ביצה (סביבה טבעית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדמות בור מוצפות (Moor) בגרמניה
ביצת מים מתוקים בפלורידה

ביצה היא שטח של אדמה הנוטה להיות מכוסה מים רדודים במרבית ימות השנה, כאשר מצויים בו איים של אזורים יבשים יותר. כמו כן, שטח שקרקעיתו רוויה במים עומדים, יכול אף הוא להיקרא ביצה.

הביצה מתאפיינת במים עומדים או מים הנעים באיטיות רבה. המים עשירים בטאנין בשל ריקבונם של הצמחים בביצה, מה שמעניק להם, לעתים, צבע חום (כמו זה של תה, שצבעו נגרם גם הוא מטאנין הנפלט מעלי התה).

הביצה נבדלת מאגם בכך שמימיה רדודים יחסית, ורק לעתים רחוקות הם עמוקים מגובה אדם, ולרוב עומקם פחות ממטר. רוב סוגי הביצות הם בעלי מעבר הדרגתי מאוד בין יבשה למים (עם דרגות משתנות של בוציות בין השניים), להבדיל מהחוף הברור של ימים, אגמים ונהרות רבים.

סוגי ביצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכת חבצלות המים בגן מאיר

"ביצה" משמשת כמילה עברית יחידה העשויה לתאר ארבע עד שבע סביבות מחיה. להלן ארבע הסביבות העיקריות, אליהן יכול להתייחס המונח:

בריכת המים העומדים (Pond)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם קטן של מים, שגדותיו, לרוב, מכוסות בצמחייה עשבונית (ראו, בפרק צמחייה)ולרוב, גם מעוצה. היא לרוב לא נחשבת לביצה אמיתית, אך יכולה להוות חוליית מעבר. ישנו דמיון אקולוגי וחיצוני רב בין בריכה ביצתית לביצה והתרגום של המונח האנגלי הוא לעתים "ביצה". בריכה שכזאת יכולה להיווצר מעצמה, או כבריכת נוי מלאכותית, לצורך דיג, או נוי. הזרמת שפכים יוצרת לעתים, גם כן, בריכות ביצתיות כאלה (מאות בישראל). בשונה מסוגי הביצות האחרים, בריכת מים עומדים היא לרוב בעלת גבול חד למדי בין אדמה למים, אך מציגה את הפאונה והפלורה הביצתיים. בריכה שכזאת יכולה להווצר באופן טבעי, ככל שחומר אורגני מפורק למחצה (עשב מת, המתפרק לאט במים עומדים, עקב החומציות שלהם) נערם בקרקעיתו של אגם קטן, או כאשר צמחיית גדות שופעת מפרידה את הבריכה מגוף מים גדול יותר, אליו הייתה מחוברת. בריכת מים עומדים יכולה להפוך, בתהליך של סוקצסיה אטית, לביצת כבול או ביצה מיוערת. במונח pond נכללות גם בריכות חבצלת המים, מהסוג שמנצלות את יופיים של צמחי ביצה ונפוצות בגנים ציבוריים, ארמונות ואחוזות ברחבי העולם (וגם בארץ. למשל, בגן מאיר, אשר בתל אביב). סוג כזה של בריכה יכול להחשב כ"ביצה מבויתת".

ביצה מיוערת (Swamp)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצה צפון אמריקאית עם "ברוש ביצות" (Taxodium)

Swamp הוא המונח המדויק לביצה המיוערת, אך לעתים משמש גם להגדרת ביצות באופן כללי. סוג כזה של סביבה מצוי באזורים ממוזגים וקרים של העולם (אלה המקיימים יער נשיר ומחטני) וכן ביערות גשם. מסיבות מובנות, ביצות מיוערות נדירות בחגורות היותר יבשות של העולם (כדוגמת ישראל). סוג זה מתאפיין בשטח ניכר (מאות מטר מרובע עד אלפי קילומטר מרובע), המוצף במים כל השנה ומוצל על ידי עצים הצומחים מתוך המים. המים בביצה כזאת הם בעלי קרקעית בלתי אחידה ומקיימים אזורים עמוקים למדי וביניהם איים. עקב אפלוליותם, סגנון הספרות הקרוי גותיקה דרומית משתמש לעתים בביצות הנרחבות של דרום-מזרח ארצות הברית כברקע לעלילותיו. הביצות המיוערות הן דינמיות ויכולות לסגת עם השנים ולפנות את מקומן ליער, או להתפשט ולתפוס מקומות חדשים, לגלות איים ולהציף אחרים. ארצות הברית ורוסיה יכולות להחשב "מעצמות" גם בתחום כמות הביצות המיוערות שבהן.

אזורי הביצות, או ביצות העשב (Marsh)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצה עשבונית בדרום אוקראינה

אזורים אלה מהווים את מרבית שטחי הביצות בעולם. הם נוצרים כאשר שטח גדול ומישורי מוצף, לרוב, עקב יציאתו של נהר מאפיקו (נהר, הזורם באפיק עמוק, יכול להגיע לשטח בו הוא יתפרש ויתפצל לזרם מאוד רדוד, אטי ורחב). במקומות אלה, לרוב, יש זרימה, אך היא מאוד אטית ובלתי מורגשת. סביבת חיות כזו מאופיינת בצמחייה עשבונית צפופה וגבוהה, המכסה את רוב שטח הביצה, ולא רק את גדותיה. שפכי נהרות (במיוחד שפכי דלתא ) הם מקומות ההמצאות העיקריים של אזור זה. ביצת עשב יכולה להתפרש כמה קילומטרים מכל צד של הדלתא ובתוך הדלתא עצמה. לפנים, בזמן קיומו של אגם החולה, עד ייבושו בשנות החמישים, היה בצדו הצפוני אזור ביצות כזה. ביצות כאלה, של קנים וסוף, מצויות באזורים רבים מאוד של העולם. האוורגליידס בצפון אמריקה, הקמארג באירופה, דלתת האוקוונגו באפריקה והפנטנל בדרום אמריקה הם מביצות העשב הגדולות והמפורסמות בעולם.

ביצת הכבול (Bog)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמת ביצת כבול בויילס.

ביצה זו היא סוג נדיר יותר, המקורב לביצת העשב. אזור מחיה כזה, המתחיל כביצת עשב רגילה, אוסף לתוכו שיירים רבים של חומר אורגני מפורק למחצה. שיירים אלה חוסמים לבסוף את הזרימה בקטע מהביצה והופכים אותה לביצת כבול. המים בביצת הכבול הופכים לחומציים, עקב תהליכי הפירוק האנאירוביים של החומר האורגני המת. באין אפשרות של ניקוז, חומציות המים ממשיכה לעלות, עד שהם הופכים לבלתי מתאימים לקיומם של רוב סוגי חיידקי הריקבון. במצב כזה, החומר הצמחי ממשיך להיערם בלא אפשרות להרקב במהירות, ובמקום זה הוא מתפרק באטיות גדולה, ותוך כדי התפחמות הוא הופך לכבול (באנגלית: Peat). הכבול (שהוא האדמה השחורה שבתוספת קלקר משמשת למילוי עציצים), הוא סוג קרקע אוורירי ורך, בעל יכולת בעירה מאוד גבוהה (אדמת כבול היא אחת הקרקעות היחידות שבוערות). במשך אלפי שנים, כרו אנשים כבול לשם הסקה. עומקו של הכבול יכול להגיע לעשרות מטרים, והוא סיפק חומר בעירה לאנשים במשך דורות רבים. בחלוף מיליוני שנים, מתאבן הכבול והופך לפחם אבן. בנוסף לכך, ביצת כבול גם פולטת גז טבעי, אשר נדלק לעתים בסילונים כחולים קטנים המכונים "אורות ביצה". תכונה זו של ביצת הכבול, רקמה סביבה אגדות רבות.
תכונה נוספת בביצות כבול היא יכולת השימור שלהן. בשל העובדה שהמים של רבות מביצות הכבול הם חומציים מדי להתפרקות טבעית של חומר אורגני, קורה שאנשים ובעלי חיים הטובעים בביצות אלו משתמרים ונותרים ללא שינוי חיצוני במשך אלפי שנים (דוגמה מהספרות: הביצות המתות ב"שר הטבעות" של טולקין), אם כי עצמותיהם מתרככות, או אף נמסות לגמרי במים החומציים. גופות אלה, המכונות גופות כבול – המוקדמות שבהן בנות תשעת אלפים שנה – ניתן למצוא בביצות כבול בבריטניה, שעקב אקלימה הקריר והגשום חולשת על כמות גדולה של הסביבות האלה. ואכן, ביצות כבול מתקיימות בעיקר באקלימים קרים וממוזגים ולעולם לא באזורים טרופיים. בעמק החולה, גם לאחר הייבוש, קיימים שטחים בעלי מצע עבות של אדמת כבול, ועל אף שביצת הכבול הקטנה שהתקיימה במקום (אחת הקרובות ביותר לקו המשווה בעולם) כבר איננה, פולט הכבול גז רב שניתן להצתה לכדי אותם אורות מטְעים מפורסמים (על כן, יש בעמק החולה מקומות שבהם העישון אסור).

ביצה שמימיה מלוחים או מליחים, נקראת מלחה (באנגלית: Salt Marsh) או לימן (ברוסית: Лиман), ומלחה מיוערת נקראת מנגרוב (Mangrove) והפאונה והפלורה של ביצה כזאת שונים מאוד מזו של ביצה רגילה.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצה שנוצרה עקב הזרמת שפכים. ראשון לציון, ישראל.
ביצה עם עדשת מים, יצהרון וקנה מצוי

צומח הביצות מורכב בראש ובראשונה מצמחים בעלי עמידות גדולה לריקבון (שכן צמחים רבים, המושקים יתר על המידה, מתים מריקבון של השורשים). חלקם צומחים מתוך המים, אחרים צפים על פניהם וחלקם טבולים לחלוטין. צמחים רבים מראים עמידות לחומציות המים, ואילו אחרים (צמחי לימנים) עמידים למליחות.

החשובה בקבוצות הצמחים של אזורי הביצות היא הדגניים וקרוביהם, או הצמחייה העשבונית הגבוהה. מיני הקנה (Phragmites), הסוף(Typha), הסמר (Juncus) , הכריך (Carex), החיזרן (Bambusae) והגומא (Cyperus) הם מהחשובים שבצמחים העשבוניים של הביצות ומצויים ברוב ביצות העולם. צמחים אלה, המתרבים על ידי קני שורש, באופן אל מיני (כמו גם מיני) מסוגלים ליצור חישות עבותות לאורך של קילומטרים ובכך, לעתים, לחסום את זרימתם של נהרות ונחלים ולגרום להיווצרותן של ביצות חדשות. הגומא, אשר יוצר חישות גדולות ברחבי אפריקה ובדלתת הנילוס בפרט (כמו גם בעמק החולה) התפרסם זה לא מכבר בשל השימוש בליבתו הספוגית (התאמה לסביבה המימית) להכנת נייר, פפירוס, במצריים העתיקה.

בין הצמחים המעוצים של הביצות ניתן למצוא, בין השאר, מחטניים ודמויי מחטניים. עצי ברוש הביצות (שאינם קרובים במיוחד לברוש שלנו), מצפון אמריקה, הם בין עצי הביצות הגדולים ביותר. בביצות יער צפוניות רבות צומחים אורנים, הנותרים לעמוד לאחר שהביצה התפשטה לחלקת היער בה צמחו (בעוד עצים אחרים מתים. מראה של עצים מתים הוא אחד הסטריוטיפים הגדולים ביותר הקשר לביצות). עצי ערבה (Salix)יוצרים לעתים כיסוי עצי לביצות באזורים הממוזגים של העולם.

בארץ ישראל, שאינה מאופיינת בביצות מיוערות, עצים קטנים: מיני אשל, עץ השמן המכסיף (דומה לעץ זית. ידוע גם כ-יצהרון) ופטל קדוש מלווים את מקומות המים העומדים. ביצות מיוערות ומלוחות (מנגרובים) ידועות בעצי האביסצניה והריזופורה שלהם.

בין הצמחים הצפים, המפורסמת ביותר היא שושנת המים (נימפאה) המצוייה במגוון מינים ברחבי העולם. צמחים אלה מעוגנים בקרקעית הביצה ועליהם, הצפים על המים, מחוברים אליהם בגבעולים ארוכים ודקים. בארץ מצויים הנימפאה הלבנה (שושנת המים האירופאית), הנימפאה הכחולה (הלוטוס המצרי) והנופר הצהוב. צמח צף אחר, שהוסיף למוניטין המאוס של הביצות, הוא עדשת המים (Lemna). פרטיו של צמח צף זה הם מילימטרים ספורים בקוטרם, אך אלפים ומאות אלפים מהם יוצרים מעטה של "ירוקת" על פני מקומות רבים. עדשת המים משמשת מזון לבעלי חיים רבים (ברווזים, למשל) וגם לאדם.

עקב המחסור בחומרי תזונה בביצות רבות, לא מעטות הן הביצות המקיימות צמחים טורפים (צמחים שפיתחו מנגנונים לתפיסה ועיכול של בעלי חיים, על מנת לפצות על החוסר התזונתי במצע הגידול). ארבע משפחות הצמחים הטורפים מיוצגות באזורי ביצות: הטללית ממשפחת הטלליתיים, הדיאנאה ממשפחת הדיאנאה, הנאדיד ממשפחת הנאדידיים והשופרית ממשפחת הכדנייתיים. המשפחות אינן קרובות ודרכי השגת המזון של הצמחים שונות זו מזו, אך הצלחתם באזורי ביצות מראה על אבולוציה מתכנסת.

ביצות מסביב לעולם מכילות רבבות מינים של צמחים (במיוחד אלה שבאזורים הטרופיים). כאן נמנים רק היותר מוכרים שבהם וגם אלה, באופן חלקי בלבד.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולם החי של ביצות העולם הוא מורכב ושופע. צפיפות בעלי החיים ומגוונם גדולים, לרוב, מאלה של הסביבה המקיפה את הביצה. סביבת הביצות מכילה נציגים מכל מערכות בעלי החיים היבשתיים, כמו גם רבות מאלה השייכות לבעלי החיים המימיים. היצורים שוכני המים מתאפיינים לרוב בהתאמות לחיים במים עניים בחמצן (כמו היכולת לנשום אוויר, או קצב נמוך של חילוף חומרים), בעוד בעלי החיים השוכנים מעל המים מצטיינים לרוב בהתאמות המסייעות להם להרטב כמה שפחות (רגליים ארוכות או כיסוי שומני על הנוצות) ולנווט את דרכם ביעילות דרך הסביבה קשת- המעבר הזאת.

עופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביצות רבות, הבולטים שבבעלי החיים הם העופות. שתי הסדרות הבולטות ביותר בסביבת חיים זו הן סדרת החסידאים וסדרת האווזאים. בין המינים החיים בביצות מסדרת החסידאים, שרוב חבריה ניזונים מחיות מים (פרוקי רגליים, צפרדעים ודגים), ניתן למנות את החסידה, האנפה, הכפן ואחרים. אלה הם בין העופות הגדולים ביותר באזורי הביצות. רוב אלה מעדיפים ביצות עשב פתוחות. רוב החסידאים, כמו כן, נודדים מדי שנה מביצות האזורים הממוזגים לביצות האזורים הטרופיים. עופות הדומים בצורתם לחסידאים הם העגורים והפלמינגו. קשרם של שני סוגים אלה לביצות לא נמשך כל השנה, אך בעונות מסוימות במחזור הנדידה ניתן לפוגשם שם בכמויות גדולות (כמו נדידת העגורים השנתית לעמק החולה, בחורף). מסדרת האווזאים ניתן למנות את הטרודנה ירוקת הראש, הברכיה, הנטה אדומת ראש, הצולל ואחרים.

גם לרליתיים ולחופמאים ייצוג מכובד באזורי הביצות. נציגי המשפחות האלה, לרוב, קטנים יותר מהחסידאים ונחבאים יותר. מהרליתיים, הסוגים: רלית, סופית מצויה, אגמית מצויה, קאנה, ופרופיריה הם מהידועים ביותר. כולם מתאפיינים ברגליים ארוכות וחלקם מסוגלים "ללכת על המים" בפוסעם בזהירות על עליהן של נימפאות. מהחופמאים, הביצות משכנות מספר מינים של: חופית, ביצנית וחרטומית, שניזונים על ידי שליפה של פרוקי רגליים מתוך בוץ, בעזרת המקור הארוך המאפיין את משפחתן. מספר דורסים מאפיינים ביצות גם כן, כדוגמת ינשוף הביצות האפריקני, עיט צפרדעים, השלך וזרון סוף. הגדול שבדרי הביצות הדורסים הוא העיטם.

יונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל הביצות. נפוץ בביצות דרום אמריקה

בעוד עולם העופות של הביצות הוא אחיד יחסית, עולם היונקים של הביצות הטרוגני. יונקים שונים מאוד מאכלסים ביצות שונות ברחבי העולם. רובם חיים בסביבות רבות, אך מעדיפים את הביצות. למשל, חתול הביצות (שמצוי גם בישראל), או תן הביצות מאפריקה. ליונקים רבים יש תת-מינים המיוחדים לביצות. ביניהם, לדוגמה, סוס הקמארג הלבן מצרפת, גזע פראי של הסוס המבוית.

פרסתנים רבים מגלים העדפה לאזורי ביצות: אייל הקורא, בביצות יערות המחט של הצפון, תאואי מים ממינים שונים (כגון: אנואה השפלה, אנואה ההרים, ותאו אסייתי), וחזיר הבר באסיה, ההיפופוטם, תאו אפריקני, קובוס המים, קובוס המשקפיים, קובוס הנילוס וקודו הביצות, באפריקה הם רק מעטים מהמינים. דרום אמריקה, הענייה במיני פרסתנים, משכנת בביצותיה את אייל הביצות ואת הקפיברה, מכרסם בגודל של כבש, שהתפתח על מנת לתפוס את הנישה הפנויה. אחד מהמכרסמים הענקיים של דרום אמריקה, הנוטריה, הצליח להתבסס במקומות רבים בעולם ובין השאר, במקומות ביצתיים בישראל והפך לאחד היונקים הנפוצים יותר באזורי מים מתוקים (הירקון, למשל). יונקים אחרים, האופייניים לביצות המעטות בישראל הם הנמייה, הלוטרה והג'מוס- תאו המים האסייני. האחרון מצוי במספרים קטנים בלבד.

זוחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליגטור אמריקאי, נפוץ בביצות של פלורידה

מבין הזוחלים, אזורי הביצות מהווים את אזור מחייתם העיקרי של מינים רבים. הביצות מכילות מעט יחסית מינים של לטאות, אך מינים רבים של נחשים, צבים ותנינאים. הידוע בנחשי הביצות הוא החנק, אשר הידועה במיניו היא האנקונדה הענקית מביצות הפנטנל בדרום אמריקה. באירופה וישראל ידוע נחש המים, הלא ארסי, כבעל חיים אופייני מאוד לאזורי מים עומדים. הוא מסוגל לצלילות ארוכות וניזון מדגים ומדו-חיים.

מבין הצבים: צב הביצות (בעולם הישן) והצבגון (בעולם החדש) הם ממיני צבי הביצה הנפוצים יותר בעולם (צבים נפוצים בביצות, לפי כלל). דרי ביצות אחרים, מוזרים יותר, מבין הצבים, הם הצב נטוי הראש, מאוסטרליה (שלא מסוגל להכניס את ראשו לשריון ורק מטה אותו הצידה), צב האליגטור מאמריקה הדרומית (שמסוגל לפצח עצמות אנוש בלסתותיו) והמטהמטה, מאותה היבשת (שמסווה עצמו בתור פיסת לכלוך מכוסת אצות).

מבין הזוחלים של הביצות, המפורסמים ביותר הם התנינאים: תנינים (Crocodylus), אליגטורים (Alligator) וקיימנים (Caiman). עשרים ואחד המינים שלהם מאכלסים ביצות רבות (כמו גם נהרות, נחלים, אגמים ואף ימים) באזורים החמים של אמריקה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה. כולם ניזונים בדגים, כמקור מזון עיקרי או משני. המינים הגדולים יותר סומכים על פרסתנים כמקור מזון עיקרי (כדוגמת תנין היאור).

דו-חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין סממני הביצה הבולטים ביותר נמצאות הצפרדע והקרפדה. למעשה, רוב מיני הדו-חיים בעולם שוכנים בביצות ואזורים דומים. הם חיים אף בקטנות והמזוהמות שבהן. קרקור הצפרדעים והקרפדות הוא הבולט הצלילי הלילה של אזורי הביצות. עקב כך שכמעט כל הדו-חיים זקוקים למים מתוקים על מנת להתרבות (באמצעות ראשנים), רובם חיים בקרבת מקווי מים (ואלה שלא, נאלצים להיכנס לתרדמות קיץ ארוכות בין העונות הגשומות. באוסטרליה, זה עלול לקחת בסביבת עשר שנים). צפרדעים, קרפדות, אילניות, טריטונים וסלמנדרות מבלים חלק מזמנם במים וחלק מחוץ להם ובכך, מנצלים את הסביבה בשלמותה.

דגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפמנונים צעירים, שנמשו מתוך הביוב של ראשון לציון

ברוב אזורי המים העומדים חיים דגים. דגים אלה שונים מדגים החיים בנהרות או אגמים, בכך שהם אינם מותאמים לשחייה מהירה, אלא להתמצאות אטית במים העכורים. לרובם עיניים קטנות ולא מעטים מהם מצוידים בבינים ("שפם") ואיברי חישה חיצוניים דומים. עקב היותם של המים רדודים, לרוב, דגי ביצה נוטים להפגין מבנה העוזר להם להתחפר בבוץ. כמו כן, ביצות או חלקים מהן, נוטים להתייבש בעונות או בשנים שחונות, ולכן, ישנם דגי ביצה המסוגלים לזחול אל מחוץ למים ולחיות באוויר מספר דקות עד מספר שעות, בחיפושם אחר מקווה מים חלופי. את כל התכונות שנמנו מעלה מפגין השפמנון. הוא מצויד בבינים ארוכים, המאפשרים לו להתמצא בראות אפסית, הוא מסוגל לחיות בתוך בוץ סמיך במשך חודשים ובאוויר פתוח במשך יממה. עקב התפתחותם והתאמתם, מצויים מיני שפמנונים ברחבי העולם כולו- באזורים חמים וקרים כאחד, באגמים, נחלים, נהרות, צינורות ביוב וביצות. דגים אחרים האופייניים לאזורים ביצתיים, הם הקרפיון, היבשתן, האמנון, הברמונדי וכמה מיני צלופחים.

חסרי חוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רוב הסביבות האקולוגיות, גם זו של הביצה נשענת רבות על חסרי החוליות. פרוקי רגליים, רכיכות, תולעי פרקים, תולעים עגולות ותולעים שטוחות מיוצגים במינים רבים בביצות מסביב לעולם. הבולטים ביותר הם החרקים המעופפים, וליתר דיוק, היתושים והשפיריות. בעוד השפיריות נראות לרוב לבד או בזוגות, יתושים הם אולי בעלי החיים הנפוצים ביותר ברחבי האזורים המוצפים מסביב לעולם. יתושים נחשבים לעתים, למטרד הגדול ביותר בביצות, אך זחליהם, החיים במים, מזינים בעלי חיים רבים, כולל את זחליהן דרי המים (הנימפות) של השפיריות. גם היתושים הבוגרים לא מחסירים את תרומתם לשרשרת המזון. ישנן ציפורים המגיעות לאזורי הביצות במטרה היחידה של להיזון מלהקות היתושים העצומות הדרות שם. יתושים מסוימים הוכחו כמעבירי מחלות (מאדם לאדם. היתושים לא בוקעים מביצתם כשהם נושאי מחלות) ובכך, גזרו את דינן של ביצות מחייתם.

יצור אחר, הנזכר לרעה, הוא העלוקה. זו האחרונה ניזונה מדם שהיא משיגה על ידי ניקוב עור הקורבן והצמדות לפצע. מינים רבים מתמחים בסוגי קורבנות רבים. אין עלוקה הניזונה בבני אדם בדרך קבע, אך מינים לא מעטים, התוקפים יונקים, עושים זאת ללא הבחנה. לא כל מיני העלוקות מצויים בביצות (קיימות עלוקות ימיות ויבשתיות) אך סביבה לחה זו מועדפת עליה, עקב כך שעורה החשוף של העלוקה הופך אותה לפגיעה להתייבשות. רפואה בעזרת עלוקות הייתה נפוצה בעולם עד לפני כמאה וחצי ואף מאוחר יותר, אך עם איבוד הפופולריות של מנהג הקזת הדם, פחתה משמעותית גם פופולריות העלוקות ברפואה.

יחס האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות המסורתית של תרבויות האדם אל הביצות היא כאל מקומות של מוות ורוע. ביצות מתוארות בספרות כמקומות מגוריהם או מקלטם של רשעים וכגורמות מחלות לשוהים בהן. יש בזה מן האמת. הבוץ הטובעני, בעלי החיים, הצמחים המקומיים והמחלות הבקטריאליות האופייניות לעתים למקומות שכאלה, הופכים את הביצות לבלתי נוחות להתיישבות האדם, עד כי האנושות, לרוב, מקבלת נטייה להתרחק ממקומות אלה. תכונה זו אכן נוטה למשוך אל האדמות המוצפות את האנשים המנודים שבשולי החברה.

הביטוי "באסה" בעגה הישראלית שמשמעותה המקורית בִּיצה בערבית (البصّة), משמשת לתיאור אכזבה, וכן מצב "תקוע" או מאכזב‏[1].

במשך זמן רב, היחס אל הביצות בעולם היה שלילי ברובו. רבות מאוד מהן יובשו לפני הגעת המאה העשרים ורבות נוספות, באותה המאה. עם הגעת התנועות לשימור הסביבה, השתנה יחס הציבור במעט. הביצות, לפתע, הופיעו כמקלטים לבעלי חיים (מה שגם, באזורים חקלאיים רבים, המקום הפראי האחרון שנותר, היה לרוב הביצה המקומית) וכמווסתים חשובים של המערכת האקולוגית (שכן, בין השאר, הצמחים בהן סופחים רעלים). מאז, ביצות רבות הוכרזו כשמורות טבע וכפארקים לאומיים.

ב-1997 החלו בעולם לציין את יום הביצות הבינלאומי.

התיישבות אנושית בביצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שרוב התרבויות לא בחרו לבנות בביצות דווקא, עדיין היו מספר תרבויות שעשו כן. בפפואה, אפריקה המשוונית ואמריקה הדרומית, קיימות תרבויות שבטיות המתקיימות משך מאות שנים באזורים מוצפים. אנשים אלה למדו להתקיים בביצות ולרוב, הם חסינים להשפעותיהן השליליות. גם ערים הוקמו על ביצות. התנאים האופטימליים להקמת עיר גדולה הם אזור מישורי נרחב עם גישה למים מתוקים. אלה, באופן מקרי, הם גם התנאים להיווצרות ביצות. בין הערים שתחילתן הייתה כזאת נמצאות לונדון, ברלין ופריז. מקסיקו סיטי הוקמה על בסיס העיר האצטקית טינוצ'יטלן, אשר בעבר, נחה במרכזו של אגם, אך עם התפשטות העיר, הפך האגם לשרידים בוציים ולבסוף, יובש סופית.

בישראל, העיר חדרה נבנתה באזור ביצתי.

ביצות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היו מצויות מקדם מספר ביצות ברחבי חלקה הימתיכוני. האזכור הראשון מצוי בתנ"ך, בספר איוב פרק ח' פסוק י"א

"הֲיִגְאֶה-גֹּמֶא, בְּלֹא בִצָּה; יִשְׂגֶּה-אָחוּ בְלִי-מָיִם."

יחס התרבות הישראלית למונח "ביצה" בישראל מכליל לעתים גם אגממים (מאגרי מים עונתיים), אשר היו נפוצות בארץ-ישראל במאה ה20 ונודעו עקב מאבק החלוצים העבריים בהן. המונח העברי חוזר לאחור לתחילת המאה ה-20 עת 180,000 דונם מאדמות עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר, וימת החולה סווגו כאדמות ביצה. משך אלפי שנים היו שטחי הביצה חלק מן הנוף המקומי וסיפקו שירותים אקולוגיים חיוניים כסינון נוטריאנטים, מניעת הצפות על ידי ויסות זרימת שטפונות, ובית גידול למגוון מינים לצד היותן בלתי עבירות ובית גידול ליתושים שהפכו את האזורים הסמוכים לביצות לבלתי ניתנים למגורים. בעשורים הראשונים של המאה העשרים נרכשו אדמות הביצה מבעליהן הערבים, אשר שמחו להיפטר מהן, ויובשו על ידי החלוצים[2] כחלק מתהליך השבחת הקרקע במקביל לצמיחה המהירה בחקלאות. בכך היו החלוצים ממשיכי דרכם של הרומאים שאף הם לא העריכו נכוחה את ערכן האקולוגי של הביצות ופעלו לייבושן.

בשנת 1958 הסתיים המבצע ההנדסי לייבוש ביצת החולה, הגדולה שבביצות ארץ ישראל. הטעות בייבושה של ביצה כה גדולה (שחלקה היה גם אגם) התבררה רק כעבור עשור שנים. לפחות מין אחד של דו-חיים (עגולשון שחור-גחון) ושני מיני דגים נכחדו כתוצאה מן הייבוש. לקראת סוף שנת 2011 נמצאו פריטים אחדים של העגולשון שחור הגחון - שנעלם בעת ייבוש החולה - בשמורת החולה, מה שגרם להתרגשות גדולה ולתדהמה בקרב אנשי השמורה, החוקרים והציבור בישראל. מיני עופות רבים הפסיקו לקנן בארץ, והאדמה היבשה של העמק החלה לשקוע, עקב ניסיונות לעיבוד חקלאי. משנות ה-90 הוצף שוב חלק קטן ממשטחי הביצות המיובשים והוקם אגמון החולה המשמש אתר תיירות וצפייה בעופות. בנוסף לכך, שמורת החולה הוקמה מיד לאחר הייבוש כדי לשמר משהו מהסביבה הטבעית של הביצות. נעשים ניסיונות להשיב מיני עופות לקנן בשמורה ובסביבותיה ביניהם קורמורן גמדי ועיטם לבן זנב. גם היום, עמק החולה שופע בבעלי חיים המתגוררים בו ועוברים דרכו בנדידתם. נדידת העגורים השנתית בסתיו ובאביב היא אירוע בולט המושך תיירים וצפרים רבים.

בכך הייתה הביצה למערכת האקולוגית המקומית אשר עברה את השינוי הגדול ביותר מכל שאר המערכות הנופיות בהן נתברכה הארץ עד כדי היעלמות. שרידים לתבנית נוף מולדת זו נותרו בדמות אגמון החולה, ומספר שלוליות חורף לאורך מישור החוף שבשונה מביצה שורדות רק חלק מחודשי השנה.

בין הביצות הנותרות בארץ: אגמון החולה, שמורת החולה, שמורת טבע עין אפק, בריכת תמסח. כולן מצומצמות מאוד יחסית למצבן המקורי.

בארץ מצויות מספר מלחות, בין השאר בשפך הקישון ובעתלית.

באזורנו אין ביצות מנגרובים אמיתיות, אך בסיני ישנן חורשות של אביסניה ימית בחופים מסוימים של ים סוף.

אזורי ביצות עיקריים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המופע 'איזה באסה' של דובדבני וקובץ' בערוץ 2
  2. ^ אתוס ציוני מרכזי כחלק מתהליך "כיבוש השממה", בבחינת הוכחה לניצחון רוח האדם על הטבע.