סובאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנוף התרבותי בבאלי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Bali panorama.jpg
טרסות בבאלי
מדינה Flag of Indonesia.svg אינדונזיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 2, 3, 5, 6
Topography of Bali-SUBAK.jpg
מקדש פורה אולון דאנו באטור
אגם באטור
מראה במקדש פורה טאמאן איון
טרסות אורז בבאלי

סובאק (אינדונזית Subak) הוא מוסד דתי-חברתי-דמוקרטי, של כ-1,200 אגודות חקלאים עצמאיות, הקיים באי באלי מזה מאות שנים, ואשר מטרתו היא לחלק באופן צודק את עתודות מי ההשקיה לשדות האורז של האי. בשנת 2012 הוכרזו שני אזורים באי בהם מתקיים מוסד הסובאק - פאקריסאן (Pakerisan) ואנגה באטוקארו (Angga Batukaru) - כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו. לצידם הוכרזו אגם באטור השוכן בלועו של הר הגעש הנושא את אותו שם, ושני "מקדשי מים" הינדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלי נחצה ממזרח למערב על ידי רכס הרי געש, המשמשים כמקור לאדמת האי הפורייה. נהרות האי הנובעים באגמים שניקוו בלועות הרי הגעש, נוקזו במשך השנים לתעלות המובילות את מימהם אל שדות האורז, המשתרעים הן במישור והן בטרסות.

מוסד הסובאק הופיע בבאלי במאה ה-9, והתפתח משך כ-300 שנים בהנהגתה של מערכת פוליטית מרכזית, אשר הקימה מקדשי אבן מלכותיים הקשורים בתרבות החקלאית ובניצול מקורות המים. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, במאה ה-11 התפצל הכוח הפוליטי המרכזי באי למספר ישויות, שהמשיכו וטיפחו את מוסד הסובאק, והקימו מקדשים משלהן ליד מקורות מים. רוב אגודות הסובאק ניסחו מסמכים משפטיים המגדירים את זכויותיהם וחובותיהם של החקלאים החברים בהן. האורז בבאלי נחשב למתת האל, ומוסד הסובאק הוא חלק מהתרבות הדתית של "מקדשי המים" באי, השוכנים לאורך נתיבי המים ובסמוך למעיינות. ניהול משק המים בידי הסובאק מתבצע במקדשים, ובמשך אלף השנים האחרונות דאגו אגודות הסובאק להקמתן ולתחזוקתן של טרסות האורז. לנזירים במקדשים נודע תפקיד מרכזי בחלוקה המיטבית של המים אל השדות, והפולחן במקדשים מקדם את ההרמוניה ביחסי האדם עם הסביבה, במסגרת התפיסה הפילוסופית ההינדית של "טרי היטה קראנה" ("Tri Hita Karana"); היינו, אחדות הנפש, העולם האנושי והטבע.

בכל אחת מכ-1,200 אגודות הסובאק חברים בין 50 ל-400 חקלאים, המופקדים על ניהול משאבי המים ממקור המים הבודד הנמצא בתחום אחריותם. גבול אחריותו של כל סובאק מוכתב על ידי אגן ההיקוות של שדות האורז שברשות חבריו, וגודלו נע בין הקטארים בודדים במעלה ההר לכמה מאות או אלפי הקטארים במישור. התיאום בין אגודות הסובאק הפועלות במדרונות לבין אלה הפועלות במישור הוא הכרחי לשם חלוקה הוגנת של מי ההשקיה.

האתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיבי תרבות הסובאק הם שדות וטרסות האורז, מערכת תעלות ומנהרות ההשקיה, הכפרים החקלאיים ו"מקדשי המים" המשתנים בגודלם ובחשיבותם:

  • נוף הסובאק של פאקריסאן - באזור זה שוכנת מערכת ההשקיה העתיקה ביותר המוכרת בבאלי, והוא נמצא בניהולן של שלוש אגודות סובאק שונות. בשטח שוכנים ארבעה מקדשי מים, קבוצה של מקדשים מלכותיים ומנזרים, ושלושה כפרים. ארבעת מקדשי המים הם:
    • מקדש המים "טירטהא אמפול" (Tirtha Empul) מהמאה ה-10 שוכן סביב אחד המעיינות הקדושים באי, המשמש כמקור המים העיקרי של האזור כולו. במקום הוקמה אחת מתעלות ההשקיה הראשונות בבאלי, וכתובת מלכותית משנת 962 מאזכרת את קיומו של סכר באתר. למקדש שלוש חצרות - במרכזית שוכן מזבח גדול לאחת האלות ההינדיות, בשנייה בריכת טהרה לנפש, ובחיצונית גן ובריכת רחצה.
    • "פורה מנגנינג" (Pura Mengening) הוא מקדש מים נוסף השוכן סביב מעיין קדוש, ואשר מוקדש לבודהה ולטרימורטי, השילוש ההינדי של שלושת האלים - שיווה (המשמיד ומשנה הצורה), וישנו (המגן והמשמר) וברהמה (הבורא).
    • מקדש פגולינגאן" (Pura Pegulingan) משמש הן כמקדש מים והן כמקדש קהילתי. הוא נוסד במאה ה-9 כמקדש בודהיסטי, ובהמשך רכש מעמד גם בקרב ההינדים. במקדש ניצבת סטופה מתומנת כנגד שמונה רוחות השמים, ושלושת חלקיה מייצגים את יסודות ה"טרי היטה קראנה".
    • מקדש "גונונג קאווי" (Gunung Kawi) חצוב בסלע בתוך ערוץ נחל והוא מתוארך למאה ה-11. לצידו קבוצה של חמישה מקדשים נוספים, וכל אלה קשורים לתעלות מים שנחפרו בגדות הערוץ.
  • נוף הסובאק של אנגה באטוקארו - אזור זה מקיף את החורש המשתרע על מדרונותיו של הר בטוקארו, הר הגעש השני בגובהו בבאלי, המתנשא לגובה של 2,276 מטרים; וכן את אגם טמבלינגאן (Tamblingan) המשמש כמקור המים של שטחים נרחבים. בראש מערכת המקדשים באזור הקדוש, שוכן מקדש פורה לוהור בטוקארו (Pura Luhur Batukaru) אשר הוקם במאה ה-11. האזור כולל טרסות ומקדשים שנזכרו במקור כתוב כבר במאה ה-10, והם נמנים עם העתיקים באי.
  • מקדש המים העליון פורה אולון דאנו באטור ("מקדש ראש אגם באטור") - המקדש שוכן על שפת הר געש וחולש על אגם באטור שבלועו. מאחר שהאגם נחשב למקור המים של כל נהר ומעיין באי, כל אגודות הסובאק מקבלות את סמכותו הדתית, והוא השני בחשיבותו באי. המקדש מנוהל על ידי תושבי כפר באטור, הנתמכים כספית על ידי יותר מ-250 אגודות סובאק. הכפר והמקדש שכנו בעבר במורד הקלדרה, אך הוקמו במקומם הנוכחי לאחר שחרבו בהתפרצות הר הגעש בשנת 1926. מתחם המקדש מורכב מחמש חצרות המקיפות ביתנים המוקדשים לכ-45 אלים, ובראשם אלת האגם "דווי דאנו" (Dewi Danu) המניעה את זרימת הנהרות ומביאה שגשוג לארץ.
  • אגם באטור - האגם שוכן בלועו של הר באטור (Gunung Batur), המתנשא לגובה של 1,717 מטרים. הוא נחשב למשכנה של אלת האגם ולמקור המים הראשוני בבאלי כולה. מי האגם מחלחלים אל מי התהום ומזינים את נהרות האי.
  • מקדש המים המלכותי פורה טאמאן איון - המקדש השוכן במישור, מייצג את התפשטות גידול האורז אל המישורים ואת היחסים שנרקמו בין תרבות הסובאק למלכי באלי, בעיקר במאה ה-19. למקדש תפקיד מרכזי בחלוקת מי ההשקיה לשדות שבמישורים. האתר הוקם כמקדש מים מלכותי בראשית המאה ה-18, והוא נחשב לגדול ולייחודי מבחינת סגנונו האדריכלי מבין כל מקדשי המים באי. המקדש מוקף בחפיר מים, ובחצרו הפנימית ניצבים 29 מזבחות וביתנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרסות אורז בבאלי בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אגם באטור בוויקישיתוף


Flag of Indonesia
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באינדונזיה

מקדשי בורובודורמקדשי פראמבאנאןאתר האדם המוקדם בסנגיראןהפארק הלאומי קומודוהפארק הלאומי לורנץמורשת יער הגשם הטרופי של סומטרההפארק הלאומי אוג'ונג קולוןהנוף התרבותי בבאלי