הרשות הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרשות הפלסטינית (ערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - "הרשות הלאומית הפלסטינית", מכונה בראשי תיבות: רש"פ על ידי כוחות הביטחון הישראליים) היא ישות מדינית אוטונומית למחצה החולשת על רוב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית). באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל תנועת חמאס היא השולטת בשטח. הרשות הוקמה במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל ובין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. הסכמי אוסלו לא עסקו במפורש בעתידה של הרשות, אך הייתה הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

• שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
• שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
• שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

באינתיפדת אל-אקצה נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה, עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף נטלה חלק פעיל באינתיפאדה. ב-2002 כבש צה"ל מחדש במבצע חומת מגן את הערים שבשטחי A ביהודה ושומרון ובמהלך הקרבות פגע בתשתיות של הרשות הפלסטינית ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור.

כיום שולטת הרשות ברוב שטחי A ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) וזוכה לשיתוף פעולה עם ישראל. הרשות איבדה את השליטה ברצועת עזה בעקבות השתלטות תנועת חמאס על הרצועה. באזורים הנתונים לשליטתה פועלת הרשות הפלסטינית נגד תנועת חמאס. שינוי המדיניות של ישראל כלפי הרשות, וחידוש שיתוף הפעולה איתה, נובעים בעיקר מהחשש שתנועת חמאס תצליח להשתלט על אזורים נוספים, אבל גם מהצהרותיו המתונות של ראש הרשות הנוכחי, מחמוד עבאס (אבו מאזן).

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 עד 1948 1.2 1948 - 1967 1.3 1967 - 1993 1.4 הסכמי אוסלו 1.5 אחרי ניצחון חמאס 1.6 עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה 2 פוליטיקה 2.1 מנגנוני הביטחון 2.2 נושאים שנויים במחלוקת בין הרשות הפלסטינית לישראל 3 כלכלה 4 גאוגרפיה 5 דמוגרפיה 6 ראו גם 7 לקריאה נוספת 8 הערות שוליים 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של הרשות הפלסטינית

[עריכה] עד 1948

ראשית התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בתקופת המנדט הבריטי, במקביל להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל מחד, והתפתחות התנועות הלאומיות הערביות בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה מאידך. באמצע שנות השלושים הוקם הוועד הערבי העליון בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהוביל את המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי.

הפלסטינים דחו את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, דבר שהוביל למלחמת העצמאות ולנכבה - התבוסה הפלסטינית במלחמה, והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.

[עריכה] 1948 - 1967

מקום מדינת ישראל ועד מלחמת ששת הימים חי העם הפלסטיני במפוזר: חלקו הגדול בגדה המערבית תחת שלטון ירדני, חלק קטן יותר ברצועת עזה תחת שלטון צבאי מצרי (שביצע גם ניסיון כושל להקמת "ממשלת כל פלסטין"), חלק קטן עוד יותר נותרו בתחומי ישראל כאזרחים אולם תחת ממשל צבאי, וחלק נוסף מפוזר בארצות ערב ומדינות העולם המערבי. הפלסטינים שברחו וגורשו מתחומי ישראל חיו ברובם במחנות פליטים, ולמעט בירדן לא קיבלו אזרחות במקומות מושבם, מתוך גישה שגרסה כי מדינת ישראל היא דבר זמני, שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב.

התבוסה במלחמת הותירה את הפלסטינים ללא הנהגה עצמאית. ניסיונות ראשונים לכך החלו עם ייסוד הפת"ח בסוף שנות ה-50. אולם הוא הפך לגורם משמעותי רק בשנות ה-60. ב-1964 הוקם אש"ף, שהיה בתחילתו ארגון בובה של מדינות ערב.

בעקבות מלחמת ששת הימים ישראל כבשה את הגדה המערבית, ורצועת עזה, והפלסטינים באזורים אלה עברו לחיות תחת שלטון צבאי ישראלי.

[עריכה] 1967 - 1993

בתחילת שנות השבעים אש"ף ניסה להשתלט על ירדן, אך המלך חוסיין טיהר את ארצו ולא נתן יד לאש"ף. ב-1974 הוכר אש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני על ידי מדינות ערב. באותה השנה זכה אש"ף להכרה עולמית רחבה, שהתבטאה בהחלטות או"ם שונות.

ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, בהם הכירה ישראל בזכות הפלסטינים להשתתף במו"מ שידון בעתידם. אישים פלסטינים שונים סירבו לקבל את הצעת האוטונומיה הישראלית-מצרית.

אחרי שנפתחה מלחמת שלום הגליל, ברחו ראשי אש"ף לתוניסיה, שם נותרו עד ששבו לרשות הפלסטינית.

הפסדה של עיראק במלחמת המפרץ וכן התפוררות ברית המועצות גרמו למיתון בעמדות אש"ף. ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, לעומת זאת, עדיין סירבה לדבר עם אש"ף, והסכימה לדבר רק עם משלחות פלסטיניות-ירדניות משותפות, וזאת אם בכלל.

ב-1992 ניצח יצחק רבין בבחירות והשמאל כולו זכה לרוב בכנסת לראשונה מאז מהפך 1977.

[עריכה] הסכמי אוסלו

ערך מורחב – הסכמי אוסלו

ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל. ההסכמים היו תוצר של שיחות בין סגן שר החוץ הישראלי יוסף ביילין ונציגי אש"ף באוסלו בירת נורבגיה. כמו כן החליפו ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכתבי הכרה הדדיים - יאסר ערפאת הכיר בשם אש"ף במדינת ישראל, ויצחק רבין הכיר בשם מדינת ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל משטחים ברצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת "הסכם עזה ויריחו". בשטחים שאותם פינה צה"ל הונהג שלטון פלסטיני עצמאי, לראשונה בהיסטוריה. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. לא פונו התנחלויות, ולא הועברו לידי הפלסטינים שטחים שבהן שוכנות התנחלויות, אולם הממשלה לא יזמה עוד הקמת התנחלויות חדשות. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך השלום נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. המו"מ התפוצץ בשנת 2000 ופרצה אינתיפאדת אל אקצה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) בגדה.

באוקטובר 2004 מת יאסר ערפאת ובמקומו מונה מחמוד עבאס. באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההינתקות ופונו ההתנחלויות ברצועת עזה.

[עריכה] אחרי ניצחון חמאס

מסוף שנות השמונים ואילך גדלה תנועה איסלאמית קיצונית בשם חמאס. התנועה ביצעה פיגועי טרור רבים לאורך כל שנות ה-1990 ושנות האלפיים.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס ב-76 מושבים לעומת 48 מושבים של הפת"ח.

החמאס הרכיב את הממשלה ובראשותה עמד אסמאעיל הניה, אם כי בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי פרלמנט מטעם החמאס כקלפי מיקוח והוחלט על הקמת ממשלת אחדות או ממשלת טכנוקרטים. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עומד הניה והיא כוללת נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

[עריכה] עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז ב-14 ביוני נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של הרשות הפלסטינית

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל רבים משתמשים במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להימנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס, הידוע בשם אבו מאזן, לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רווחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

השלטון מתנהל בצורה חצי-דמוקרטית. בכהונתו, הכריז אבו מאזן כי ינסה ליצור האחדה של המנגנונים הצבאיים והורדת הלהבות, אך לא עשה זאת באופן שסיפק את ישראל. כמו כן, השחיתות והכאוס ברשות התגברו. ברשות הפלסטינית, ובמיוחד ברצועת עזה, רבים המקרים של חטיפת אזרחים זרים ואף תקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך התקפות הטרור על מדינת ישראל בכמות קטנה הרבה יותר והטלת טילי קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושירות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (אלטרנטיבה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; ו"הדרך השלישית" בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה מהר מאוד למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי נגמרה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר חמאס וועדות ההתנגדות העממית חטפו את החייל גלעד שליט והרגו עוד 2 חיילים ישראלים. ישראל בתגובה פתחה במבצע גשמי קיץ בו נהרגו למעלה מ-200 מחבלים, הרבה מהם פעילי חמאס. במקביל, גברו הבלאגן והעימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ואבו מאזן שקל לקיים משאל עם שיביא לסופה את ממשלת חמאס. בעקבות לחץ סעודי, נחתם בריאד הסכם לכינון ממשלת אחדות פלסטינית פת"ח-חמא"ס (הסכם מכה), שיצאה אל הפועל לבסוף ב-17 במרץ.

[עריכה] מנגנוני הביטחון

ברשות הפלסטינית היו מאז הקמתה מספר רב של מנגנוני ביטחון (בין 10 ליותר מ-15 בתקופות שונות), מרביתם בעלי תחומי אחריות חופפים ואף זהים. הסיבות לריבוי המנגנונים היו בעיקר פוליטיות: כך התאפשר לערפאת לספק תפקידים רשמיים ברשות לנאמניו ולנציגי כוחות פוליטיים, וכן למנוע הצטברות כוח רב מדי בידי מספר קטן של קצינים בכירים.

מרבית מנגנוני הביטחון הוקמו על בסיס הקצונה הבכירה של היחידות הצבאיות בפת"ח, שהגיעו עם ערפאת מתוניס עם כניסתו לשטחים. לקראת סוף חייו של ערפאת ובמהלך שלטונו של אבו מאזן בוצעו רפורמות במערך הביטחון ומספר מנגנונים אוחדו.

בין המנגנונים הבולטים והחשובים יותר ניתן למנות את:

• הביטחון הלאומי - הבטח"ל
• המשטרה הפלסטינית
• הביטחון המסכל - הבמ"ס
• המודיעין הכללי - המודכ"ל
• המודיעין הצבאי - המוד"צ
• המשטרה הימית
• כוח 17 - ביטחון הנשיאות - הבטנש"א
• משמר הנשיאות - משמר היו"ר

למרות שבאופן רשמי הועברו חלק ממנגנוני הביטחון לשליטת משרד הפנים והממשלה עוד בימי ערפאת (לפני כן הייתה השליטה הישירה על כל המנגנונים בידי מוסד הנשיאות), מאז עליית החמאס לשלטון בראשית 2006 הוחזרו בפועל מרבית המנגנונים לשליטת הנשיאות, והיוו הכח המשמעותי ביותר שיש לפת"ח במאזן הכוחות שלו מול חמאס. עם זאת, כאשר התרחשה הפיכת החמאס בעזה ב-2007, המנגנונים נכנעו וברחו כמעט ללא התנגדות.

לעומת זאת, בגדה המערבית עדיין מהווים מנגנוני הביטחון מרכיב חשוב במניעת השתלטות חמאס על האזור, ומאז ההפיכה בעזה גם ניכרת פעילות אקטיבית יותר נגד חמאס, הכוללת בעיקר מעצרים רבים של אנשי חמאס.

[עריכה] נושאים שנויים במחלוקת בין הרשות הפלסטינית לישראל

בין הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בין ישראל לפלסטינים:

• בעיית הפליטים - הטיפול הכלכלי, ההומני וקליטת הפליטים הפלסטינים במדינות שונות. הפלסטינים טוענים לקיומה של זכות השיבה של הפליטים למקומות מגוריהם, הן בתחומי מדינת ישראל והן בתחומי הרשות. מדינת ישראל כופרת בקיום "זכות" כזו.
• ירושלים - סוגיית שייכותה של העיר ירושלים והאתרים הקדושים לדתות השונות.
• חלוקת השטח - בין המדינות ושאלת הרצף הטריטוריאלי.
• בעיית המים - אילו מקורות מים יעברו לרשות הפלסטינית ואיך יתנהל משק המים של המדינות.
• הצבא הפלסטיני - אם יוקם, מה תהיה מתכונתו ואילו כלי נשק יותר לו להחזיק.

[עריכה] כלכלה

אם הרשות הפלסטינית הייתה מדינה עצמאית, אזי ניתן היה להגדירה כמדינת עולם שלישי מבחינה כלכלית ומדד איכות החיים, כרוב מדינות המזרח התיכון. התוצר הלאומי הגולמי של התושבים נמוך מאוד ונאמד כיום בכ-1000 דולרים לנפש לשנה (לשם השוואה, אותו נתון בישראל הוא 18000 דולרים). רוב התושבים הם חקלאיים או עובדים כלליים ללא השכלה גבוהה. שירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונים לחסדי התרומות של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים גדולים בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה קשת היום ומרובת הילדים.

שנות אוסלו הביאו לגאות ולתקווה מבחינה כלכלית אצל הפלסטינים כאשר בעלי הון הביאו עמם השקעות בתחומי הרשות ובישראל של מיליוני דולרים שתרמו לשוק העבודה הפלסטיני, כמו גם הקשרים הכלכליים עם ישראל סייעו מאוד לבנות את כלכלת הרשות.

בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, התדרדר עד מאוד מצבה הכלכלי של הרשות כמו גם מצבה הכלכלי של ישראל. בעקבות פיגועי הטרור של הארגונים הפלסטיניים נהג צה"ל להטיל סגרים על השטחים והקשר הכלכלי בין ישראל והפלסטינים נותק כמעט לגמרי בשנת 2002, וכך איבדו אלפי פלסטינים את מקור עבודתם, דבר שהגדיל את העוני והייאוש ברחוב הפלסטיני.

בנוסף, הכיבוש מחדש של הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון על ידי צה"ל במהלך מבצע חומת מגן הביא לקריסת הרשות וארגונים כלכלים בתוכה, כגון בנקים (שצה"ל פשט בהם על מנת לקטוע הזרמת כספים לטרור). כיום הכלכלה הפלסטינית במצב קריטי יותר מתמיד בשל עליית החמאס לשלטון והפסקת הזרמת הכספים של מדינות אירופה וארצות הברית.

[עריכה] גאוגרפיה

[עריכה] דמוגרפיה

[עריכה] ראו גם

• מדינה פלסטינית
• המנון הרשות הפלסטינית
• נפות הרשות הפלסטינית

[עריכה] לקריאה נוספת

• רונן ברגמן, והרשות נתונה, הוצאת משכל.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ הנתונים הפלסטינים ונתוני האו"ם לגבי האוכלוסייה שנויים במחלוקת בישראל. בשנת 1997 נערך מפקד בפיקוח דני שלא כלל את מזרח ירושלים ולכן תוצאותיו חלקיות ולא מדויקות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• מאמר על ספרי הלימוד של הרשות באתר המחלקה לשיחות השלום של אש"ף
• ממר"י - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
• ממשלת האחדות הפלסטינית (2007): קווי היסוד, באתר "אומדיה"