צדיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. לרוב נעשה שימוש בתואר זה כדי לציין שמדובר באדם מורם מעם, הפועל לפנים משורת הדין והנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי. ביהדות (ובעקבותיה גם בשימוש יומיומי), כאשר משתמשים במונח הכוונה היא גם לאדם שהוא ירא שמים, מתנהג בחסידות ומדקדק במצוות. בתנועת החסידות, ה"צדיק", הידוע גם כאדמו"ר או רבי, הוא תוארם של מנהיגיה ובעל משמעויות קבליות.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התואר "צדיק" ניתן במקרא לאדם המתהלך בתומו (ספר משלי, פרק כ', פסוק ז': מתהלך בתמו צדיק), וכהיפוך של הרשע. האדם היחיד שזכה לתואר זה בתורה הוא נח, שנקרא צדיק תמים (ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט'). בנביאים מכונה המשיח בתואר צדיק (ספר זכריה, פרק ט', פסוק ט').

ספר איוב מוקדש לדילמת סבל הצדיק, וברור לכל כי איוב היה צדיק למרות שלא נאמר במפורש כי הוא צדיק, אלא נאמר עליו כי הוא "תם וישר וירא אלוהים וסר מרע". מכיוון שמיוחסות לו תכונות של תום, יראת האלוהים ומוסריות (סר מרע) ניתן להגדיר אותו כצדיק.

בנוסף, אחד משבחיו של אלוהים הוא שהוא צדיק, ומשמעותו של שבח זה הוא שהוא נוהג עם ברואיו בצדק, משלם לאיש טוב כדרכיו ולאיש רע כפרי מעלליו (למשל ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק קל"ז: "צדיק אתה ה' וישר משפטיך", ועוד רבים).

התכונות המיוחסות לצדיק במקרא הם: עשיית משפט, שנאת עושי עוול, אמונה, יראת שמים ועוד, ומובטח להם שזכרם יהיה לעולם לברכה, יעשו פרי, יירשו ארץ, ואף זרעם לא יעזב. אך כבר המקרא מבחין במקומות שונים בכך שיש צדיק ורע לו, כפי שאמר קהלת (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק ט"ו): "את הכול ראיתי בימי הבלי יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", וכעין תשובה לכך יש בדברי קהלת בהמשך (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התלמוד, לא נגזר על האדם מראש אם יהיה צדיק או רשע, שכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכך אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט"ז, עמוד ב'): דרש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא אומר, כד"ר חנינא, שאמר רבי חנינא, הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.

חשיבותו של הצדיק גדולה מאוד, כפי שאמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב, עמוד ב'): רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר (ספר משלי, פרק י', פסוק כ"ה) וצדיק יסוד עולם. במקום אחר (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג, עמוד א') נאמר שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.

התלמוד מבחין בן צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, כאשר צדיק גמור טוב לו גם בעולם הזה, אך צדיק שאינו גמור רע לו בעולם הזה כדי שיקבל את שכרו בשלמות בעולם הבא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א').

צדיקים נסתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת היהודית, קיימים בכל דור ל"ו צדיקים נסתרים, ואגדות רבות היו מסופרות על זהותם של צדיקים אלו. לעתים זוהו הצדיקים הנסתרים עם צדיקים כדוגמת הבעל שם טוב והגר"א שערכו גלות תוך כדי שהסתירו את זהותם.

בקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבלה הצדיק הוא המתנהג בקדושה ופורש מתאוות שונות, בעיקר אלו הקשורות לענייני מין. צדיק זה מהוה קשר בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים, והשפע האלוהי יורד לעולם זה באמצעותו ודרכו.

בחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדמו"ר

בתנועת החסידות, הצדיק הוא תואר המציין את המנהיג החסידי, שייעודו ועיקר שליחותו הוא להנהיג את הציבור. לפי החסידות, אדם המתעלה מבחינה רוחנית, אבל לא עושה את פעולותיו לטובת הכלל לא מקרב את הגאולה. רק מי שמנהיג ציבור ("צדיק יסוד עולם") יכול לבטל את גזרותיו של אלוהים.

בחסידות נתווסף למנהיג תפקיד חדש ומכריע – תיווך בין האדם מישראל לבין האל[דרוש מקור]. היה זה פתרון חדשני - להביא לידי התעלות מוסרית-דתית של הציבור הרחב באמצעות דפוס חדש של מנהיגות.

הרעיון של דבקות בצדיק מבטא אמונה בלתי מעורערת במעלתו יוצאת הדופן של הצדיק מצד אחד, ומצד שני מבטאת את האמונה כי גם עם הארץ מסוגל להגיע לכדי התעלות רוחנית. לדעת שמואל אטינגר, היה קשר סיבתי בין נכונותם של מנהיגי החסידות לרדת ממדרגתם וליטול על עצמם את עול הנהגת הציבור ("ירידת הצדיק"), לבין הפיכתה של תנועת החסידות לתנועה רחבה ועממית.

הצדיק הוא מנהיג כריזמטי, שדמותו מנוגדת במידה מסוימת לזו של הרב בקהילה המסורתית. בעוד שהרב מתמנה לכהונתו על ידי נציגי הקהילה בהליך פורמלי, ומשרתו תלויה בחוזה שנחתם בין הצדדים – הצדיק החסידי "מתגלה", ועולה למעמדו באופן "טבעי"; החסידים דבקים בצדיק, ומקבלים על עצמם את מרותו. זוהי זיקה רצונית שאיננה מעוגנת בשום חוזה. יכולתו של הצדיק לדאוג לסיפוק הצרכים הארציים של כל חסיד מחסידיו מותנית באמונתו הבלתי מעורערת של החסיד במעלתו ובכוחו של הצדיק, ולעתים גם בתמיכה הכספית של החסיד בצדיק.

החסידות הרחיבה את רעיון הצדיק שבקבלה, ויחסה אותו לאדמו"ריה, ובכך הקנתה להם כוחות רוחניים על טבעיים, ואסרה להרהר על מעשיהם. בספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי נטען עוד שהצדיק הוא אדם שלא זו בלבד שאינו חוטא לעולם, לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, אלא שאף אין לו יצר רע.

אחד החידושים הנועזים בתפיסת ההנהגה שפיתחה החסידות גלום במושג "ירידת הצדיק". כאשר עושה הצדיק לעצמו – כל כמה שיתעלה לא יוכל לקרב את הגאולה ולשנות את מערכת הכוחות העולמיים; גרוע מכך – ככל שיתעלה על פני העם, כך יביא לקטרוג עליהם, וחסידותו המופלגת רק תגרום לכך שהעולם יהא נידון במידת הדין ולא במידת הרחמים.

העמדת הצדיק במקום מרכזי כל כך עוררה ביקורת רבה, הן בתוך העולם הדתי – בתפיסתם הדתית של המתנגדים – והן בתנועת ההשכלה ובהמשך בעולם החילוני, הרואים בכך סממן של היעדר דמוקרטיה וחוש ביקורתי בחברה החרדית-חסידית. ביטוי נוסף של חוסר דמוקרטיה ניתן בכך שמנהיגות החסידות מועברת לרוב בירושה, בדרך כלל לבן הבכור של האדמו"ר היוצא; אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם הוא צעיר בימים.

ברכתו של הצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האמונה הרווחת, אף שלכל אדם יש כוח ברכה, עולה עליו מעלת ברכתו של הצדיק:

"ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע." (ספר החינוך, מצווה רלא)

על פי המסורת היהודית "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לכך מן התלמוד:

"'אמר אלוהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים' (שמואל ב כג, ג), מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה." (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב')

מקור נוסף הוא מסיפורו של חוני המעגל שתפילתו חוללה נס:

"תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב כב, כח). 'ותגזר אומר', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה." (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג, עמוד א')

ואכן בעם ישראל מייחסים כוח לברכותיהם של רבנים צדיקים, וקיים נוהג ללכת אליהם כדי להתברך מפיהם, במיוחד בענייני בריאות ופרנסה. המקור לכך מן התלמוד:

"כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז, יד) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'." (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט"ז, עמוד א').

בתורת החסידות יש התייחסות רבה לכוח ברכתו של הצדיק, המשמש כצינור בין הקדוש ברוך הוא לאדם. את שמות האנשים שעליהם מבוקשת הברכה כותבים החסידים על פתק ("קוויטל")‏[1], אותו הם מוסרים לאדמו"ר. בדרך כלל הם מצרפים ל"קוויטל" סכום כסף, המכונה "פדיון נפש". על פי האמונה החסידית, לכסף שנמסר לאדמו"ר יש השפעה סגולית להתקיימות ברכתו.

בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית החדשה מזכירה מספר פעמים את המונח צדיק. למשל במעשי השליחים ג, 14 "אֲבָל אַתֶּם כִּחַשְׁתֶּם בַּקָּדוֹשׁ וּבַצַּדִּיק וּשְׁאֶלְתֶּם כִּי־יִנָּתֵן לָכֶם אִישׁ רֹצֵחַ בְּבַקָּשַׁתְכֶם", הבשורה על-פי מרקוס ב, 17 "וַיִּשְׁמַע יֵשׁוּעַ וַיּאֹמֶר הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחֹלִים לֹא בָאתִי לִקְרֹא הַצַּדִּיקִים כִּי אִם־הַחַטָּאִים (לִתְשׁוּבָה)" והטיות המילה צדיק במקומות רבים נוספים. פאולוס באיגרת אל הרומאים פרקים ט'-י' מתייחס לשתי דרכים להפוך לצדיק, האחת על פי חוקי התורה, והשנייה מתוך אמונה. יש התייחסות גם באיגרת יעקב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרשימה כוללת את שמם הפרטי של האנשים ושם אמם, בלי שם משפחתם.