המזרח התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המזרח התיכון הוא שמו של אזור גאוגרפי הכולל את השטחים שממזרח, מדרום ומצפון מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הנו תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר - אסיה חלק קטן באירופה ולעתים צפון אפריקה. שלוש התרבויות הראשיות במזרח התיכון הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית. תחתן התפתחו שלוש לשונות וישויות אתניות שונות, היינו הפרסים והכורדים, הטורקים והערבים. באופן כללי, הדת השלטת באזור היא דת האסלאם. בנוסף, בדרום מערב החלק האסיאתי נמצאת ישראל אשר מכילה קהילה יהודית נרחבת, אך גם בישראל יש ערבים, שהם הפלסטינים.

רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה מלבד חצי האי סיני האסייתי, נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), הנעדרות קישורים אסייתיים, הולכות ונתפסות בשנים האחרונות כמהוות תת-אזור נפרד למזרח התיכון, צפון אפריקה.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 המזרח הקרוב הקדום 1.2 המזרח התיכון הערבי 1.3 שלטון טורקי, צלבני ומונגולי 1.4 בתקופה העות'מאנית 1.5 שלטון אירופאי 1.6 המאה ה-20 1.7 המאה ה-21 - כיום 2 גיאוגרפיה 3 דמוגרפיה 4 אירוצנטריות 5 מונחים חלופיים 6 אזורים במזרח התיכון 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

[עריכה] המזרח הקרוב הקדום

דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בן יותר מ-5000 שנים. אחת הקדומות שבציווליזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 2400 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה מתקדמת יותר על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

[עריכה] המזרח התיכון הערבי

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון קונסטנטינופול, שעה שמסופוטמיה (עיראק של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו ממדינה עירם למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, שבה פרס כגורם עצמאי במידת מה, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

[עריכה] שלטון טורקי, צלבני ומונגולי

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחיג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטנויות קטן יותר.

פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

[עריכה] בתקופה העות'מאנית

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק נכבשה ב-1515, סוריה ב-1516 ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בו ב-400 השנים הבאות.

[עריכה] שלטון אירופאי

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו מאמציהם בחזית המזרחית בהוצאתה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916) בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

[עריכה] המאה ה-20

החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב היום לאזור הרגיש ביותר - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית - בעת המודרנית. במזרח התיכון ישנם מאגרים עצומים של נפט גולמי; בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם), וזהו מרכזן הרוחני; וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, בראש ובראשונה הסכסוך הישראלי-ערבי.

[עריכה] המאה ה-21 - כיום

עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. באזור כולו, רק ישראל וטורקיה - ישויות ייחודיות בנוף המזרח־תיכוני - הן דמוקרטיות פרלמנטריות, אף שהיציבות הפוליטית בהן איננה גבוהה כזו שבמערב המפותח ואף שהקונפליקטים סביב סוגיות של דמוקרטיה חריפים ותכופים יותר, באופן כללי, מאשר בעולם המערבי. במדינות אחרות קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שמעמדם הוא של עובדים זרים ולא של אזרחים.

לקראת סוף שנות התשעים המזרח התיכון כאזור כלכלי פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק גדלות, במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים לפיהם נמדדת קידמה כלכלית וחברתית. תזה מקובלת במערב גורסת, כי מלבד נפט, סך היצוא של העולם הערבי כולו נמוך מזה של פינלנד לבדה.

בראשית המאה ה-21 תרמו הגורמים הללו להתססת הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, כך שהשלכותיו ניכרו ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000 הביאו לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, המאופיינת בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור נגד אזרחים ישראלים - ואגב כך לבחירתו של אריאל שרון כראש ממשלת ישראל. הייתה זו ההתפרצות האלימה הגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. יישום "מפת הדרכים לשלום" בין ישראל לפלסטינים, אותה ניסח הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2003, נתקל בקשיים, בעיקר לנוכח היעדר פרגמטיות מנהיגותית והמשך האלימות בין הצדדים. גיבושה של תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, כמו גם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נתפסו בעיני רבים כאירועים המבשרים על עידן חדש ביחסים. בינואר 2005 נערכו לראשונה מזה שנים בחירות ברשות הפלסטינית, שבהן נבחר מחמוד עבאס (אבו־מאזן) לנשיא החדש, זאת במקביל לדעיכה ניכרת במעשי האיבה ולהשגת הודנה בין הפלגים הפלסטיניים.

[עריכה] גיאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של המזרח התיכון

המזרח התיכון עובר בין 3 יבשות: אירופה, אפריקה ואסיה. החלק היחידי האירופאי כיוון ש"המזרח התיכון" הוא ביטוי בעל קונוטציות תרבותיות בעיקרן, קיים קושי לתוחמו לכדי גבולות מדיניים ברורים. על פי רוב, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה, ירדן, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומן, בחריין, קטאר וכן שטחי הרשות הפלסטינית.

אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. טורקיה, ישראל, איראן ובמידה מסוימת גם לבנון נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית ו\או מדינית. הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן כגבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור הררי, פורה, ועיקר יצואו הוא הנפט. גדלים בו זיתים, פירות הדר, ירקות עוד.

[עריכה] דמוגרפיה

האוכלוסיה של המזרח התיכון כוללת את כול אזרחי המדינות הרשמיות של המזרח התיכון, על כל דתותיהן.

[עריכה] אירוצנטריות

היו שביקרו את המונח "מזרח תיכון" בדבר האירוצנטריות הנודפת ממנו: המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח" רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית. עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול מסוים. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן והאימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעתים מרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. לעומת זאת, "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, היינו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכדומה.

לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", שעה ש"המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. יחד עם זאת, דיציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.

[עריכה] מונחים חלופיים

במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. יחד עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. יחד עם זאת, מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "העולם הערבי"; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" ("MENA"), שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לאיראן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה, ואילו מונחים כגון "העולם הערבי" אף הם מוגדרים כבלתי מדויקים מכיוון שאינם מתייחסים לתושביו הלא-ערבים של האזור.

[עריכה] אזורים במזרח התיכון

• אנטוליה - טורקיה
• ערב (ראו מדינות המפרץ הפרסי) - ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות הערביות, עומן, תימן, בחריין, עיראק
• הלבאנט או ארצות הסהר הפורה - ישראל, ירדן, סוריה, לבנון, השטחים הפלסטינים (הגדה המערבית ורצועת עזה), חצי האי סיני (מצרים)

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של המזרח התיכון. הפורטל מציג נושאים חשובים בנושא האזור, לרבות היסטוריה של המזרח התיכון, אישים חשובים, נושאים פאן-ערביים, הסכסוך הישראלי-ערבי, דת ועוד.

• מסופוטמיה
• אוריינטליזם

[עריכה] לקריאה נוספת

• ברנרד לואיס, המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו, עם עובד ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ח.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: המזרח התיכון
דיווח חדשותי בוויקיחדשות: המזרח התיכון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המזרח התיכון

• ממר"י - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
• שומץ וורטמן, המזרח התיכון, באתר של מדרשת שדה בוקר.
• גיל ברנר, אוכלוסיית המזרח התיכון, באתר של מדרשת שדה בוקר.
• מצגת על האימפריות ששלטו במזרח התיכון, החל מהאלף השני לפני הספירה