חופש החוזים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש החוזים הוא אחד העקרונות הבסיסיים בדיני חוזים ובו שני מרכיבים:

  • חופש ההתקשרות: לכל אדם ולכל התאגדות נתון החופש להתקשר בחוזה עם מי שייבחרו.
  • חופש העיצוב: לצדדים לחוזה נתון החופש לקבוע את תוכנו של החוזה.

חופש החוזים נמצא בבסיסן של אסכולת לסה פר וכלכלת שוק. חופש החוזים עשוי להיות מוצדק הן על ידי תפיסות אינדיבידואליסטיות (מטעמים של אוטונומיית הרצון החופשי) והן על ידי תפיסות כלכליות המקנות משנה תוקף לרצונם החופשי של הצדדים (מטעמים של השאת רווחת הפרטים המתקשרים והרווחה המצרפית).

חופש החוזים, שהיה דומיננטי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הולך ומצטמצם עקב הגבלות שבחקיקה, שבאו למנוע עושק של חלש בידי חזק, הפליה ופגמים נוספים המתאפשרים בחופש חוזים מוחלט. בעקבות זאת יש האומרים שבמקום חופש החוזים מתקיים בימינו צדק חוזי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפטן וההיסטוריון הבריטי הנרי ג'יימס סמנר מיין הציג בשנת 1861, בספרו "Ancient Law", את הרעיון של מעבר החברה ממעמד לחוזה, כלומר ממצב שבו גורלו של אדם נקבע בהתאם למעמד שלתוכו נולד, למצב שבו בני האדם חופשיים ושווים זה לזה. ליברטריאניזם מודרני, כדוגמת זה שמקודם על ידי רוברט נוזיק, רואה בחופש החוזים מימוש של זכותו של היחיד לעצב את חייו בהתאם לרצונו. רעיון זה משתקף גם בספרים מונומנטליים שנכתבו במישרין על ההיסטוריה של דיני החוזים, דוגמת ספרו של פטריק עטיה, "The Rise and Fall of Freedom of Contract" (העוסק בהתפתחות דיני החוזים של אנגליה), כמו-גם בספרו של המלומד גרנט גילמור, "The Death of Contract", (העוסק בהתפתחות דיני החוזים באמריקה). שני הספרים מצביעים על כך שדיני החוזים צמחו למעשה מדיני הנזיקין, ורק בשלבים מאוחרים, במאה התשע-עשרה, הפכו דיני החוזים לדוקטרינה נבדלת ומובחנת המבוססת על הבטחות הצדדים (ובהתאמה, עלה מעמדו של עקרון חופש החוזים). ניתן לומר שהתזה המקובלת בספרות הכללית היא שחופש החוזים - כלומר דיני החוזים המבוססים על רצונם החופשי של הצדדים והמיועדים להגשים רצון זה - הם התפתחות מאוחרת של המשפט, וכי במאה העשרים איבד עקרון חופש החוזים מגדולתו.

פסק דין לוכנר נגד ניו יורק,‏[1] שניתן בשנת 1905, הוא ציון דרך בתולדות חופש החוזים בארצות הברית. בפסק דין זה נקבע שחוק המגביל את מספר שעות העבודה השבועיות (ובכך פוגע בחופש החוזים שבין המעביד לעובדיו) מנוגד לחלק 1 של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.

בשלהי המאה ה-19 נחשב באנגליה חופש החוזים כמרכיב חשוב של מדיניות ציבורית. מאוחר יותר, במהלך המאה ה-20 השתנתה הגישה, ולורד דנינג השווה את חופש החוזים לדיכוי החלש. הטענה שחופש החוזים הוביל למעשה לעושק מעמדי ולדיכוי החלשים היא טענה מוכרת בספרות של דיני החוזים. עמדו עליה, בין היתר, כותבים רבים דוגמת פטריק עטיה ומורטון הורביץ. התפיסה הכללית אומרת שמאחר שעקרון חופש החוזים משמיע היעדר התערבות בקביעת תוכן החוזה (ופיקוח רק על דרכי כריתתו של החוזה, אך לא למשל על הגינות תנאיו ועל סבירותו), שימש המכשיר החוזי ככלי לדיכוי החלש על ידי החזק. היעדר פיקוח שיפוטי על תוכנם של חוזים, בשם "חופש החוזים", מוביל למעשה לכך שהצד חזק הוא זה שמעצב את תוכן ההתקשרות וממילא תוכן התקשרות זו מיטיב עמו. דוגמה לכך היא פסק דין לוכנר שנזכר כאן.

חופש החוזים, שהיה דומיננטי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הולך ומצטמצם עקב הגבלות שבחקיקה, למשל במקרה שהחוזה נערך בין צד חזק וצד חלש, והתערבות המדינה באה להגן על הצד החלש, במחיר של פגיעה בחופש החוזים. בעקבות זאת יש האומרים שבמקום חופש החוזים מתקיים בימינו צדק חוזי. השופט חיים כהן ציין: "'הצדק החוזי' השתלט - ועתיד להוסיף ולהשתלט - על דיני החוזים, לא רק כדי למנוע עושק וניצול, כפייה והטעיה, אי־חוקיות ואי־מוסריות, אלא בעיקר כדי להכניס לתוכם ערכים וסטנדרדים מחייבים של תום לב ושל סבירות".‏[2]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קובע סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי) כי: "תכנו של חוזה יכול להיות ככל אשר הסכימו הצדדים", ובכך מטמיע בחוק הישראלי את עקרון חופש החוזים. סעיף 30 לחוק מסייג חופש זה, בקובעו: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".

ביטוי נוסף לעקרון חופש החוזים מצוי בדברי חקיקה רבים המאפשרים התנאה מצד הצדדים על הוראותיהם. מקובל לומר כי אחד המאפיינים של החקיקה האזרחית הישראלית הוא היכולת להתנות על הוראותיה.‏[3] יחד עם זאת, קיימים חוקים אשר אינם מאפשרים להתנות על הוראותיהם באמצעות חוזה בין שני הצדדים, גם אם שני הצדדים מעוניינם בכך. דוגמה בולטת לכך הם חוקי המגן שבמסגרת דיני העבודה, המטילים מגבלות רבות על כריתתו של חוזה עבודה, כגון החובה לשלם שכר מינימום. גם בפסיקה נדחה לעתים חופש החוזים מפני עקרונות אחרים, כגון עקרון השוויון.

פרופ' גבריאלה שלו ציינה: "חופש החוזים הוא בעיני העיקרון החשוב ביותר בדיני החוזים בישראל", אך הוסיפה: "הכל מסכימים בכך שעיקרון זה אינו עיקרון מוחלט, אלא עיקרון יחסי, ובמקרים ידועים עליו לסגת בפני עקרונות וערכים אחרים".‏[4] ביחס לנקודת האיזון, בין העקרונות והערכים המתנגשים של חופש החוזים לעומת תום לב ותקנת הציבור, מציינת שלו שהדעות חלוקות: מי שמייחס חשיבות גבוהה לחופש החוזים ימצא את נקודת האיזון קרוב יותר לקוטב של חופש החוזים, ומי שיוצא מנקודת מוצא לפי ערכים אחרים גוברים על עקרון חופש החוזים, ימצא את נקודת האיזון קרוב יותר לקוטב של תום לב ותקנת הציבור.‏[5]

בהתייחסו להגבלות על חופש החוזים המופיעות בחוקים אחדים, כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר: "היושר וההגינות הם מערכי היסוד של מערכת משפטית תרבותית, וההגבלות וההתערבות האמורים הם בבחינת ירידה בחופש ההתקשרות המשפטית-פורמלית, לצורך עליה ברמת הכשרות המשפטית-הערכית"‏[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסק דין לוכנר, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  2. ^ חיים ה' כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991, הסעיף "חופש החוזים", עמ' 860-859
  3. ^ גבריאלה שלו, אפי צמח, דין פירוש החוזה - על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים, קריית המשפט
  4. ^ גבריאלה שלו, "חופש העיסוק וחופש החוזים", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2002, עמ' 495-494.
  5. ^ שם, עמ' 496
  6. ^ ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נגד רביב משה ושות' בע"מ, ניתן ב-18 באפריל 1989