עזה בראשות מוחמד דחלאן. היה מנגנון הביטחון הפעיל ביותר ברשות ללא מגבלות ברורים על סמכויותיה.
  5. המודיעין הכללי המורכב מכאלף איש ומהווה את המודיעין שהוקם על פי ההסכם עם ישראל. מפקד הענף ביהודה ושומרון היה תאופיק טיראווי ומפקד הענף העזתי היה אמין אל הינדי.
  6. המודיעין הצבאי
  7. כוח 17 - ביטחון הנשיאות
  8. משמר הנשיאות
  9. הביטחון הלאומי
  10. כוחות מיוחדים שככל הנראה אחראים לפקח על מנגנוני הביטחון האחרים
  11. הגנה אזרחית - אחראי לאספקת שירותים חיוניים, חילוץ והצלה‏[11]

באוגוסט 1996 הודיע ערפאת על כוונה להקים משטרת קמפוסים למניעת התקוממויות של סטודנטים, אולם התנגדות של האוניברסיטאות וחברי המועצה המחוקקת הביאו לזניחת הרעיון‏[11].

במהלך השנים נע מספר מנגנוני הביטחון בין 10 ליותר מ-15, מרביתם בעלי תחומי אחריות חופפים ואף זהים. הסיבות לריבוי המנגנונים היו בעיקר פוליטיות: כך התאפשר לערפאת לספק תפקידים רשמיים ברשות לנאמניו ולנציגי כוחות פוליטיים, וכן למנוע הצטברות כוח רב מדי בידי מספר קטן של קצינים בכירים. מרבית מנגנוני הביטחון הוקמו על בסיס הקצונה הבכירה של היחידות הצבאיות בפת"ח, שהגיעו עם ערפאת מתוניס עם כניסתו לשטחים.

לקראת סוף חייו של ערפאת ובמהלך שלטונו של מחמוד עבאס בוצעו רפורמות במערך הביטחון, ומספר מנגנונים אוחדו. בנוסף, באופן רשמי הועברו חלק ממנגנוני הביטחון לשליטת משרד הפנים והממשלה עוד בימי ערפאת (לפני כן הייתה השליטה הישירה על כל המנגנונים בידי מוסד הנשיאות).

מאז עליית החמאס לשלטון בראשית 2006 הוחזרו בפועל מרבית המנגנונים לשליטת הנשיאות, והיוו כח משמעותי ביותר לפת"ח במאזן הכוחות שלו מול חמאס. עם זאת, כאשר התרחשה הפיכת החמאס ברצועת עזה ב-2007, המנגנונים נכנעו וברחו כמעט ללא התנגדות והוחלפו באנשי חמאס. לעומת זאת, ביהודה והשומרון עדיין מהווים מנגנוני הביטחון מרכיב חשוב במניעת השתלטות חמאס על האזור, ומאז ההפיכה בעזה גם ניכרת פעילות אקטיבית יותר נגד חמאס, הכוללת בעיקר מעצרים רבים של אנשי חמאס.

בפרסום של השב"כ משנת 2007 נכתב כי בשנים האחרונות ניצלו מבוקשים פלסטינים מאזור רמאללה את מטות מנגנוני הביטחון, כולל המוקטעה, כמקום מסתור מפני צה"ל וכבסיס יציאה וחזרה מפיגועים[12]. מסרים לראשי הרשות הפלסטינית לא הועילו, ובעקבות זאת ערך צה"ל מספר מבצעים למעצר מבוקשים. עוד נכתב בפרסום כי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נוהגים להציג מצגי שווא על פעילות סיכול נרחבת ומשמעותית כביכול. לדוגמה, הם הציגו לתקשורת אמצעי לחימה שתפסו, אך לאחר שהוסגרו לישראל התברר כי היה מדובר בצינורות ריקים ללא חומר נפץ. בנוסף, לאחר שהתגלה שפעיל בביטחון הלאומי השתייך לחוליית פת"ח-תנזים ותכנן פיגועים, העבירה ישראל בקשה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים למעצרו. הפלסטינים השיבו כי הפעיל עצור, אך בדיקה שנערכה העלתה שהוא נהג להסתובב חופשי ביריחו. בעקבות זאת הוא נעצר על ידי צה"ל והועבר לחקירת השב"כ.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת הרשות הפלסטינית
דרכון של הרשות הפלסטינית

אם הרשות הפלסטינית הייתה מדינה עצמאית, אזי ניתן היה להגדירה כמדינת עולם שלישי מבחינה כלכלית ומדד איכות החיים, כרוב מדינות המזרח התיכון. התוצר הלאומי הגולמי של התושבים נמוך מאוד ונאמד כיום בכ-2,900 דולרים לנפש לשנה. השכר הממוצע בשנת 2006 הוערך בין 1,570-1,800 ש"ח לחודש‏[13]. רוב התושבים הם חקלאיים או עובדים כלליים ללא השכלה גבוהה. שירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונים לחסדי התרומות של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים גדולים בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה קשת היום ומרובת הילדים.

שנות אוסלו הביאו לגאות כלכלית אצל הפלסטינים כאשר בעלי הון הביאו עמם השקעות בתחומי הרשות ובישראל של מיליוני דולרים שתרמו לשוק העבודה הפלסטיני, כמו גם הקשרים הכלכליים עם ישראל סייעו מאוד לבנות את כלכלת הרשות.[דרוש מקור]

בעקבות האינתיפאדה השנייה, הידרדר עד מאוד מצבה הכלכלי של הרשות. בעקבות פיגועי הטרור של הארגונים הפלסטיניים נהג צה"ל להטיל סגרים על השטחים והקשר הכלכלי בין ישראל והפלסטינים נותק כמעט לגמרי בשנת 2002, וכך איבדו אלפי פלסטינים את מקור עבודתם. דבר שהגדיל את העוני ברחוב הפלסטיני. הכיבוש מחדש של הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון על ידי צה"ל במהלך מבצע חומת מגן הביא לקריסת הרשות וארגונים כלכלים בתוכה, כגון בנקים (שצה"ל פשט בהם על מנת לקטוע הזרמת כספים לטרור).

במקביל הועלו טענות כלפי ההנהגה הפלסטינית על שחיתויות ונטילת כספים שהיו מיועדים לרווחת כל התושבים, עובדה שתרמה לעליית החמאס לשלטון ב־2006. ניצחון החמאס הביא להפסקת הזרמת הכספים של מדינות אירופה וארצות הברית, וזו היוותה פגיעה נוספת בכלכלה הפלסטינית הרעועה, ובעיקר בזו שברצועת עזה. בניגוד למצב הקשה בעזה, בשנים 2008 ו-2009 ניכר שיפור בכלכלת יהודה ושומרון, בעקבות הקלות שהנהיגה ישראל על התנועה והסרת מחסומים, לצד היתרים גורפים לכניסת ערבים ישראלים לשטחים, שיפור פנימי בסדר ובביטחון בערים, וכינון ממשלה חלופית לממשלת חמאס (פעולה שהחזירה את הסיוע בינלאומי)[14].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטחים שעתידם פתוח למשא ומתן, כפי שנקבע בהסכמים עם ישראל. הרשות הפלסטינית שולטת במידה כזו או אחרת בחלק מהשטחים האלה.
מפת הנפות, בירוק (אזור A) - אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית (פרט לרצועת עזה בה כאמור אבדה השליטה עקב הפיכת חמאס)

ב"הצהרת העקרונות" שעליה חתמו נציגי ממשלת ישראל והנהגת אש"ף ב-13 בספטמבר 1993, ואשר קבעה קווים מנחים למשא ומתן בין הצדדים, נקבע:

"תחום שיפוטה של המועצה (=הרשות הפלסטינית) יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים." (סעיף 4, נוסח מלא בעברית באתר הכנסת)

אף כי בפועל הרשות הפלסטינית אינה שולטת במרבית שטח יהודה והשומרון (המכונה בהצהרת העקרונות "הגדה המערבית"), הרי שלפי "הצהרת העקרונות", רוב השטח שמעבר לקו הירוק יכול לעבור לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הסדרי הביניים. לפי סעיף 5 ב"הצהרת העקרונות" שטחי מזרח ירושלים וההתנחלויות לא ייקבעו אלא בהסכמי הקבע בין הצדדים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ 2.0 2.1 סיכום של הגדה המערבית (שטח A, שטח B ושטח C) ושל רצועת עזה
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  6. ^ ‏בפועל נמצאים בשימוש מועט גם דינר ירדני באיו"ש, ולירה מצרית ברצועת עזה. לרשות הפלסטינית יש את הסמכות לאמץ מטבעות אלו או אחרים לפי הסכם פריז מתאריך 29 באפריל 1994 (מסמך המסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל והרשות הפלסטינית). עם זאת, מתפקד השקל כמטבע העיקרי של הרשות משום שכלכלתה קשורה בזו הישראלית קשר הדוק.‏
  7. ^ ‏בשטחי C באיו"ש משמש השקל הילך חוקי לפי צו מספר 1148 של צה"ל. [1]
  8. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet‏, 30 בנובמבר 2012
  9. ^ סיכום שנת 2009: נתונים ומגמות בטרור, אתר שירות הביטחון הכללי.
  10. ^ As'ad Ghanem, The Palestinian regime: a "partial democracy", pages 112-113
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Academie de Droit International, Anis F. Kassim, The Palestine Yearbook of International Law 1996-1997, Volume 9, Martinus Nijhoff Publishers, 1998ת page 354
  12. ^ [2]
  13. ^ ע"א 8960/06
  14. ^ http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3362920,00.html‏
מדינות ואזורים לחופי הים התיכון

איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · טורקיה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה


טריטוריות חסות: אקרוטירי ודקליה (הממלכה המאוחדת) · גיברלטר (הממלכה המאוחדת)


טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
MediterraneanSeaFromIsrael.jpg
חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg