סיכול (דיני חוזים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דוקטרינת הסיכול בדיני החוזים מאפשרת לצד לחוזה להשתחרר מחיובי החוזה, אם ביצוע החוזה הפך בלתי אפשרי כתוצאה מהתרחשותו של מאורע חריג.

דיני הסיכול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט הישראלי עילת הסיכול קובעת כי במקרה שהחוזה הופר כתוצאה מנסיבות שלא ניתן לצפות או למנוע ("כוח עליון"), לא יהיה הצד המפר חייב בפיצויים, ולא יהיה הצד הזכאי חייב באכיפת החוזה. בדין הישראלי, עילת הסיכול הינה טענת הגנה, הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970:

Cquote2.svg

18. פטור בשל אונס או סיכול החוזה

(א) היתה הפרת החוזה תוצא מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו.

Cquote3.svg

סעיף קטן (א) מכיל את ההוראה העיקרית, לפיה בהתקיים התנאים הקבועים, החוזה סוכל ולא ניתן לתבוע מן המפר את אכיפת החוזה או פיצויים בגין ההפרה. סעיף קטן (ב) מוסיף וקובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הצדדים בהשבת מה שקיבלו על פי החוזה, ובשיפוי הצד הנפגע מן ההפרה על הוצאותיו הסבירות.

הפסיקה בישראל צמצמה את הנסיבות היכולות להיחשב כסיכול. נקבע כי חוזה יכול להחשב כמסוכל רק אם לא ניתן היה לצפות בפועל או בכוח את הנסיבות המסכלות. כך נקבע בשנת 1972 כי גירוש הישראלים מאוגנדה על ידי אידי אמין אינו נחשב לסיכול, שכן הצדדים אכן צפו בפועל כי אירוע מסוג זה עשוי להתקיים, כן נקבע בשנת 1978 על ידי השופט לנדוי, כי בישראל סכנת מלחמה הינה צפויה. כן קבע בית המשפט העליון כי פגעי טבע ככפור, או כגשם עז אף הם ניתנים לצפייה. פסיקה זו צמצמה מאוד את תחולת דוקטרינת הסיכול במשפט הישראלי, ומלומדים כגבריאלה שלו סבורים כי כיום סעיף 18 הינו אות מתה בספר החוקים. באשר למקרה אישי כגון מוות, קבע בית המשפט כי מקרה זה מוביל לסיכול החוזה רק במקרה של שירות אישי הכרוך בתכונותיו האישיות של המנוח, ואינו ניתן להעברה לאחר.

מספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות החלו לכרסום בהלכה המצמצמת את דיני הסיכול, אך היא טרם שונתה במפורש. הגישה החדשה באה לידי ביטוי בפסק הדין בפרשת רגב נ' משרד הביטחון, שם טען השופט אנגלרד כי המבחן הקיים לסיכול חוזה קשיח מידי ושיש לשנות אותו.[1] השופט אגלרד הביע דעה זו בפסקי דין נוספים אך יתר שופטי בית-המשפט העליון דחו את עמדתו. למרות שעמדתו של השופט אנגלרד לא אומצה, בתי משפט בערכאות נמוכות הסכימו עם עמדתו ופסקו באופן שמרחיב את ההכרה בסיכול חוזה.

הרפורמה המוצעת בקודקס האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק דיני ממונות מכילה רפורמה ביחס לדין הסיכול בישראל. הצעת החוק מבקשת להחליף את המבחן לתחולת טענת הסיכול ולאמץ מבחן חדש המכונה "מבחן הסיכון". על-פי המבחן החדש יש לבדוק על מי מהצדדים לחוזה הוטל הסיכון לאירוע שמנע את ביצוע החוזה. שינוי נוסף שמוצע לערוך הוא בתוצאה של קבלת טענת הסיכול. בעוד שכיום הסיכול משמש טענת הגנה של הצד שהפר את החוזה, לפי ההצעה עילת הסיכול תביא לפקיעת החוזה.

דיני הסיכול בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עילת הסיכול בארצות הברית מעוגנת בדין הפדרלי בשני דברי חקיקה: ה- הריסטיטמנט השני לחוזים (Restatement (second) of Contracts) והקוד המסחרי (Uniform Commercial Code - UCC), אשר מציבים מבחנים דומים. סעיף 261 לריסטייטמנט קובע כי חוזה סוכל אם התחייבויות אחד הצדדים הפכה לבלתי אפשרית ללא אשמתו של אותו צד לחוזה. סעיף 2-615 ל-UCC אימץ מבחן דומה המנוסח באופן שונה. הדין האמריקאי מבוסס על גישת הניתוח הכלכלי של המשפט לעניין סיכול חוזים. לפי גישה זו, החוזה משמש לחלוקת סיכונים בין הצדדים לו וכך מבטיח להם ודאות ביחס לעתיד. לכן, יש להכיר בכך שהחוזה סוכל רק אם הצד שאינו יכול לקיים את החוזה אינו נושא בסיכון שהפך את החוזה לבלתי אפשרי. בהתאם לכך, בתי המשפט האמריקאים בדקו האם הצדדים צפו את האירוע המסכל והאם האחריות לו הוטלה על אחד הצדדים במסגרת החוזה. בעוד שעיקר הביקורת על דיני הסיכול בישראל הינה כי מדובר בפרשנות צרה ושמרנית מידי, נטען כי המשפט האמריקאי לא הצליח ליצור מבחן ברור ולכן בתי המשפט פוסקים באופן לא עקבי.‏[2]

אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע המאה ה-19, המשפט באנליה סירב להכיר בטענת הסיכול ודגל בתפיסה כי האחריות החוזית הינה מוחלטת. בשנת 1863 ניתן פסק-הדין הראשון שהכיר בסיכול חוזה. הנימוק למתן הפטור מן האחריות החוזית היה כי בעת כריתת החוזה, הצדדים הניחו שלחוזה לא יהיה תוקף אם אחד מיסודותיו יפגע. המשפט הבריטי הסכים להכיר בסיכול חוזה רק אם אירע שינוי סיבות קיצוני ונדיר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברק מדינה "סיכול חוזה" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ג' 411 (2003).
  • גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, 621-622 (2005).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון פ"ד נד(5) 506 (2000).
  2. ^ JAMES WHITE & ROBERT SUMMERS, UNIFORM COMMERCIAL CODE (West Publishing Company,5th ed., 2000).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.