פועל (בלשנות)

בדקדוק, הפֹּעַל (באנגלית: verb, בספרדית: verbo, בערבית: فعل, ברוסית: Глагол, באמהרית: ግስ) הוא חלק הדיבר המביע פעולה (למשל בעברית 'סִפַּרנו', 'תלקטנה'), מהות (למשל בעברית 'איננו' במשפט 'הרדוף איננו עץ') או התרחשות (למשל בעברית 'נפלתם', 'נותרתן'). הפועל הוא רכיב מרכזי ביותר במשפט, המשמש כ"דבק" של המשפט, כי הוא מחבר את כל חלקיו העקריים ומגדיר את היחסים ביניהם.

ברוב השפות הפועל מקיים נטיות שונות, למשל נטיית זמנים (כגון עבר, הווה, הווה רגעי ועתיד), אספקט (למשל פעולה שהחלה וטרם הסתיימה), נטיית בקשה או ציווי ונטיית גופים (כגון 'הלכתי', 'אכלתן', 'נסעו'). בשפות שמיות הנטייה באה לידי ביטוי בעזרת מורפולוגיה, כלומר על ידי מוספיות שונות המצטרפות לאותיות השורש ומגדירות את הזמנים והגופים השונים (למשל בעברית הסיומת -תי מציינת פועל בגוף ראשון ובזמן עבר).

במערכת הפועל קיימת בין השאר צורת מקור מוחלט, המהווה צורת יסוד נטולת זמן וגוף, למשל בעברית 'זָכֹר', 'הכות', 'הָיֹה'. במערכת הבניינים בעברית, יש לכל בניין צורת מקור מוחלט ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לו (למשל - צורת המקור של בניין פִּעֵל תכלול דגש חזק באות השורש השניה). כן קיימת במערכת הפועל של שפות מסוימות נטייה של המקור המוחלט, הקרויה 'מקור נטוי' (למשל בעברית : 'בלכתכן', 'להָרְגם' ו'כִּשְמֹר').

במערכת הפועל קיימת גם צורת שם הפועל (שם הפֹּעַל), למשל בעברית : 'לרוץ', 'לילֵך', 'להתחסן'.

התאוריות התחביריות המובילות בתחום הבלשנות (ובראשן התאוריה של חומסקי) רואות בפועל את הציר המרכזי שסביבו נבנה המשפט כולו. לפי תאוריה זו, הפועל, המשמש פעמים רבות כפרדיקט, הוא שקובע אילו צירופים שמניים (הקרויים גם ארגומנטים) יכולים או חייבים להמצא במשפט. עפ"י התאוריה, הפועל הוא ש"מעניק" תפקידים תמטיים (תפקידי תמה) לצירופים השמניים השונים במשפט. לכל פועל יש תפקידים תמטיים שונים. למשל, לפועל "פִּהק" יש רק תפקיד תמטי אחד, הקרוי Agent, ולכן המשפט 'הבנות פהקו', הוא משפט דקדוקי, בעוד שהמשפט הבא אינו דקדוקי:

• "דן פיהק שולחן" - הסבר: הפועל "פִּהֵק" מעניק את התפקיד התמטי הבודד שלו לנושא המשפט "דן" ולכן הצירוף השמני "שולחן" נותר ללא תפקיד, ובכך הופך מיותר.

לעומת זאת, המשפט הבא אינו דקדוקי משום שיש תפקיד תמטי הכרחי שנותר ללא צירוף שמני ש"יקבל" אותו מהפועל:

• "דן לבש" - הסבר: התכונות של הפועל "לבש" מחייבות מימוש של תפקיד תמטי נוסף הקרוי Theme, המוענק בדרך כלל למושא.

בתורת התחביר העברי, מאובחנים מרבית המשפטים בשפה כמשפטים פועליים, ולכן בדרך כלל ממלא הפועל תפקיד של נשוא במשפט. כאשר מבקשים לנתח משפטים מבחינת מרכיביהם התחביריים, מקובל להתמקד בראש ובראשונה במציאת הנשוא, כאשר שאר חלקי המשפט העקריים מזוהים על פי יחסם אליו. למשל, במשפט הפועלי: "דני אכל את התפוח", יש לזהות קודם כל את הנשוא - הפועל "אכל", ולאחר מכן לשאול "מי אכל?" – שאלה שהתשובה עליה מגלה את נושא המשפט – "דני"; ו"את מה אכל?" – שאלה שהתשובה עליה חושפת את המושא.

ראו גם

• פועל עזר
• פועל פריק
• פועלים דינמיים וסטטיביים

לקריאה נוספת

• גדעון גולדנברג, "על תורת הפועַל והפועַל העברי", ב:מחקרים בלשון א' (1985), עמ' 295–348 [תרגום לאנגלית: "On Verbal Structure and the Hebrew Verb", בתוך: Studies in Semitic Linguistics, הוצאת מאגנס (1998), עמ' 148-196].
• אסתר בורוכובסקי-בר אבא, הפועל - תחביר, משמעות ושימוש, באר שבע, תשס"א.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פועל בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.