המזרח התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

██ ההגדרה המצומצמת המקובלת למזרח התיכון

██ ההגדרה המורחבת למזרח התיכון

██ מדינות מרכז אסיה קרובות תרבותית ולשונית לעמי המזרח התיכון

מפה מדינית של המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה. חלקים מאזור זה נקראו בעבר גם הסהר הפורה והלבנט.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "המזרח התיכון" (בערבית: الشرق الأوسط, תרגום מילולי: א-שרק אל-אוסט. באנגלית: The Middle East) נטבע לראשונה ככל הנראה, בשנת 1850 על ידי ממשלת הודו הבריטית; אך באותו הזמן, המונח זה היה מעורפל וללא הגדרה חד-משמעית‏[1]. עם זאת, המונח נודע לציבור הרחב רק לאחר פרסום מאמר אודות האזור בשנת 1903, שפרסם האדמירל האמריקני אלפרד תייר מהן[2], ובו הוא הגדיר את המזרח התיכון כאזור השוכן בין ערב הסעודית להודו[3][4]. עם זאת, מונח זה בהגדרתו זו עדיין לא היה נפוץ טרם מלחמת העולם הראשונה. עד אותה תקופה היה נהוג להתייחס אל טורקיה והחוף המזרחי של הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל ובמידה פחותה אל מצרים) בשם "המזרח הקרוב", "המזרח הרחוק" התמקד באזור סין, ואילו "המזרח התיכון" התמקד אז באזורים שפחות או יותר שכנו בין המזרח הקרוב למזרח הרחוק (במובן מסוים מדובר בהגדרה המודרנית של דרום אסיה)‏[5].

בשנת 1939, הקימה האימפריה הבריטית את פיקוד המזרח התיכון שמושבו היה בקהיר, אשר פיקד על הכוחות הבריטיים באזור. לאחר זמן קצר, זכה המונח "המזרח התיכון" לשימוש נרחב באירופה ובארצות הברית, והפך לממוסד ולרשמי‏[6].

אירוצנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שביקרו את המונח "מזרח תיכון" בדבר האירוצנטריות הנודפת ממנו: המזרח התיכון הוא אמנם "מזרח" רק ביחס לנקודת הראות המערב-אירופית. (לרוב בריטית) עבור ההודים, האזור שוכן במערב, ועבור הרוסים - בדרום. שם התואר "תיכון" אף הוא יצר בלבול מסוים. לפני מלחמת העולם הראשונה, המונח המקובל לתיאור חבל הבלקן והאימפריה העות'מאנית היה "המזרח הקרוב", ואילו "המזרח התיכון" התייחס לפרס, אפגניסטן ולעתים מרכז אסיה, טורקסטן והקווקז. לעומת זאת, "המזרח הרחוק" מתייחס למדינות מזרח אסיה, היינו סין, יפן, קוריאה, הונג קונג, טאיוון וכדומה.

לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית ב-1918, דעך השימוש במונח "המזרח הקרוב", שעה ש"המזרח התיכון" הלך וקיבל משמעות נרדפת לעולם הערבי. יחד עם זאת, דיסציפלינות אקדמיות שונות מוסיפות להשתמש במונח "המזרח הקרוב", לרבות ארכאולוגיה והיסטוריה עתיקה, המתמקדות בחקר תרבויות המזרח הקרוב הקדום.

מונחים חלופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במובנים אחדים יש בערפול סביב המונח "מזרח תיכון" משום יתרון, שכן הוא מאפשר את המשך השימוש בכינוי גם תחת נסיבות ומצבים מדיניים משתנים. יחד עם זאת, ישנם גאוגרפים המתנגדים למונח זה, ומעדיפים להשתמש במונח "דרום-מערב אסיה" כחלופה. יחד עם זאת, מונח זה לא זכה לפופולריות רבה בחוגים מדיניים, ציבוריים ותקשורתיים כאחד. חלופות אחרות כוללות: "מערב אסיה" - ביטוי מקובל בהודו לתיאור האזור; "העולם הערבי"; "המזרח התיכון-צפון אפריקה" ("MENA"), שיש המשתמשים בו כדי להתייחס לאזור שבין מרוקו לאיראן. מדינות קבוצת השמונה משתמשות לעתים במונח "המזרח התיכון הגדול" בהתייחסן לכל מדינות הליגה הערבית (כולל החברות האפריקניות), כמו גם טורקיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן וישראל. מונחים המתייחסים לאסיה בלבד זוכים לביקורת כיוון שאינם מתייחסים למצרים וליתר מדינות צפון אפריקה, ואילו מונחים כגון "העולם הערבי" אף הם מוגדרים כבלתי מדויקים מכיוון שאינם מתייחסים לתושביו הלא-ערבים של האזור.

הגדרת השטח המקובלת היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח התיכון הוא השטחים שממזרח, מדרום ומצפון מזרח לים התיכון ועד למפרץ הפרסי. המזרח התיכון הוא תת-אזור באפריקה-אירואסיה, ובאופן ממוקד יותר - אסיה, חלק קטן באירופה וחלק בצפון אפריקה.

שלוש התרבויות הראשיות במזרח התיכון היום הן התרבות הערבית, הפרסית והטורקית. במסגרתן התפתחו שלוש שפות וישויות אתניות שונות, היינו הפרסים והכורדים, הטורקים והערבים. הדת השלטת באזור היום היא דת האסלאם. דתות אחרות, כמו הדת היהודית, הנוצרית, הדרוזית ועוד, מהוות מיעוט במזרח התיכון. בישראל הנמצאת בדרום מערב החלק האסיאתי מרוכזת הקהילה היהודית הגדולה בעולם - אך גם בה יש ציבור מוסלמי גדול.

רוב ההגדרות בדבר מהותו של המזרח התיכון מתייחסות לאומות בדרום מערב אסיה, מאיראן ועד מצרים. לפיכך, מצרים, השוכנת ברובה בצפון-מזרח אפריקה, (מלבד חצי האי סיני האסייתי), נתפסת כמדינה מזרח תיכונית. מדינות המגרב (לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה), הנעדרות קשרים אסייתיים, הולכות ונתפסות בשנים האחרונות כמהוות תת-אזור נפרד למזרח התיכון, צפון אפריקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

המזרח הקרוב הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברי ימי האזור המכונה בימינו המזרח התיכון מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בן יותר מ-5000 שנים. אחת הקדומות שבציווליזציות המזרח־תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 2400 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה ציוויליזציה מתקדמת יותר על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

המזרח התיכון הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה של ימינו למזרח התיכון של ימינו. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני־רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו מהעיר מדינה למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירה דתה לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי־דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, שבה פרס כגורם עצמאי במידת מה, באמצה זרם דתי אחר, האסלאם השיעי, נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי־אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

שלטון טורקי, צלבני ומונגולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקיצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדד נכבשה ב-1055), סוריה, ארץ ישראל והחיג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.

פיצול זה אפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 האפיפיור אורבנוס השני קרא לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, אז נכבשה על ידי צלאח א דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

בתקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול (כיום: איסטנבול) והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק וחלקים מאיראן בשליטת האימפריה הספאווית נכבשו ב-1515, סוריה וארץ ישראל ב-1516 ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בחלקין ניכרים ממנו במהלך 400 השנים הבאות.

שלטון אירופאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית־עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, אשר הצטרפו לציר הגרמני־אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו מאמציהם בחזית המזרחית בהוצאתה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין בן עלי שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916) בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל־ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-20 ניצב המזרח התיכון במרכז הפוליטיקה הבינלאומית, ובמובנים רבים נחשב היום לאזור הרגיש ביותר - אסטרטגית, כלכלית, פוליטית, תרבותית ודתית - בעת המודרנית. במזרח התיכון ישנם מאגרים עצומים של נפט גולמי (ראו נפט במזרח התיכון); בו נוסדו שלוש הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם), וזהו גם כיום מרכזן הרוחני של שתיים מהן; וקורותיו רצופים סכסוכים לאומיים מרים, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי.

אירועים חשובים במאה ה-20 במזרח התיכון היו נפילת האימפריה העות'מאנית ב-1917 והקמת ממלכות ערביות עצמאיות לצד מדינות מנדט שנשלטו על ידי בריטניה וצרפת. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל חל גידול ניכר ביישוב היהודי בארץ ישראל, דבר שהוביל להתנגשויות אלימות עם הערבים המקומיים. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, קמה ב-1948 מדינת ישראל. הקמתה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי, הובילה ליצירת הסכסוך הישראלי-ערבי שהתבטא במספר מלחמות (כגון מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים) לצד פעולות טרור, בעיקר מצד הפלסטינים, כנגד ישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית יהודית ומתקדמת, המנוגדת באופיה לשאר המדינות הערביות באזור. אופיה המערבי הביא לתמיכה בה מצד אירופה וארצות הברית, ומנגד לתמיכת ברית המועצות במדינות ערב. התמיכות הסותרות היוו עוד חזית של המלחמה הקרה בין ארצות הברית הליברלית לברית המועצות הקומוניסטית. אחרי הסכם השלום בין ישראל למצרים, התמוטטות ברית המועצות, חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן וחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, נדמה כי הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאים על סף פתרון. תחזיות אלה התבדו בתחילת שנות ה-2000.

ב-1979 התרחשה המהפכה האיראנית האסלאמית באיראן בה הופל שלטון השאה הפרו-מערבי והוקמה רפובליקה אסלאמית תאוקרטית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית במיוחד. שלטון זה החל בחיזוק האסלאם השיעי במזרח התיכון ובפרט בתמיכה בארגוני טרור אסלאמים כגון חזבאללה והג'יהאד האסלאמי.

המאה ה-21 - כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות התשעים של המאה העשרים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. באזור כולו, רק ישראל וטורקיה - ישויות ייחודיות בנוף המזרח־תיכוני - הן דמוקרטיות פרלמנטריות. במדינות אחרות קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שמעמדם הוא של עובדים זרים ולא של אזרחים.

לקראת סוף שנות התשעים המזרח התיכון כאזור כלכלי פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, הרפובליקה העממית של סין ושאר כלכלות שוק גדלות, במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים לפיהם נמדדת קידמה כלכלית וחברתית. תזה מקובלת במערב גורסת, כי מלבד נפט, סך היצוא של העולם הערבי כולו נמוך מזה של פינלנד לבדה.[דרוש מקור]

בראשית המאה ה-21 תרמו הגורמים הללו להתססת הסכסוך המזרח־תיכוני באופן חסר תקדים, כך שהשלכותיו ניכרו ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000 הביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד ישראל, המאופיינת בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור נגד אזרחים ישראלים - ואגב כך לבחירתו של אריאל שרון כראש ממשלת ישראל. הייתה זו ההתפרצות האלימה הגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. יישום "מפת הדרכים לשלום" בין ישראל לפלסטינים, אותה ניסח הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2003, נתקל בקשיים, בעיקר לנוכח היעדר פרגמטיות מנהיגותית והמשך האלימות בין הצדדים. גיבושה של תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, כמו גם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נתפסו בעיני רבים כאירועים המבשרים על עידן חדש ביחסים. בינואר 2005 נערכו לראשונה מזה שנים בחירות ברשות הפלסטינית, שבהן נבחר מחמוד עבאס (אבו־מאזן) לנשיא החדש, זאת במקביל לדעיכה ניכרת במעשי האיבה ולהשגת הודנה בין הפלגים הפלסטיניים.

החל מסוף 2010 התחולל במספר מדינות האזור גל מחאות שמכונה לעתים "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולהתקוממות בסוריה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח התיכון משתרע על כברת ארץ השייכת לשלוש יבשות: אירופה, אפריקה ואסיה. קשה לתחום אותו בגבולות ברורים. על פי רוב ההגדרות, האזור כולל את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה (וחלקה האירופי הוא שטח המזרח התיכון היחיד הנמצא באירופה), ירדן, עיראק, איראן, כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, תימן, עומאן, בחריין, קטאר, ישראל וכן שטחי הרשות הפלסטינית.

אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה קשורות למזרח התיכון במובנים היסטוריים ותרבותיים, וכך גם סודאן, מאוריטניה וסומליה. טורקיה, ישראל ואיראן נכללות גאוגרפית באזור, אם כי הן ייחודיות מבחינה אתנית, דתית, כלכלית ו\או מדינית. הגדרות כוללניות אף ראו באפגניסטן ופקיסטן, מדינות במרכז אסיה, חלק מהמזרח התיכון, אך כיום מקובל לראות באיראן כגבולו המזרחי של האזור. המזרח התיכון הוא אזור מגוון בנופיו, רובו של האזור הוא בעיקר מדבר, חלקו הררי. בעמקיו שבהם זורמים נהרות מרוכזת רוב האוכלוסייה. בצפון הוא אף יותר הררי ופורה יותר.

לאורכו של המזרח התיכון נמצא השבר הסורי אפריקאי במשתרע בתחומי המזה"ת ממצרים (סיני), ועד סוריה, בתחומיו בגבול ישראל-ירדן נמצא המקום הנמוך ביותר בעולם (427 מ' מתחת לפני הים) וים המלח - האגם הנמוך בעולם.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה של המזרח התיכון כוללת את כל אזרחי המדינות הרשמיות של המזרח התיכון, על כל דתותיהן.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח התיכון הוא אזר מגוון מאוד מבחינה כלכלית. שוכנות בו מדינות עניות מאוד (כגון תימן ורצועת עזה), לעומת מדינות עשירות מאוד (כגון קטאר, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. נכון להיום, באופן כללי, על-פי ספר העובדות העולמי של ה-CIA[7], כל מדינות המזרח התיכון שומרים לרוב על שיעור חיובי של צמיחה כלכלית.

על-פי נתוני הבנק העולמי, נכון לשנת 2008[8], שלוש הכלכלות הגדולות במזרח התיכון הן: טורקיה (794,228,000,000$), ערב הסעודית (467,601,000,000$) ואיראן (385,143,000,000$). במונחי תמ"ג לנפש, המדינות הגבוהות ביותר הם קטאר (93,204$), איחוד האמירויות הערביות (55,028$), כווית (45,920$) וישראל (35,094$). בתחתית הרשימה, נמצאות תימן ($2,412) ורצועת עזה ($2,900) שתחת שלטונה של הרשות הפלסטינית.

המבנה של כלכלות המזרח התיכון מגוון גם הוא. ישנם מספר מדינות באזור המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו (כגון ערב הסעודית, קטאר וכווית). בשונה מכלכלתם של מדינות מעין אלו, ישנם גם מדינות אחרות בעלי בסיס כלכלי מגוון (כגון קפריסין, ישראל, טורקיה ומצרים). מלבד ענף הטקסטיל ומוצרי הנפט בהם רווי המזרח התיכון, מתקיימת בו גם חקלאות ענפה, והיא כוללת בעיקר כותנה, בקר וחלב. במזרח התיכון גם ישנה תעשיית ייצור נשק ענפה (הכוללת ייצור תחמושת, טנקים, צוללות, מטוסי קרב, מל"טים, וטילים), הנפוצה בעיקר בישראל ובמידה פחותה גם בטורקיה ואיראן. מגזר נוסף חשוב במזרח התיכון הוא הבנקים, הנפוצים בעיקר באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין.

התיירות באזור, למעט קפריסין, טורקיה, מצרים, לבנון וישראל - אינה מפותחת דיה. זאת בין השאר בשל האופי השמרני של האזור, כמו גם זעזועים פוליטיים הפוקדים אותו מפעם לפעם. לעומת זאת, בשנים האחרונות, במדינות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטאר וירדן נמצאים במגמת שיפור ניכר בתחום זה.

שיעור האבטלה באזור גבוה אף הוא. על-פי ארגון העבודה הבינלאומי, סך שיעור האבטלה באזור בשנת 2005, עמד על 13.2%. נתוני אבטלה גבוהים ישנם בעיקר בקרב הצעירים בני 15-29, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה במזרח התיכון, באוכלוסייה זו הנתון על 25% (מדינות מסוימות אף חרגו מהממוצע האזורי באופן ניכר והבולטת בהם היא סוריה שבה ישנם כ-73% צעירים).

אזורים במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, המזרח התיכון מחולק לשני אזורים עיקריים:

באופן פרטני יותר, ישנם עוד מספר רב של אזורי מזרח תיכון, להלן העיקריים שבהם:

בנוסף לאזורים אלה, ישנם גם מספר אזורים נוספים הנכללים בהגדרה של המזרח התיכון-רבתי:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P middle east.png

פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של המזרח התיכון. הפורטל מציג נושאים חשובים בנושא האזור, לרבות היסטוריה של המזרח התיכון, אישים חשובים, נושאים פאן-ערביים, הסכסוך הישראלי-ערבי, דת ועוד.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Beaumont (1988), p. 16
  2. ^ Koppes, C.R. (1976). "Captain Mahan, General Gordon and the origin of the term "Middle East"". Middle East Studies 12: 95–98.
  3. ^ Lewis, Bernard (1965). The Middle East and the West. p. 9
  4. ^ Fromkin, David (1989). A Peace to end all Peace. p. 224
  5. ^ Davison, Roderic H. (1960). "Where is the Middle East?". Foreign Affairs 38 (4): 665–675.
  6. ^ Held, Colbert C. (2000). Middle East Patterns: Places, Peoples, and Politics. Westview Press. p. 7
  7. ^ ספר העובדות העולמי - CIA, המזרח התיכון, 2008.
  8. ^ הבנק העולמי: מסד נתונים, התוצר המקומי גולמי (נומינלי), נכון לשנת 2008


מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png