צדיק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צדיק הוא תואר הניתן לאדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. לרוב נעשה שימוש בתואר זה כדי לציין שמדובר באדם מורם מעם, שהנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי. בתנועת החסידות ה"צדיק" הוא שם נרדף לאדמו"ר.
תוכן עניינים |
[עריכה] במקרא
התואר "צדיק" ניתן במקרא לאדם המתהלך בתומו (משלי כ ז: מתהלך בתמו צדיק), וכהיפוך של הרשע. האדם היחיד שזכה לתואר זה בתורה הוא נח, שנקרא צדיק תמים (בראשית ו ט). בנביאים מכונה המשיח בתואר צדיק (זכריה ט ט).
בנוסף, אחד משבחיו של אלוהים הוא שהוא צדיק, ומשמעותו של שבח זה הוא שהוא נוהג עם ברואיו בצדק, משלם לאיש טוב כדרכיו ולאיש רע כפרי מעלליו (ראו למשל תהלים קיט קלז: צדיק אתה ה' וישר משפטיך, ועוד רבים).
התכונות המיוחסות לצדיק במקרא הם: עשיית משפט, שנאת עושי עוול, אמונה, יראת שמים ועוד, ומובטח להם שזכרם יהיה לעולם לברכה, יעשו פרי, יירשו ארץ, ואף זרעם לא יעזב. אך כבר המקרא מבחין במקומות שונים בכך שיש צדיק ורע לו, כפי שאמר קהלת (קהלת ז טו): "את הכול ראיתי בימי הבלי יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", וכעין תשובה לכך יש בדברי קהלת בהמשך (קהלת ז כ): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
[עריכה] בתלמוד
על פי התלמוד, אין נגזר על האדם מראש אם יהיה צדיק או רשע, שכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכך אמרו חז"ל (נדה טז, ב): דרש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא אומר, כד"ר חנינא, שאמר רבי חנינא, הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.
חשיבותו של הצדיק גדולה מאוד, כפי שאמרו חז"ל (חגיגה יב, ב): רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם. במקום אחר (סנהדרין צג, א) נאמר שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.
התלמוד מבחין בן צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, כאשר צדיק גמור טוב לו גם בעולם הזה, אך צדיק שאינו גמור רע לו בעולם הזה כדי שיקבל את שכרו בשלמות בעולם הבא (ברכות ז, א).
[עריכה] צדיקים נסתרים
על פי המסורת, קיימים בכל דור שלושים וששה צדיקים נסתרים, ואגדות רבות היו מסופרות על זהותם של צדיקים אלו. לעתים זוהו הצדיקים הנסתרים עם צדיקים כדוגמת הבעל שם טוב והגר"א שערכו גלות תוך כדי שהסתירו את זהותם.
[עריכה] בקבלה
בקבלה הצדיק הוא המתנהג בקדושה ופורש מתאוות שונות, בעיקר אלו הקשורות לעניני מין. צדיק זה מהוה קשר בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים, והשפע האלוהי יורד לעולם זה באמצעותו ודרכו.
החסידות הרחיבה יותר את רעיון הצדיק שבקבלה, ויחסה אותו לאדמו"ריה, ובכך הקנתה להם כוחות רוחניים על טבעיים, ואסרה להרהר על מעשיהם. בספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי נטען עוד שהצדיק הוא אדם שלא זו בלבד שאינו חוטא לעולם, לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, אלא שאף אין עולה ברצונו אף פעם לחטוא.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה אוצר ישראל ח"ט, ערך 'צדיק'.
