יהדות ארצות האסלאם

המונח יהדות ארצות האסלאם (או: יהדות ספרד) כולל בתוכו את כל קהילות היהודים אשר חיו תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. כיבושי האסלאם (634-732) ויצירת הח'ליפות האסלאמית, השפיעו רבות על העם היהודי. זו הייתה הפעם הראשונה מזה מאות בשנים, וגם הפעם האחרונה, בה למעלה מ-90% מהעם היהודי חיו תחת שלטון אחד. מצב זה נמשך מאות שנים, כאשר עם השנים אחוז יהודי ארצות האסלאם מקרב כלל היהודים הלך ופחת עד אשר בתחילת המאה ה-20 עמד על כ-8%.

במאות השנים הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, מרכז הכובד של יהדות ארצות האסלאם, ושל העולם היהודי כולו, היה בבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מארצות המזרח (פרס ועיראק) לארצות המערב (מצרים וארצות המגרב, כולל ספרד). הגירות אלה, שהיו קשורות בחלקן גם לסביבה האסלאמית, העבירו את מרכז הכובד היהודי - בערך מהמאה ה-11 - לארצות צפון אפריקה ולספרד. תור הזהב של יהדות ספרד הייתה תקופה פורחת במיוחד, והיא נגדעה עם עלייתם של קבוצות אסלאמיות קיצוניות, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, עם גירוש ספרד. גולי ספרד שהשתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית הצליחו עם השנים להשליט במרבית המקומות את נוסחי התפילה שלהם ומנהגיהם ההלכתיים. במאה ה-19 החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית של יהדות ארצות האסלאם. יהודי ארצות האסלאם וצאצאיהם נקראים לרוב "ספרדים", ובישראל במיוחד גם "מזרחים".

יהודי ארצות האסלאם היוו את החלק הגדול והפעיל של העם היהודי במשך מרבית ימי הביניים. אותם יהודים "שחיו בארצות נוצריות, כלומר באירופה, היו מיעוט, ומיעוט חסר חשיבות יחסית. כל מה שהיה יצירתי ומשמעותי בחיי היהודים, פרט לדברים מעטים יוצאים מן הכלל, התרחש בארצות האסלאם. קהילות היהודים באירופה פיתחו מעין תלות תרבותית ביהודי העולם המוסלמי המתוחכם והמתקדם הרבה יותר, עולם שהשתרע מספרד המוסלמית במערב ועד עיראק, איראן, ומרכז אסיה במזרח. בימי הביניים המאוחרים - לא ניתן לקבוע כרונולוגית מדויקת - חל שינוי משמעותי בתחום זה. יהודי האסלאם ירדו במספרם, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה מוחלטת, ומרכז הכובד של העולם היהודי עבר ממזרח למערב, מאסיה לאירופה, מן האסלאם לנצרות".

התקופה הטרום-אסלאמית

ערב כיבושי האסלאם, התפלגו יהודי המזרח התיכון מבחינה מדינית ומבחינה תרבותית (כאשר אין חפיפה מדויקת ביניהם). מבחינה מדינית הפיצול היה בין יהודי הקיסרות הרומית, ומאוחר יותר הקיסרות הביזנטית, ובין יהודי האימפריה הפרסית, אשר שלטה גם על עיראק. הקהילות היהודיות הגדולות - מצד אחד זו בבבל, ומצד שני זו שבארץ ישראל ובסוריה - היו נתונות תחת שתי אימפריות שונות, ששרר ביניהן איבה ולעתים אף מלחמה. מבחינה תרבותית הפיצול היה בין דוברי ארמית ובין היהודים המתייוונים. רוב רובם של יהודי הסהר הפורה היו שייכים לקבוצה הראשונה. יהודי אלכסנדריה וערים אחרות במחוזות המזרחיים של הקיסרות הרומית השתייכו לקבוצה השנייה.

לאחר כיבושי האסלאם

כיבושי האסלאם יצרו ח'ליפות אסלאמית אשר איחדה את מרבית היהודים תחת ישות מדינית אחת. גם כאשר היו פילוגים מדיניים, האחדות התרבותית והחברתית נשמרה, כך שעד שלהי ימי הביניים, התקיימו קשרים מסחריים ותרבותיים פעילים בין המחוזות המרוחקים של העולם האסלאמי. שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האסלאם הוא תהליך השיערוב, דהיינו החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח הערבית יהודית) למרבית הצרכים - לשון הדיבור היומיומי, לשון המדע והפילוסופיה, לשון השלטון והמסחר ואף לשון התאולוגיה היהודית. כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשון הדיבור של מרבית העם היהודי היה הערבית.

כתוצאה ממהלכי הכיבוש המוסלמי, נוצרה אימפריה מוסלמית עצומה, אשר בתחילה היו המוסלמים בה מיעוט שליט. במאות הראשונות לשלטון המוסלמי כמעט ולא היה ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, אלא בעזרת שכנוע ופיתוי. השלטון האסלאמי כיבד, בדרך כלל, את הדגם הפלורליסטי שהתקיים בעת העתיקה. דגם זה, שלא היה שוויוני, אפשר דו קיום בשלום בין המוסלמים ובין שאינם מוסלמים. על אף שהערבים המוסלמים, ואחר כך המוסלמים בכלל, היו הקבוצה השלטת, הם לא התעקשו בדרך כלל לדכא את הקבוצות האחרות או לבולל אותן.

היהודים כבני חסות

ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על התגלות הוסדר על פי חוזה שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אלכתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ששילמו ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפיה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

בעוד שההבחנה הכספית בין המוסלמים ובין הד'ימים נשארה על כנה עד המאה ה-20, הרי שיישומן של המגבלות האחרות היה נתון לשינויים בהתאם לזמן ולמקום. לעתים קרובות יותר התעלמו מהם, יותר מאשר אכפו אותן בקפדנות. אחד הגורמים לשונות הרבה, היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. בזמנים חזקים יותר גילו השלטונות סובלנות רבה יותר מאשר בזמני חולשה (כמו, למשל, בזמן מסעי הצלב).

על אף שהיו עמדות שליליות מצד המוסלמים כלפי היהודים (ושאר הד'ימים), לא ניכרה כמעט עוינות רגשית עמוקה ביחס ליהודים, בדומה לאנטישמיות הנוצרית. העמדות השליליות של המוסלמים כלפי היהודים, שרווחות בהיסטוריה האנושית בין קבוצות אוכלוסייה שונות, לא היו תוצר של שנאה, פחד או קנאה, אלא בעיקר של בוז.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר שאיפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלה ולגבייה של מיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים שנתגלעו בינם לבין עצמם.

למעט החיג'אז, ואזורי קדושה מעטים אחרים, ליהודים התאפשר לגור בכל מקום בו רצו. רק במרוקו החל מהמאה ה-15, ולעתים גם באיראן, הוגבלו הד'ימים לגטאות (במרוקו נקראו מלאח). במקומות אחרים, בהם היהודים (וגם הנוצרים) נטו להתיישב בשכונות נפרדות בערים, הדבר נעשה כחלק מהתפתחות חברתית טבעית ולא כתוצאה ממגבלה כלשהי.

היהודים (וגם הנוצרים) שחיו תחת השלטון המוסלמי, לא נדרשו בדרך כלל למות על קידוש השם. בניגוד למקובל באירופה הנוצרית לפני העת החדשה, יהודי ארצות האסלאם, למעט יוצאים מהכלל, לא היו כפופים להגבלות חמורות כלשהן בבחירת מקום מושבם או עיסוקם. מבחינות רבות, מצבם של הלא-מוסלמים תחת השלטון המוסלמי המסורתי היה טוב מאשר מצבם של הלא-נוצרים בקרב העולם הנוצרי.

השפעות הדדיות

חיי השיתוף בין יהודים וערבים בימי הביניים גרמו לאימוץ דרכי חשיבה ודפוסי התנהגות מוסלמים (מקביל למסורת הנוצרית-יהודית בעולם המודרני). כך ניתן לדבר על השפעות הדדיות בין היהדות ובין האסלאם, כאשר לרוב קשה להצביע מי המשפיע ומי המושפע. הספרות הפילוסופית והתאולוגית היא דוגמה להשפעה מובהקת של העולם ההיהודי על זה האיסלמי. בספרות ובאומנות השפעתו של העולם ההיהודי על המוסלמי הייתה עצומה, וכמעט כולה חד סיטרית - מהצד ההיהודי לזה המוסלמי. בדומה להעתקת ספורי המקרא אל תוך הקוראן כמעט בשלמותם ואימוץ הנביאים היהודים.

בתקופה המוסלמית הקדומה, להבדיל מהתקופות המאוחרות, נוצרה מעין סימביוזה, חיי שיתוף בין היהודים ובין שכניהם. הדבר בא לידי ביטוי בקשרים נרחבים וקרובים בין יהודים ומוסלמים, שיתוף פעולה עסקי ואינטלקטואלי ואף ידידות אישית. על אף שלהלכה לא הייתה נטייה מהצד המוסלמי להסכים לשוויון, שררה אווירה של "חיה ותן לחיות".

בפרספקטיבה רחבה של 1,400 שנות היסטוריה מוסלמית, ניתן לראות כי "במאות השנים הראשונות לח'ליפות אפשר לדבר על התקדמות לעבר סובלנות גדולה יותר. מימי הנביא עד ימי הח'ליפים הראשונים, ומעבר להם עד האימפריה האוניברסלית של האומיים והעבאסיים, קיים גידול שאין לטעות בו בסובלנות שהוענקה ללא-מוסלמים. למן המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה לערך קיימת תזוזה ניכרת לכיוון ההפוך".

לתופעה זו של שינוי יחס המוסלמים כלפי הד'ימים ניתנו מספר הסברים. אחד מהם, של שלמה דב גויטיין, מדבר על כך שבימי החברה הבורגנית של ימי הביניים הקלאסיים, הסוחר והמסחר מילאו תפקיד חשוב, והבדלי הדת לא היו כל כך חשובים. שקיעת הבורגנות העירונית וכינונם של משטרים סמכותיים מבחינה מדינית וכלכלית גרמו לסובלנות פחותה הרבה יותר. הסבר נוסף נוגע למאבקים שניהל האסלאם הסוני נגד הנצרות, האסלאם השיעי והמונגולי. מאבקים אלה גרמו לאסלאם הסוני להיות יותר שמרן ופחות סובלני לגיוון דתי.

המאה ה-7 עד המאה ה-12

בארצות האסלאם המזרחיות היו ליהודים ארבעה ראשים - ראש הגולה וגאוני בבל (ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא) וארץ ישראל. לכל אחד מהם היה אזור אחריות משלו - "הרשות". בארצות המגרב (כלל גם את ספרד) היו מחוץ לאזורי הרשות, אך בכל זאת היה קשר הדוק בין הישיבות לארצות אלה.

שלושה עניינים היו מוקד עיסוקם של הישיבות: הנהגה, חקיקה ושיפוט עליון. ראשי הישיבות, שנקראו גאונים, וראש הגולה מינו את חברי הישיבה לכהן כנציגיה בקהילות שבתחום הרשות של כל אחת מהן. ברוב ימות השנה היו הרבנים עסוקים בקהילות בפריפריה, כאשר אחת לכמה זמן הגיעו להתכנסות בישיבת האם. בארץ ישראל בהושענא רבה, ובבבל ב"ירחי כלה" - החודשים אלול ואדר.

תפקיד ראשי הרשות היה למנות ראשי קהילות (בדרך כלל היו דיינים), כאשר אל ראש הקהילה הצטרפו שני דיינים נוספים מהקהילה המקומית, ויצרו את בית הדין המקומי. הפקידות של הקהילה המקומית (שמשי בית הכנסת, מוהלים, שוחטים וכיוצא בזה) התמנו על ידי ראש הקהילה המקומית.

ראשי הגולה עד תחילת המאה ה-9 שימשו נציגיו של הציבור היהודי אצל השלטון המוסלמי המרכזי. בסוף הרבע הראשון של אותה מאה השתנה מעמדם וראש הגולה הפך מעתה לבעל "רשות" במקביל לשלוש הרשויות האחרות של גאוני בבל וארץ ישראל.

החלוקה בין הרשויות הייתה כדלקמן - ישיבת ארץ ישראל הייתה אחראית על הקהילות שבארץ ישראל, מצרים וסוריה ולבנון. ישיבות בבל ממונות על הקהילות שבעיראק, פרס ותימן. ראש הגולה היה אחראי על קהילות בפרס ובעיראק. בין שני המרכזים, בבל וארץ ישראל, ניטש מאבק על הבכורה, כאשר עד תחילת המאה ה-11 שכך המאבק.

החל מהמאה ה-9 היו תנועות הגירה נרחבות מארצות המזרח (איראן ועיראק) לארצות המערב (מצרים וארצות המגרב). הגירות אלה הפגישו יהודים בעלי מנהגים ונוסחי תפילה שונים. הדבר הוביל במקומות מסוימים לאיחוד מנהגים ומסורות, ובמקומות אחרים לארגון קהילתי על בסיס "רשות". כך, למשל, ניתן למצוא בקהילה אחת שני קהלים - בית כנסת של ה"ארצישראלים" (כמו זה שנתגלה בו גניזת קהיר) ובית כנסת של הבבלים. עד סוף המאה ה-12 התקבל המנהג הבבלי כמעט בכל מקום.

הקהילות ממערב למצרים היו, כאמור, מחוץ לתחומי ה"רשויות", אבל עדיין הכירו בסמכותן של ישיבות בבל, ושלחו אליהן שאלות ותרומות. החל מהמאה ה-9 החל תהליך ארגונם של קהילות המגרב והקמת מוסדות לימוד מפותחים. ניתן להבין זאת לאור אירועי התקופה: בני משפחת אומיה שהודחו מהשלטון על ידי העבאסים, הקימו נסיכות עצמאית בספרד. בצפון אפריקה נוסדה במאה ה-10 ח'ליפות פאטימית שיעית. הפיצול הפוליטי בעולם האסלאמי דחף את הקהילות היהודיות לעצמאות גדולה יותר מהמרכז התורני הבבלי. לזה מצטרף ריחוק גאוגרפי, התחזקות כלכלית של אותן קהילות, והגירתם של חכמים רבים מבבל, מצרים ואיטליה אל המגרב וספרד. אמנם הכפיפות היחסית למרכז הבבלי נשמרה, אבל כבר במאה ה-9 ענו רבנים מקומיים ברחבי המגרב על שאלות הלכתיות לא מעטות. משנות ה-70 של המאה ה-10 זכו קהילות אלה לפריחה מואצת.

המנהיגות

המנהיגות היהודית שאבה כוחה משלושה מקורות סמכות:

1. התורה - ידע תורני היה מקור לסמכות, כמו, למשל, גאוני בבל וארץ ישראל, וחכמי הקהילות השונות.
2. השלטון המוסלמי - מקורבים לשלטון כגון, רופאי חצר, בנקאים ופקידים חשובים. אישים אלה, שהיו גם בקיאים בתורה, פעלו רבות למען אחיהם היהודים וזכו להערכה רבה בשל כך.
3. הרעיון המשיחי - התקווה לבואו של משיח ולשיבת ציון הייתה המסד הרעיוני לסמכותם של ראשי הגולה, אשר יוחסו לבית דוד.

על דמות המנהיג כותב שלמה דב גויטיין: "רק תלמיד חכם (או מישהו שקנה לו שם של תלמיד חכם) יכול היה להיות מנהיג קהילה. היהדות הרבנית הייתה דת לנפשות תאבות לימוד. נתמזל מזלה של היהדות הרבנית, שתחיקתה והקנוניזציה שלה - בין סעדיה גאון (מת בשנת 942) לרמב"ם (מת בשנת 1204) - התחוללו בתחום ההשפעה של האסלאם, שטיפח אידאלים דומים".

חברה וכלכלה

היהודים בארצות האסלאם היו בערך אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. בערים גרו באחוזים גבוהים הרבה יותר, מאחר שהיו בעיקר אוכלוסייה עירונית. לא היה לקהילות היהודיות סמכות מעוגנת בחוק לאכוף תשלום מסים למען הקהילה. הדבר נעשה בכל זאת על בסיס וולונטרי. מעשי נדבנות של אישים מרחבי ארצות האסלאם היו דבר שבשגרה, גם כלפי יהודים נצרכים מחוץ לקהילה המקומית.

בכל קהילה ממוצעת חיו במאות ה-7 עד ה-12 בין 60 ל-90 משפחות (300-500 נפש). בשנות ה-60 של המאה ה-12 מנתה הקהילה הגדולה בפוסטאט כ-3,300 נפש. החלוקה החברתית-כלכלית בקהילות אלה: 1. מעמד גבוה, שעליהם נמנו הדיינים ותלמידי החכמים, זקני העדה, נכבדי קהל ונושאי תוארי כבוד, חזנים, פרנסים, ראשי משפחות גדולות, מורים וסופרים. 2. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בורגנות נמוכה (אומנים מומחים ורוכלים) 3. בעלי המלאכה והעובדים 4. עובדי אדמה ועובדים זוטרים.

תפקיד מרכזי היה לסוחרים הגדולים, באשר הם היו רשת התקשורת בין חלקי העם היהודי.

מסמכים מחקר הגניזה הקהירית חושפים כ-450 סוגי מקצועות. כ-265 עיסוקים הכרוכים בעבודות כפיים, 90 סוגים של אנשים שעיסוקם היה מסחר ובנקאות, ומספר דומה של בעלי מקצועות חופשיים (כגון, פקידים ומלמדים). מאחר שהיהודים לא הוגבלו, ניתן היה למצוא אותם במגוון עיסוקים נרחב ביותר. היהודים בלטו בתעשיית הטקסטיל (בעיקר עיבוד משי וצביעתו), ייצור זכוכית ועיבוד מתכות (בעיקר צורפות כסף), מקצועות ייצור המזון ומקצוע הרוקחות.

היהודים עסקו באחוזים גבוהים במקצועות מהם מוסלמים אדוקים השתדלו להימנע - דיפלומטיה, מסחר וכספים, בנקאות, תיווך, ריגול ועיבוד זהב וכסף. יהודים רבים היו גם בורסקאים, קצבים, מנקי בורות שוכפים, ושאר עיסוקים שנחשבו לבזויים.

היהודים גרו בשכונות ובאזורים עירוניים שמרבית תושביהם היו יהודים. הדבר נעשה לרוב לא מתוקף כורח אלא משיקולי נוחות. ישנן עדויות רבות למגורים בסמוך למוסלמים ונוצרים, ולעתים אף באותו בניין. לעתים התגוררו היהודים על פי שיוכם המעמדי וללא קשר לאפיון הדתי.

תודעת הזהות של היהודים הייתה בנויה מכמה מעגלים: זהות משפחתית, מצומצת ורחבה; זהות רבנית או קראית; כפיפות לבבל או לארץ ישראל - הגם שלעתים קרובות החלוקה לא הייתה דיכוטומית והיו כאלה שקיבלו את מרות המרכז הבבלי אך תרמו גם למרכז הארצישראלי; זהות העיר - "וטן", זהות חשובה ביותר; זהות האזור - למשל, בני עיראק, בני מצרים, בני המגרב. זהות זו הייתה קשורה למנהגים ולנוסחי תפילה שונים; זהות הקשורה ליחידה הכללית של ארצות האסלאם; זהות כלל יהודית; וזהות כלל אנושית.

בית הכנסת

בתי הכנסת היו משופעים באריגים שקישטו את הקירות ואת העמודים. המתפללים ישבו או נשענו על כרים, שהושמו על מחצלות ושטיחי בית הכנסת. המתפללים התיישבו לאורך דפנות בית הכנסת. אברהם בן הרמב"ם ניסה לערוך רפורמות בבתי הכנסת - לשנות את אופן הישיבה כך שהמתפללים ישבו שורות שורות אל מול ההיכל. כמו כן ביקש להוציא את כרי הישיבה. הדבר עורר תרעומת רבה וניסיונו של אברהם בן הרמב"ם לערוך תיקונים אלה בבית הכנסת לא צלחו. קריאת התורה התבצעה כך שכל פסוק ופסוק תורגם לארמית, אף על פי שלאחר כיבושי האסלאם גם תלמידי חכמים היו בקיאים בה פחות מאשר עברית וערבית. מנהג זה השתמר עד ימינו רק אצל יהודי תימן. חלק מרכזי בתפילות היו הפיוטים, אשר החזנים הקפידו לכתוב חדשים.

חינוך

הפעילות המרכזית בבית הספר הייתה שינון טקסטים מהמקרא ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".

בגניזה הקהירית נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

בכדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

כל מלמד או מלמדת היו "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

המאה ה-13 עד הקולוניאליזם האירופי

נדודי הטורקים שהחלו במאות ה-10 וה-11, והכיבושים הגדולים של המונגולים במאה ה-13, החריבו את החליפות האיסלאמית ויצרו עידן חדש ברחבי העולם המוסלמי. בראשית תקופה זו היו שישה מרכזי כוח בעולם המוסלמי: הודו, אסיה התיכונה, איראן, טורקיה, מצרים וסוריה, וצפון אפריקה. חמישה מתוכם נשלטו על ידי שושלות וצבאות טורקיים. התפשטות האימפריה העות'מאנית שצמצמה את מספר מרכזי האסלאם, הגיעה לשיאה בראשית המאה ה-17.

היו בתקופה הנדונה שתי קבוצות יהודים גדולות בעולם האסלאמי - האחת ערבית והשנייה איראנית. על זו האחרונה נמנו קהילות דוברי פרסית באיראן, ובשטחים המהווים כיום את אפגניסטן ומה שהיה מרכז אסיה הסובייטית (בוכרה). עד המאה ה-16 היו יהודי דוברי פרסית קהילה אחת, והם התפלגו לשתיים עם הקמת הממלכה השיעית הצפוית. פיצול נוסף אירע במאה ה-18 עם הקמת מדינות בוכרה ואפגניסטן. קהילות אלה היו מבודדות יחסית משאר קהילות היהודים, וגם בינן ובין עצמן. על קבוצת היהודים הערבית נמנו קהילות יהודים מעיראק ועד למרוקו. היו אלה הקהילות שבתקופות קודמות יצרו ושמרו את המסורת היהודית-אסלאמית.

קבוצה קטנה נוספת היו יהודי הקיסרות הביזנטית לשעבר, באסיה הקטנה ובדרום מזרח אירופה, אשר מעולם לא היו תחת שלטון ערבי או פרסי. הם מעולם לא אימצו את הלשון הערבית או הפרסית ומרביתם היו ככל הנראה דוברי יוונית ומקצתם את השפה הטורקית. עם הזמן קהילה זו גדלה והתחזקה, בעקבות הגירתם של יהודים אליה, בעיקר ממגורשי ספרד ופורטוגל.

היהודים העות'מאנים - הראשונים והוותיקים הם היהודים הרומניוטים, הילידים דוברי היוונית - באסיה הקטנה, בקושטא, ביוון ובערים אחרות בבלקן. הטורקים מצאו יהודים אלה כאשר כבשו את הפרובינקיות המקוריות שמהן הורכבה המדינה העות'מאנית.

המהגרים הראשונים מאירופה, בעיקר יהודים אשכנזים מגרמניה ומצרפת שהגיעו בתחילת המאה ה-15. מספרם התגמד לחלוטין לנוכח ההגירה הגדולה של יהודים ספרדים מחצי האי האיברי, החל מסוף המאה ה-15. אלה הגיעו לרחבי האימפריה העות'מאנית כתוצאה מגירוש ספרד ופורטוגל, במספרים הולכים וגדלים. לאחר התרחבות האימפריה העות'מאנית לעבר הסהר הפורה ומצרים, וכן צפון אפריקה, נכללו בתוך האימפריה העות'מאנית קבוצה גדולה של יהודים דוברי ערבית. יהודים מאירופה הנוצרית המשיכו להגר לרחבי האימפריה העות'אמנית בכות סיפורים ושמועות המדברות על הסובלנות הרבה יותר, ועל אפשרויות תעסוקה טובות יותר שמציע השלטון העות'מאני.לעתים התבצעה הגירה פנים-עות'מאנית מכפיה, בשל שיקולים כלכליים ו/או פוליטיים. היהודים נחשבו לאוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית ונאמנה מבחינה פוליטית, ולכן לעתים נדרשו קהילות להגר בהתאם למה שנתפס כטובת האימפריה (למשל, בצו קיסרי יהודים יושבו בבירה החדשה, אסתאנבול).

התרומה התרבותית של היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית לחיי התרבות הטורקיים הייתה מצומצמת למדי, והייתה מוגבלת בעיקר לתחומי הרפואה, אומנויות המשחק והדפוס. תרומה גדולה יותר הייתה ליהודים לחיי הכלכלה. היהודים ניצלו את ההיכרות עם הלשונות והתנאים האירופיים, ועסקו במספרים גדולים במקצועות שדרשו ידע זה, למשל מסחר. במאות ה-15 וה-16 היהודים היו מבוססים היטב כסוחרים ויצרנים, ואחדים מהם אף צברו עושר רב. תחום נוסף בו עסקו, אף בטרם ההגירה של מגורשי ספרד, היה תחום המסים - מוכסים, פקחים וחוכרים. החל מהמאה ה-18 חלה הרעה כללית בתנאי היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית. היחס ליהודים הפך להיות עוין יותר, וחלה דעיכה כלכלית.

מחוץ לאימפריה העות'מאנית היו שני מרכזים אסלאמיים חשובים - מרוקו ואיראן. בשני מרכזים אלה מצב היהודים היה גרוע בצורה ניכרת ממצב היהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית. במרוקו הדבר היה תוצר של שלטונם הדכאני של האל-מוחדים, שהותיר על הקהילות בארץ זו במצב של עוני מחפיר ודלדול רוחני. הלוך הרוח העוין נותר בקרב המוני העם, אף לאחר שלטון האל-מוחדים, ונתן את אותותיו ביהודי מרוקו. ב-1438 נוסדה בפז שכונת המלאח הראשונה במרוקו, שכונות אשר בתחילה נועדו להגן על היהודים, ובמהשך גם לבודד ולהעניש. בסוף המאה ה-15, ובמהלך המאה ה-16 היגרו רבים מיהודי ספרד ופורטוגל למרוקו, ועד מהרה, כמו במקרה ברחבי האימפריה העות'מאנית, תפסו עמדה של עליונות על פני היסוד היהודי המקומי.

משלהי המאה ה-18 ובמשך כל המאה ה-19 סבלו יהודי ארצות האסלאם לא רק מעוני אלא גם מאיבה פעילה - גירושים, התפרצויות אלימות וטבח. בין 1770 ל-1786 גורשו היהודים מג'דה, ומרביתם נמלטו לתימן. מעשי טבח אירעו ב-1790 ביהודי טטואן, שבמרוקו; ב-1828 ביהודי בגדאד; ב-1839 ביהודי משהד שבאיראן ועל אלה שנותרו בחיים נגזר להתאסלם; ב-1867 ביהודי ברפורוש. ב-1834 נעשו מעשי אלימות וביזה בצפת. במהלך המאה ה-19 סבלו יהודי האימפריה העות'מאנית ממספר רב של עלילות דם, אשר המקור להם כמעט תמיד בקהילות נוצרית שגרו בסמיכות. המפורסם שבהם אירע ב-1840 בדמשק. על פי רוב, השלטונות העות'מאניים עשו מאמץ להגן על הנתינים היהודים מפני האוכלוסייה המקומית.

בשלהי השלטון העות'ומני עת התעוררות הציונות באירופה ותחילת העליה הראשונה. נהלו שתי משפחות שלוש ואמזלג, שהיו קונסולים של מדינות אירופאיות בא"י את קניית הקרקעות למען בניית המושבות הראשונות, אלמלא תרומתם של הנכבדים הנ"ל בספק אם הציונות המודרנית הייתה מתבססת בארץ ישראל.

מהקולוניאליזם האירופי עד ימינו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כיבוש ארצות האסלאם בידי המעצמות האירופיות נתן את אותותיהם גם ביהודים. לנוכח העדפתם של האירופאים את המיעוטים הלא מוסלמים, גברה הטינה כנגד היהודים. לקראת סוף המאה ה-19 החלו להופיע מסות אנטישמיות בערבית, והשיח האנטישמי חדר גם לחברה הערבית. גורם נוסף שהחיש את האיבה והאנטישמיות הערבית היא בעיית ארץ ישראל והסכסוך היהודי-ערבי.

פסיקה ספרדית

הפסיקה הספרדית היא אחת משתי מסורות הפסיקה המרכזיות של העם היהודי, במקביל לזו האשכנזית.

ניתן לאפיין באופן ברור פסיקה ספרדית עוד בטרם גירוש ספרד. התנועה הדו-סיטרית בין ספרד ובין צפון אפריקה שהתקיימה לאורך מאות השנים בטרם הגירוש, הן כבודדים (הרמב"ם, למשל) והן כקבוצות (למשל, יהודי קטלוניה ומיורקה שגורשו ב-1391 ועברו להתיישב באלג'יריה), יצרה אסכולת לימוד ופסיקה אחת. על אף הגוונים בין פוסקי ההלכה השונים, רווחו בפיהם הביטויים "מנהג ספרדי" ו"רבני ספרד".

הגעתם של מגורשי ספרד לצפון אפריקה חיזק את אחידות המנהגים, כתוצאה מעליונותם האיכותית והכמותית של מגורשי ספרד. הדברים באו לידי ביטוי כך ש"התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה "כיסי התנגדות" בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט כולו לאזור "קסטיליאני" (אביטבול, 1992: 24 - 25).

עד המאה ה-19 הפך הכינוי "ספרדים" לשם כולל לכל הקהילות שאליהן הגיעו מגורשי ספרד. בעיראק, אליהם כמעט ולא הגיעו מגורשי ספרד, ראו הרבנים עבדאללה סומך ויוסף חיים אמצו את "שולחן ערוך" של הרב יוסף קארו, אך בכל אתר ואתר היו הסתייגויות בהתאם למנהגי המקום. יוצאים מן הכלל הם חלק מהתימנים הנוהגים על פי פסקי הרמב"ם ולא השולחן ערוך.

בשונה מיהדות אירופה וארצות הברית, בה נוצר פיצול בין זרמים שונים (יהדות רפורמית וקונסרבטיבית מחד, ויהדות אורתודוקסית מאידך), ביהדות ארצות האסלאם לא הייתה התפצלות לזרמים, והיצירה ההלכתית התייחסה למודרנה ולאתגריה בגמישות רבה יותר מאשר באורתודוקסיה האירופית – אך בלא לוותר על שמירת כללי ההלכה, כפי שאירע בזרמים הלא אורתודוקסיים. כאשר רבנים יוצאי ארצות האסלאם נתקלו לראשונה במדינת ישראל בזרמים חילוניים ואנטי דתיים מובהקים, הצטמצמה התייחסות גמישה זו להשפעות המודרנה, והפסיקה ההלכתית הספרדית הלכה ויישרה קו עם הפסיקה של רבנים יוצאי אירופה, שהתמודדו עוד באירופה עם אתגרי המודרנה הערכית והחילונית במוצהר. לדעת חוקר ההלכה צבי זוהר, לא נבע השינוי בגישה מהאופי החילוני והערכי של המודרנה בישראל אלא מכניעה ללחצי עולם הישיבות האשכנזי בישראל.‏

לקריאה נוספת

• ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, ירושלים, תשנ"ו.
• שלמה דב גויטיין, חברה ים-תיכונית תל אביב, 2005.
• מנחם בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, ירושלים תשמ"ז.
• מנחם בן ששון, ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה-7 עד ה-12. מתוך קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו. כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. עורכים: אברהם גרוסמן, יוסף קפלן. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ד, עמ' 55-11
• צבי זוהר, האירו פני המזרח: הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א, 479 עמ'
• מארק כהן, בצל הסהר והצלב - היהודים בימי הביניים, חיפה ולוד, תשס"א.
• יוסף טובי, ארכון הקהילות היהודיות בארצות המזרח במאות ה-19 וה-20, מתוך קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו. כרך ג: העת החדשה. עורך: ישראל ברטל. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשסד, עמ' 191-209.
• יוסף הקר, הארגון הקהילתי בקהילות האימפריה העות'מאנית (1453-1676), מתוך קהל ישראל - השלטון העצמי היהודי לדורותיו. כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. עורכים: אברהם גרוסמן, יוסף קפלן. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשסד. עמ' 287-309.‬

קישורים חיצוניים

• מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם היסטוריה, תרבות, אומנות, אוניברסיטת תל אביב
• קישורים למאמרים רבים בנושא, מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם היסטוריה, תרבות, אומנות
• אסתר אשכנזי, התפתחות הערים המוסלמיות והקהילה היהודית בארצות האסלאם, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
• אהוד יערי, פזורה בלי בשורה: הקהילות היהודיות בארצות ערב, דבר, 7 באוקטובר 1966, המשך