נשיקת יד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סגן נשיא ברזיל, חוזה אלנסר, מנשק את ידו של הארכיבישוף של ברזיל בשנת 2003

נשיקת יד היא התנהגות טקסית של איחולי ברכה וביטוי כבוד. יוזם ההתנהגות, האדם המקבל את האיחולים, מושיט את ידו כאשר כף היד מופנית כלפי מטה. המאחל, קד קידה אל האדם המושיט את ידו ומקרב שפתיו אל פרקי אצבעות היד המושטת, בעודו אוחז בקלות את היד. במסורת המודרנית אין מגע בין השפתיים לבין היד המושטת. התנהגות זו קצרה, ומסתיימת בתוך פחות משנייה.

בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיקת יד שאותה מציעה אשה לגבר (הגבר הוא שמנשק את היד המושטת) היא התנהגות המבטאת נימוס קפדני ובו בדרך כלל האשה היא בעלת מעמד חברתי גבוה יותר, או שווה, למעמדו של הגבר המנשק. סרוב לנשק יד מושטת היא התנהגות המבטאת חוסר נימוס.

במאה ה-21 הפכה נשיקת היד להתנהגות נדירה המוגבלת למעמדות גבוהים ושמרנים, ובחוגים דיפלומטים. לדוגמה, נשיא צרפת בעבר, ז'אק שיראק הפך את נשיקת היד לאחד מסימני ההיכר של התנהגותו. למרות שנשיקת היד נעלמה כמעט לחלוטין מגינוני הנימוס המקובלים ברוב מדינות אירופה, היא נפוצה יותר במדינות מרכז אירופה, במיוחד באוסטריה, הונגריה, פולין, טורקיה, ורומניה. בטורקיה נשיקת יד היא הדרך המקובלת לברך אנשים זקנים משני המינים, לאחר הנשיקה המברך ישים את ידו של המבורך על מצחו.

בכנסייה הקתולית, המאמין הפוגש באפיפיור או קרדינל, ואף איש כמורה בדרגה נמוכה יותר, ינשק את הטבעת שעל אצבע ידו. אף שכיחותו של מנהג זה פחתה בחוגים מסוימים של הכנסייה והוא נפוץ במיוחד בקרב התרבויות המזרח תיכוניות, הבולטת שבהן היא התרבות האיטלקית. לעתים המאמין בכנסייה ישלב את נשיקת היד שעליה טבעת, עם כריעת ברך שמאל, כביטוי נוסף של כבוד לאיש הכמורה. בתגובה, איש הכמורה עשוי להניח את ידו במחווה אבהית על ראשו של המאמין, או אפילו לברכו תוך התוויית אות הצלב בידו. בכנסייה הקתולית מקובל אף שהמאמינים מנשקים את ידו של איש כמורה שזה עתה הוסמך לכהונתו.

בישראל נשיקת יד לרבנים וצדיקים היא נוהג מקובל בקרב יהודים יוצאי יהדות ארצות האסלאם, ונוהג שכמעט אינו קיים בקרב יהודים יוצאי יהדות אשכנז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נשיקת יד בוויקישיתוף