משתמש:Shirke123/טיוטה

איסר סנפירי

איסר סנפירי (ג' בתמוז 1912- כ"ג בשבט 1997) בן לבלה ונחמן פיש, יליד יאנושפול, עלה ארצה בשנת 1924. בעלה של יעל לבית כצנלסון. ממקימי התע"ש, חבר בהגנה, עסק רבות בבניית סליקים סליק בימי המחתרת לפני קום המדינהחבר התעשייה הצבאית ומערכת הבטחון. ממייסדי מפעל "שלאון" למסכות גז וללוחמה ביולוגית ואטומית בישראל.

ילדות ונעורים

נולד ברוסיה אוקראינה בעיירה יאנושפול. אימו הייתה תופרת ואביו מפקד מכבי האש. בימים שקדמו למהפכה הרוסית המהפכה הרוסית, הרבה מיהודי המקום התקיימו על עבודות מלאכה כמו נגרות, פחחות, חייטות ועוד. שנות המהפכה ומלחמת האזרחים (1917-1921)עברו על יהודי יאנושפול באי שקט ובאינספור התפרעויות של כנופיות באזור.

מגיל צעיר וככל שבגר, גבר בו הרצון להגשים את חלומו ולעלות ארצה. בית המשפחה עסק רבות בארץ ישראל ובמחשבה לעלות ארצה, אך אשרת כניסה הייתה קשה להשגה. בשנת 1924, בהיותו בן 11, נשלח עם אחיו בן ה 13 ודודיו ארצה. עקב המצב הכלכלי הקשה, העוני והמחלות, החליטו הדודים והאח לשוב לרוסיה, איסר גמר בליבו להישאר בארץ. משעלתה המשפחה לאונייה, נמלט איסר כל עוד נפשו בו, ונשאר בגפו בארץ ישראל. כילד בארץ ישראל, התאפשר לו ללמוד כיתות ה'-ו' בלבד בבית החינוך לילדי עובדים. מעבר לכך, נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, מחלוקת מכתבים ועד ניקוי שירותים בעבור גרושים בודדים. בגרושים שהרוויח היה רוכש לחם בולגרי אחד, דג מעושן וחלבה, אותם היה מחלק לשלוש, וכך היו לו שלוש ארוחות ביום. באופן זה התקיים שנתיים וחצי.

בר- מצווה בארץ ישראל

מדי פעם, היה הולך להתפלל בבית כנסת קטן ברחוב מרכז בעלי המלאכה, משהתקרב לגיל המצווה, ביקש מהגבאי לעלות לתורה ובכך לסמן את הגיעו למצוות.הגבאי התעניין בקורות חייו של איסר ומששמע את סיפורו, התרגש. כעבור מספר ימים משהגיע שוב לבית הכנסת, הניחו על כתפו טלית והעלוהו לתורה. בגמר העלייה, משפנה להחזיר את הטלית, נאמר לו שזוהי מתנת בית הכנסת עבורו. איסר סירב לקבלה. משפנה ללכת, הבחין בשני בקבוקי יין ומיני כיבוד שהוכנו עבורו. כך, בלב נרגש, הרחק מהוריו וממשפחתו בגולה, חגג את בר המצווה.

פועלו בארץ ישראל

כילד עבד בבית החרושת "פחטר- הופמן" שם עסק בבניית קרוניות, מריצות ומיכליות. בינתיים, הוקם מפעל בשם "המלחים" ברחוב זבולון תל אביב שם הועסק והפך עד מהרה לאיש מקצוע בכל הנוגע לעבודות מכניות. בשנת 1929 גוייס איסר לקשר ושם נשבע את שבועת ההגנה. עם הזמן למד שימוש בנשק. ב שכונת התקווה הועסק איסר כנוטר. וכך ביום היה עובד ב"מלחים" ובלילות שומר על תושבי השכונות מפני התפרעויות. בהתפרעויות היו נחלצים הבריטים לעזרת הנוטרים כשברשותם מכונת ירייה לואיס גאן. מפקד אזור שכונת התקווה, סניה סירקין היה מבחין באיסר מגיע לשמירות לבוש בבגדי עבודה והתעניין בו. משהבין כי איסר עובד ביום ושומר בלילה, הציע סירקין כי ימליץ עליו להתחיל לעבוד בתע"ש.

משפחתו וחייו האישיים

בזמן שעבד איסר במפעל "המלחים", למדה יעל, ביתם של ישראל ובתיה כצנלסון, בבית הספר החקלאי ויצ"ו ברחוב העלייה. לאחר מכן הצטרפה יעל להכשרה בת שנתיים בכינרת ואילו איסר נותר במרכז הארץ, ממשיך בפועלו. משך הזמן הזה, התכתבו השניים והידקו את הקשר. יעל, שהייתה בת למשפחה סוציאליסטית, אחייניתו של ברל כצנלסון האמינה באידאל הקיבוצי אך איסר ביקש לחפש אחר עצמאותו. הפשרה בין בני הזוג הגיעה בדמות מושב שם בחרו להקים את ביתם.בשנת 1934, צהרי יום שישי, נישאו השניים ברחוב דיזינגוף שבתל אביב. לזוג נולדו שלושה ילדים, עפרה, בארי ונוגה.

איחוד משפחות

בשנת 1961, אירגנה יעל, אשתו של איסר, הפתעה מיוחדת ומרגשת- נסיעה לבית שברוסיה. לאחר 38 שנים,זכה איסר סנפירי לשוב ולפגוש את הוריו שזקנו ואחיו שנולד במהלך השנים.

בתע"ש במחתרת (1937- 1953)

לאחר אי אילו פגישות עם ראשי התע"ש, הוסברה לאיסר מטרת העבודה ומידת הסודיות הנדרשת. לאחר קבלתו למחתרת, עזב איסר את בית החרושת "המלחים" והצטרף לשורות התע"ש. ישראל רבין קיבל אותו לעבודה במכון א', מפעל תעשייה במחתרת שהוקם בבית החרושת לעורות "לבקוביץ" ברחוב הירקון. במפעל עבדו שניים עשר איש, המקום היה צר, צפוף וכמעט שלא חדר אליו אור השמש, האור העיקרי בא ממנורות שהיו מורכבות על המכונות עצמן. בוקר בוקר נכנסו העובדים בהסתר והיו יוצאים רק בגמר העבודה. במקום היה מותקן סליק בצורת בונקר. בתום יום העבודה היו מכניסים לסליק את כל חלקי הנשק שייצרו באותו היום. הסליק היה ננעל וקשה היה לגלות את סוד פתיחתו. פועלו הראשון של איסר הייתה הכנת החצובות והבסיס למרגמה 3 ולצורך כך נקנתה מכונת הריתוך הראשונה של התע"ש. משהבחין איסר בצפיפות הגדולה במפעל ובאופן שבו הפועלים נאלצים לאכול את ארוחותיהם, בנה איסר שולחן צר וארוך ומעליו ארבעה ספסלים הפוכים, בעת הצורך, השולחן והספסלים התרוממו מעלה בעזרת שני כבלים ולצורך אכילה, היו מורדים מטה לרווחת הפועלים.

מכון "החנות"

מכון החנות היה בית חרושת בלתי ליגלי של ההגנה. הוא הוקם באזור מסחרי רועש ביותר בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ועסק בהשחרת נשק, הרכבת רימוני יד ובמתיחת תרמילים ל9 מ"מ. מכון זה דרש הסוואה רצינית על מנת שהבריטים לא יחשפו אותו. לשם כך נבנה קיר חוצץ גדול שיצר למעשה חדר סגור והכניסה אליו הייתה דרך חור בקיר אשר היה מוסווה על ידי לוח חשמל גדול מעשה ידיו של איסר. לימים "החנות" התגלה על ידי הבריטים אך מסתור הנשק נותר חסוי. באותו הלילה שגילו הבריטים את "החנות", פרצו אנשי ההגנה קיר מחנות סמוכה, נכנסו לסליק ורוקנו את מצבורי הנשק מבלי שהבריטים הבחינו בדבר.

חיים סלבין שהתמנה למנהל התע"ש במחתרת ביקש כעת מאיסר להכין בזריזות קונסטרוקציה עבור מפעל לחריטת פצצות מרגמה 2 ו 3 בגן שמואל.

מכון "שמרון" בגן שמואל

בשנת 1941 כאשר מלחמת העולם השנייה בעיצומה, מטה ההגנה והתע"ש הכירו בצורך להוציא את יצור הנשק אל הפריפריה. קיבוץ גן שמואל נמצא מתאים. וכך הגיעו אליהו סחרוב, חיים סלבין ואיסר סנפירי לקיבוץ על מנת לאשר את הקמת הסליק במקום. כעבור שבועיים התקבלה תשובה חיובית ובפרדס הקיבוץ הוקם בסתר בית מלאכה לייצור פצצות מרגמה 2 ו 3. במכון היה סליק קטן מדיי ונדרשה חפירה מאסיבית שנעשתה בידיים. איסר הבין כי מדובר בעבודה שתגזול את זמנם של הפועלים וייצור הפצצות היה הכרחי ומיידי. איסר מצא בגרוטאות של חברת החשמל מנוף קטן ללא מנוע, הוא חיבר למנוף מנוע חשמלי וחבית שמן גדולה ובכך זירז את החפירות עבור הסליק. כעת יכלו הפועלים לעמוד בזמנים שהוקצבו להם. מעל פתחו של הסליק יצקו משטח בטון שניתן היה לסובב על ציר, אותו הציר סובב את המשטח בזוית של 90 מעלות ואז נגלה פתח הסליק. העבודה במכון הייתה במשמרות של 10 שעות כאשר עיקר העבודה נסבה סביב רימוני יד, פצצות 2 ו 3. על גופי פצצות 3 חרטו הפועלים 4 אותיות לועזיות: H.Z.M.N שמשמען " הרבה צרות, מעט נחת" ואילו על 2 נחרט: O.Z.E.K שמשמען " עוד צעד אחד קדימה". כיום הסליק נמצא בפרדס בגן שמואל.

"הגמד"

אחד הסליקים המוצלחים אותם הינדס ובנה איסר סנפירי, זכה לשם "הגמד" על שום גודלו: מיכל דלק שנפתח בצורה נסתרת כך שניתן להסליק בתוכו 2.5 טון של כל סוגי הנשק. המיכל היה מורכב על משאית והיה ניתן להובלה בכל חלקי הארץ מבלי שיתגלה על ידי הבריטים. מאוחר יותר נעשה בסליק שימוש בדרך להר הצופים בירושלים בזמן החלפת המשמרות. באחד מביקוריו של איסר במוזיאון בתי האוסף של צה"ל" התברר כי איש אינו יודע כיצד לפתוח את ה"גמד" שמוצג במוזיאון. בעזרת שרטוטים פר עטו של איסר סנפירי, הוא הסביר כיצד לפתוח את הסליק שסוד פתיחתו היה לנעלם עד אז. הסליק מוצג עד היום במוזיאון בתי האוסף של צה"ל.

"השפנים", "החזירים"

סליק נוסף של איסר הוכן מבלוני חמצן והן מבלוני גז והם שימשו להובלת נשק ממקום למקום. בלוני החמצן לא נתגלו מעולם. בימים בהם עבד איסר סנפירי בתעשייה הצבאית, חצר בית המלאכה שלו לא נותרה ריקה. בחצר הרחבה הקימו בריכה וייצרו את

"החזירים"- סירות ששימשו להדבקת מוקשים לאניות מצריות. את "החזירים" ניתן לראות כיום במוזיאון חיל הים בחיפה. סה"כ יצר איסר במחתרת 38,000 סטנים עד שגוייס לתעשייה הצבאית.

מפעל אס (1949- 1953)

שנה לאחר קום המדינה, הזמיןחיים סלבין את איסר סנפירי וסיפר לו כי מחפשים דרך לייצר פצצות 120 מ"מ. עד כה, נמסרו דוגמאות רבות של מהנדסים שונים אך אף לא אחת מן הדוגמאות עונה על הדרישות. עניין הפצצות לא נתן לאיסר סנפירי מנוח. לאחר מחשבה וניסיון בתנור ובפטיש אוויר, מצא איסר סנפירי את הפתרון. משהביא סאיסר נפירי לסלבין את הדוגמה, אורו עיניו של סלבין. לאחר ניסיון בשדה פתוח, חיבק סלבין את איסר סנפירי וביקש ממנו 100 פצצות כדוגמת זו. וכך בספטמבר 1950 הטילו על איסר סנפירי להקים את המפעל שייצר פצצות 81 מ"מ ו 120 מ"מ. שיטת העבודה של סנפיר כללה הכנת פצצות מפחי ברזל. כל מי שראה ממה מכין איסר סנפירי פצצות, עמד משתומם, אלא שמבקרי איכות של הצבא שנמצאו כל היום במפעל, בדקו את התוצרת ואישרוה. הפצצות היו יוצאות חרוטות, צבועות ומוכנות למילוי חומר נפץ.

1954- 1969

בשנת 1954 עזב איסר את התעשייה הצבאית ופסע בדרכו אל חלום ילדות, להיות עצמאי אך כמובן להמשיך וליצור בתחום המתכת והברזל.ואכן, המפעל שתפקד בשנות הפעלתו של איסר היה הראשון שיצר מחרשה לחריש של מטר עומק לצד יצור של רוטר (עוקר סלעים) הגדול מסוגו אז בארץ, וכן ייצור צירים לטרקטורים בתהליך חיסום מיוחד שפותח על ידי איסר סנפירי. בהמשך, הרוח החיה והיצירתיות של איסר הובילה אותו לפתח שיטה חדשה של בנייית מיכלים גבוהים במיוחד כך שמרבית העבודה תיעשה על הקרקע. עם סיום מלחמת ששת הימים, שב והצטרף איסר למערכת הבטחוןוהיה אמון על ייצורם של 2 מיליון מוקשים. לקראת סיום ייצור זה, הוטלה על איסר הקמתו של מפעל "שלאון".

מפעל "שלאון" 1982-1969

בשהת 1969 נבחר האתר להקמת מפעל לייצור מסכות גז וציוד לוחמה בחומרים ביולוגיים ואטומיים. איסר סנפירי נסע לגרמניה על מנת ללמוד אודות תהליכי הייצור ולאחר מכן הקים בארץ את המפעל. מאמן מומחה במתכת הפך איסר סנפירי למומחה גם בגומי, זכוכית ועוד.. על אף שחסר השכלה פורמליתקל וחומר אקדמאית, הירבו המהנדסים במפעל להיוועץ בו שוב ושוב. בימי העומס של "שלאון", היה עובד איסר מבוקר עד ליל, פוגש כל משמרת ומוודא שתהליכי הייצור מתנהלים כהלכה. למרות העבודה הקשה, היה איסר מלא חדוות יצירה, הקפיד לפתח יחסים חמים עם העובדים, שהיו כעת רבים עולים חדשים, ממש כפי שהיה הוא עצמו בתחילת דרכו. הוא הכיר כל אחד ואחת במפעל, החל במנקה וכלה במנהלים הבכירים. איסר, שזכר היטב כיצד החל את דרכו,ביקש לעזור, בעיקר לאוכלוסיית העולים החדשים, בקשיי היום יום ובמתן פתרונות בבעיות השונות. לאחר פרישתו, המשיך לעבוד עוד 10 שנים כיועץ במפעל, והוא בן 70.