סנוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקיר בסנוטה הראשית של יוקדזונוט (Yokdzonot), הקנוקנות בתמונה הן של עצי פיקוס הגדלים על שפת הסנוטה
שחיינים בסנוטה בקינטנה רו

סֵנוֹטֶהספרדית: Cenote‏; /sɛˈnoʊteɪ/; במקור משפת מאיה יוקטק "דזונוט" שפירושו "באר"‏[1]) היא בולען שנפער בסלע, המוצף בחלקו במי תהום. מרבית הסנוטות מצויות בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, ובחלק מהאיים הקריביים הסמוכים. מקור המונח בלשונם של התושבים בני המאיה של חצי האי יוקטן – ומשמעותו: מקום בו ניתן להשיג מים. חלק מהסנוטות, דוגמת "הסנוטה הקדושה" ("cenote sagrado") בצ'יצ'ן איצה, היוו אתר חשוב בפולחן הדתי של המאיה. הסנוטות מהוות לעתים כניסה למערכת מערות תת-קרקעיות מוצפות, ומשום כך הן מהוות כיום אתרים פופולריים ביותר לצלילת מערות.

הגדרה ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנוטות הן פתחים בפני השטח למאגרי מים תת-קרקעיים. אף שהסנוטות הידועות ביותר הן בריכות מים גדולות שקוטרן כמה עשרות מטרים, כדוגמת אלו בצ'יצ'ן איצה, מרבית הסנוטות קטנות בהרבה וחבויות בין עצי היער הגשם הטרופי, ולא בהכרח יש בהן מים. אף שמקור המונח במקסיקו נעשה שימוש במונח סנוטה על-מנת לתאר תופעות קארסטיות דומות בארצות אחרות דוגמת קובה ואוסטרליה, בנוסף למונח הכללי יותר: בולענים.

המים בסנוטות הם בדרך-כלל צלולים מאוד, שכן מקורם הוא מי גשם שחלחלו באיטיות דרך שכבות הסלע למאגר מי התהום, תהליך שסינן מהמים את מרבית הרחופת. מהירות זרימת המים בסנוטות משתנה: בחלק מהסנוטות הקצב איטי מאוד, בין מטר ל-1,000 מטרים לשנה, ובחלקן זרימת המים מהירה - עד 10 ק"מ ביום.

גאולוגיה והידרולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך היווצרות הסנוטות כולל שני שלבים עיקריים. בשלב הראשון נוצר חלל תת-קרקעי כאשר המסלע שמתחת לפני השטח, הבנוי אבן גיר, מתמוסס בהשפעת המים החומציים. חלל תת-קרקעי זה עשוי להיות מחובר למערכת פעילה של מערות. בשלב השני מתמוטטת התקרה הסלעית שמעל לחלל התת-קרקעי כאשר אינה מסוגלת עוד לתמוך במשקלה, ונוצר פתח בפני השטח אל החלל התת-קרקעי. גושי הסלע שנפלו לתוך המים יתמוססו גם הם, ויפנו בכך מקום לגושי סלע נוספים. קצב התמוטטות התקרה גדל בתקופות שבהם גובה פני מי התהום יורד והתקרה אינה נתמכת יותר על ידי כוח הציפה שמעניקים המים. תקרת הסנוטות יכולה להתמוטט לחלוטין וליצור בכך בריכת מים גלויים, או להתמוטט חלקית כשחלק מהסלע תלוי עדיין מעל המים. הסנוטות הידועות ביותר דומות לבריכת מים עגולה שקוטרה כמה עשרות מטרים ודופנותיה אנכיים, אבל במרבית הסנוטות יש צורך להתכופף ואפילו לזחול על-מנת להגיע אל המים. סנוטות עתיקות עשויות להתמלא בשפוכת, בדרדרת ובחומרים אורגניים, ובסופו-של-דבר הגישה למים נחסמת ונותר אגן שעל מדרונותיו התלולים גדלה צמחייה. שלב זה קרוי סנוטה יבשה.‏[2]

ממדי מערך הסנוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון ובצפון-מערב חצי האי יוקטן שוכנות הסנוטות מעל חללים שעומקם נע בין 50 ל-100 מטרים מתחת לגובה מי התהום של ימינו. עם זאת, נראה כי סנוטות מעטות בלבד מחוברות למערכת נרחבת של נהרות תת-קרקעיים, ומרביתן ניזונות ממי אקוויפר המפעפעים דרך הקירות או דרך סדקים.‏[1] לעומת זאת, הסנוטות המצויות לאורך החוף הקריבי של חצי האי יוקטן (כחלק ממדינת קינטנה רואו (Quintana Roo)) מאפשרות גישה למערכות נרחבות מאוד של מערות. נכון ל-2003 נתגלו 91 מערכות כאלו שאורכן הכולל מעל ל-500 קילומטרים, בהן שלוש מערכות המערות המוצפות הגדולות בעולם:

  • "אוקס בל הא" (Ox Bel Ha בשפת המאיה – "שלושה נתיבי מים") שאורכה 107 ק"מ, עומקה המקסימלי 33 מטרים והכוללת 60 סנוטות.
  • נוהוך נא צ'יצ'ה (Nohoch Nah Chich, בשפת המאיה – "כלוב ציפורים ענק") שאורכה 71 ק"מ.
  • "דוס אוחוס" (Dos Ojos, בספרדית – "זוג עיניים" בשל זוג סנוטות צמודות המהוות את הכניסה העיקרית למערכת) שאורכה 57 ק"מ, עומקה המקסימלי 119 מטרים והיא כוללת 24 סנוטות.‏[1]

ממשק מים מתוקים/מי ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי יוקטן מכיל מערכת אקוויפר חופית נרחבת, בה ערוכים המים בכמה שכבות השונות בצפיפותן. שכבה דקה של מים מתוקים הניזונה ממי גשמים מצויה מעל, כשהיא צפה על-פני שכבת מים מלוחים הכבדה ממנה. שכבת המים המלוחים נעה כלפי החוף, הן משום שמים מתוקים מתערבים בה או בשל תנועת שכבת המים המתוקים המושכת אחריה את שכבת המים המלוחים העליונה. כפיצוי יש תנועה של מים מלוחים יותר בשכבה העמוקה ביותר כלפי היבשה. האקוויפר הוא לכן מערכת אנכיאליניתיוונית "קרוב לים" מערכת הקשורה לים). כאשר הסנוטה שהיא מערה מוצפת מאפשרת גישה עמוקה לתוך האקוויפר, ניתן להגיע לממשק שבין המים המתוקים והמים המלוחים. ממשק זה המכונה הלוקלינה (מיוונית "מצע המלח") ומתרחש בו שינוי חד בריכוז המלח בשכבה שאורכה קצר יחסית. העומק בו מצויה ההלוקלינה נגזר מצירוף של כמה גורמים: האקלים – ובמיוחד כמות מי הגשמים היורדים באזור והמחדשים את מי האקוויפר, מידת החלחול של הסלע, פיזור המערות, הקשרים ביניהן ועד כמה הן מנקזות ביעילות את המים לחוף, וכן המרחק מהחוף. ככלל, ההלוקלינה עמוקה יותר ככל שהמרחק מהחוף גדל, וביוקטן עומק זה הוא בין 10 ל-20 מטרים מתחת לגובה פני מי התהום בחוף ו-50 ועד 100 מטרים מתחת לפני מי התהום במרכז חצי האי. מים מלוחים מצויים מתחת לכל חצי האי.‏[1]

סוגים של סנוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טופוגרפיה בעזרת מכ"ם מגלה טבעת מכתש פגיעה בקוטר של 180 קילומטרים; מקובצים סביב המחפורת של שולי המכתש יש מספר רב של בולענים, המעידים על אגן אוקייני פרהיסטורי בשקע שנוצר בעקבות הפגיעה (השרטוט באדיבות NASA/JPL-Caltech).

ב-1936 הוצעה שיטת מיון של סנוטות המבוססת על צורתן:

  • סנוטות דמויות כד (Cenotes-cántaro) – סנוטות שהפתח שלהם צר מקוטר גוף המים שמתחתיהן.
  • סנוטות צילינדריות (Cenotes-cilíndricos) – סנוטות שקירותיהן אנכיים.
  • סנוטות אגניות (Cenotes-aguadas) – סנוטות של אגן מים רדודים.
  • מערות (grutas) – סנוטות שהכניסה אליהן אופקית והן מכילות חלקים יבשים.

שיטת מיון זו התבססה על תצפיות מעל מי התהום, ולכן משקפת בצורה חלקית את התהליכים שיצרו את הסנוטות ואת הקשרים ההידרוגאוכימיים עם מערכת המערות המוצפת שמתחת לסנוטות. אלו החלו להתגלות רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך כאשר החל מחקר באמצעות צלילת מערות.

הקשר בין סנוטות לבין מכתש צ'יקשולוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנוטות מצויות בשפע בכל רחבי חצי האי יוקטן, ועם זאת קיים ריכוז גדול במיוחד של סנוטות לאורך קשת המקבילה לשולי מכתש צ'יקשולוב, מכתש פגיעה הקבור מתחת לקרקע. מכתש זה אותר תחילה בשל צורת הקשת בה התהוו הסנוטות, אבל זוהה אחר-כך באמצעים גאופיזיים (כולל מיפוי כבידה), ונבחן באמצעות קידוחים עמוקים. המכתש מתוארך לתקופה שבין הקרטיקון לשלישון, כלומר לפני כ-65 מיליון שנים. פגיעת המטאוריט באתר זה מזוהה עם התקופה שבה נכחדו יצורים רבים, בין השאר כל סוגי הדינוזאורים, אירוע המכונה הכחדת קרטיקון-שלישון.

הסנוטות והמאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנוטה הקדושה של צ'יצ'ן איצה

בחצי האי יוקטן אין נהרות אלא מספר קטן של אגמים, וגם אלה הם בדרך-כלל יותר ביצות מאשר אגמים. הסנוטות, שתפוצתן נרחבת, הן מקור מי השתייה הקבועים העיקריים במרבית חצי האי יוקטן. ליישובים העיקריים של המאיה נדרשה גישה לאספקת מים נאותה, ולכן הערים – ובכלל זה העיר הידועה צ'יצ'ן איצה – נבנו סביב בארות טבעיות אלה. חלק מהסנוטות, דוגמת "הסנוטה הקדושה" (cenote sagrado) המכונה גם סנוטת הקורבנות (Cenote de los Sacrificios) ומהווה חלק מאתר המורשת העולמית של צ'יצ'ן איצה, היוו אתר חשוב בפולחן הדתי. בהאמינם כי בריכות אלו הן פתחים לעולם הבא, נהגו תושבי המקום להשליך לעתים חפצים יקרים לתוכן.

שמועות בדבר מנהג זה ואף בדבר קורבנות אדם שהושלכו לסנוטות התפשטו בקרב הספרדים עוד מכיבוש מקסיקו במאה ה-16. בישוף ספרדי כתב: "לתוך הבאר הזאת הם נהגו... להשליך בני אדם חיים קורבן לאלים, בעתות בצורת...הם השליכו לתוכה גם... אבנים יקרות ודברים שהיו רבי-ערך בעיניהם" (ארכאולוגיה כהרפתקה, תרגם עמוס כרמל).

אדוארד הרברט תומפסון (Edward Herbert Thompson‏; 1935-1857), חוקר חובב של המאיה שכיהן כקונסול ארצות הברית ביוקטן ובקמפצ'אה, רכש ב-1894 את החווה והמטעים שבתחומיהם שכנה עיר המאיה צ'יצ'ן איצה והתגורר שם עם משפחתו. בהתבססו על הסיפורים החליט תומפסון לחקור את הסנוטה הקדושה – בריכה שקוטרה 60 מטרים ועומקה כ-15 מטרים עד קו המים. ב-1904 הציב תומפסון עגורן ומחפר פרימיטיביים ובעזרתם שלה ממעמקי הבאר כדורים של קטורת ריחנית, פכים לנסך ונטיפות זהב. כאשר המחפר לא שלה דברים נוספים לבש תומפסון בגדי אמודאים של אותה תקופה וירד אל הסנוטה שוב ושוב. עד 1911 העלה תומפסון כ-30,000 פריטים שונים מהסנוטה, שכללו תכשיטים מזהב, ירקן וטורקיז, אבל גם עצמות אדם – בוגרים וילדים – שהוכיחו כי האגדה בדבר הקרבת קורבנות אדם לאל הגשם היו נכונות. ב-1961 חזרו הארכאולוגים לסנוטה הקדושה ובאמצעים מודרניים מצאו עוד כ-4,000 פריטים וגולגולת של אישה צעירה.‏[3]

סנוטות וצלילת מערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוללים בסנוטה

בחלק מהמקרים (בייחוד קרוב לחוף) מהוות הסנוטות פתח למערכת מערות תת-קרקעיות מוצפות. משום כך הן מושכות אליהם צוללני מערות. הצלילה משמשת לעתים למחקר" צוללים מיפו ועדיין ממפים את מערכות המערות הנרחבות, שחלקן משתרעות לאורך של כמה עשרות קילומטרים (מעל 100 קילומטרים במקרה של מערכת "אוקס בל הא" –"Ox Bel Ha"), אבל מרבית הצלילות הן של חובבים המחויבים על-פי חוק להיעזר במדריכים מקומיים. גם כך לא מעט צוללים, כולל מנוסים, קיפחו את חייהם בסנוטות.‏[4]

סנוטות ראויות לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי יוקטן
  • דוֹס אוֹחוֹס (Dos Ojos), סמוך לטולום
  • הסנוטה הקדושה (Cenote Sagrado), סמוך לצ'יצ'ן איצה
  • דזיבילצ'לטון (Dzibilchaltun)
  • קסטקונבילקסונן (Xtacunbilxunan) בסמוך לעיירה בולונצ'ן (Bolonchén)
מרכז

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דווילס באת' (Devil's Bath – "מרחץ השטן") בצפון האי ונקובר

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פארק המדינה בוטומלס לייקס (Bottomless Lakes State Park, מילולית: אגמים בלא קרקעית) בסמוך לרוזוול בניו מקסיקו
  • באר מונטזומה (Montezuma's Well) עמק ורדה (Verde) באריזונה

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 PA Beddows. “Yucatan Phreas, Mexico”, Encyclopaedia of Cave and Karst Science. New York, USA: Routledge Taylor & Francis Group, 2003, 794–796. ISBN 978-1579583996. 
  2. ^ Stages in the Formation of a Cenote
  3. ^ המידע בפרק זה מבוסס על עמ' 193-195 בספר ארכאולוגיה כהרפתקה
  4. ^ בכתבה בטבע הדברים נטען כי כ-300 צוללים קיפחו את חייהם בצלילה בסנוטות.