ניקוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

הניקוד בארמית נוצרית (סורית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד סורי

השלב הראשון בהתפתחות הניקוד הסורי מתבטא בקיומה של נקודה דיאקריטית, שבאה להבחין בין הומוגרפים. למשל: נקודה מעל המילה ܡܢ ציינה את ההגייה man "מה, מי", בעוד שנקודה מתחת המילה ציינה את ההגייה men "מִן". (משערים שנקודה מעין זו התקיימה גם בעברית, והיא המקור למונחים "מלעיל" ו"מלרע".)

בראשית ימי הביניים פיתחו הסורים שיטת ניקוד המשקפת הגייה בעלת שבע תנועות. סימנים אלו מורכבים מנקודות שהוצבו באופנים שונים מעל או מתחת לאות. שיטה זו מאפיינת את הענף המזרחי של הסורית, ונקראת "ניקוד נסטוריאני".

מעט מאוחר יותר התפתחה שיטת ניקוד נוספת המשקפת את ההגייה של הענף המערבי של הסורית. הגייה זו היא בעלת חמש פונמות. בשיטת ניקוד זו, המכונה "ניקוד יעקוביטי", הוספו אותיות יווניות מעל או מתחת לאות הרלוונטית.

הניקוד בעברית ובארמית יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניקוד הטברני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נִקּוּד טַבְרָנִי בתנ"ך (ירמיה כז)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד טברני

שיטת הניקוד הטברני (התחתון) מייצגת את הגיית הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים. היא הומצאה כפי הנראה סביב המאה ה-8 לספירה, וסימניה משמשים גם בעברית בת ימינו (אם כי כלליהם ומשמעותם שונה במקצת).

השיטה כוללת שמונה סימנים עבור שבע התנועות המלאות, ועוד ארבעה סימנים עבור שבע תנועות החטופות. אחד מהסימנים לתנועות החטופות, סימן השווא, מסמן גם העדר תנועה מוחלט.

כמו כן כוללת השיטה ארבעה סימנים (דגש, רפה, מפיק, ונקודה מבחינה מעל השי"ן) המסמנים את אופן ההגייה של עיצורים.

סימן נוסף, סימן הגעיה, הוא סימן מוזיקלי בעיקרו, אולם יש לו השפעה על אופן הגיית השווא.

הניקוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחזקאל לד, כג-כה בניקוד בבלי (נתגלה בגניזת קהיר)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד בבלי

שיטת הניקוד הבבלית מייצגת את ההגייה של יהודי בבל בימי הביניים. מסורת ההגייה זו המשיכה להתקיים, בשינויים קלים, בפי יהודי תימן. המאפיין העיקרי שלה הוא מערכת של שש תנועות - ולא שבע כבהגייה הטברנית.

הניקוד הבבלי כולל שבעה סימנים: ששה סימנים עבור שש התנועות, ועוד סימן עבור השווא. כמו כן כוללת השיטה סימנים נוספים בדומה לדגש, לרפה ולמפיק הטברניים. רוב הסימנים נוצרו מאותיות זעירות שנכתבו מעל האותיות שבטקסט.

בנוסף לכתבי יד מקראיים בניקוד בבלי, יש בידינו גם חיבורים של ספרות חז"ל (משנה, תלמוד ומדרש) ושל התרגומים הארמיים (תרגום אונקלוס ותרגום יונתן) בניקוד זה. כתבי היד של התרגום הארמי המנוקדים ניקוד בבלי נחשבים למדויקים ביותר.

הניקוד הארצישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע של פיוט בניקוד ארצישראלי (נתגלה בגניזת קהיר)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד ארצישראלי

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים. שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

הניקוד הארצישראלי-טברני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד ארצישראלי-טברני

הניקוד הארצישראלי-טברני הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל, צפון אפריקה ואירופה, במהלך ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו עושה שימוש בסימנים הגרפיים של שיטת הניקוד הטברנית כדי לשקף את ההגייה הארצישראלית (הדומה להגייה הספרדית), במקום את ההגייה הטברנית. לכן, אף על פי שהסימנים הגרפיים זהים, ההגייה המשתקפת מהם שונה מזו שבשיטה הטברנית. השיטה שימשה, החל במאה ה-9, לניקוד המקרא, המשנה והתרגומים הארמיים למקרא (תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים ותרגום כתובים). שימוש נפוץ נוסף הוא בסידורי תפילה ובמחזורים אשכנזיים בימי הביניים המוקדמים.

הניקוד השומרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד שומרוני

השומרונים הם עדה דתית, היושבת בארץ ישראל למעלה מאלפיים שנה. העברית בפיהם בעת קריאת התורה או בתפילותיהם שונה באופן מהותי מהעברית היהודית לניביה. במהלך הדורות המציאו מדקדקים שומרונים סימנים שונים על מנת לסייע בקריאת התורה על פי ההגייה השומרונית, אם כי סימנים אלו מעולם לא הגיעו לכלל שיטה אחידה וכוללת כבשיטות הניקוד היהודיות.

כתבי יד שומרוניים שונים מציגים סימני ניקוד שונים. סימנים אלו משקפים את ארבע התנועות העיקריות בשומרונית (a, e, i, o/u), ואת המכפל ("דגש חזק"). כמו כן הומצא סימן מיוחד עבור הגיית העיצור ע' עם תנועת a.

הניקוד בעברית בת ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקוד העברית בת ימינו

בעברית בת ימינו משמשת שיטת ניקוד המבוססת על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליה פשוטים יותר. הניקוד משמש לשתי מטרות עיקריות: לסייע למי שמתקשה בשפה, וכן כאשר יש חשש שהקורא לא יידע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון במילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת. בעברית בת ימינו לרוב לא משתמשים בניקוד, כי רוב האנשים מגיל מסוים קוראים טקסטים רבים בלא ניקוד.

בעברית בת ימינו ישנן חמש תנועות שונות, אך בניקוד יש סימנים לאחת עשרה תנועות שונות (המשקפים את ההגייה הטברנית הקדומה). עודפות זו יוצרת מצב שבו באופן יחסי קל ללמוד את קריאת סימני הניקוד, אך הצבתם דורשת ידע נרחב, והיא נעשית בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע.

הניקוד בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תשכיל, תג'ויד
כתב יד של קוראן שבו מסומנת ההגייה באמצעות נקודות אדומות

הניקוד בערבית הומצא בסוף המאה ה-7 או בתחילת המאה ה-8 כדי לשמר את מסורת ההגייה של הקוראן. סימני הניקוד הראשונים היו נקודות, בדרך כלל אדומות, שהוספו מעל, מתחת או לאחר האות כדי לציין את התנועות i, a ו-u בהתאמה.

במאה ה-9 התגבשה צורת הסימנים כפי שהם מוכרים לנו כיום: קו מעל האות לציון תנועת a (פַתחַה), קו מתחת לאות לציון תנועת i (כַּסרָה), ואות و קטנה מעל האות לציון תנועת u (צַ'מָּה). סימנים אלו מוכפלים כדי לסמן תנוין (הוספת העיצור n לאחר תנועה סופית). חמישה סימנים נוספים שהתגבשו באותה עת הם "סֻכּוּן" (לציון העדר תנועה), "המזה" (לציון פוצץ סדקי), "מדה" (בדרך כלל לציון תנועת a ארוכה), "שַׁדָּה" (לציון הכפלת עיצור), ו-"וַצלָה" (לציון נחותה של האות אל"ף).

מהדורת קוראן מודרנית, שבה אופן ההגייה של הטקסט מסומן על ידי צבעים שונים של האותיות

בעת הקריאה הליטורגית של הקוראן חלים שינויים פונטיים רבים, כגון הידמות בין עיצורים, הארכת תנועות, אנפוף ועוד. ביצועם הנכון הוא תנאי לקיום מצוות הקריאה באסלאם. מערכת שינויים פונטיים זו מכונה תג'ויד. שניים מתוך השינויים הללו משתקפים בסימנים מיוחדים שהוספו לטקסט של הקוראן: מעל האות נו"ן נוספה م קטנה היכן שיש לקרוא את הנו"ן כ-m ("אִקלאבּ"); לאחר תנועה נוספה כעין כ"ף הפוכה כדי לציין הארכה יתירה של אותה תנועה ("מַדּ").

בדורות האחרונים, עקב השתכללות הדפוס, החלו חכמי תורת הקריאה בקוראן להוציא מהדורות שבהן מסומנת ההגייה הנכונה באמצעות שימוש בצבעים: לכל קטגוריית שינויי הגייה יש צבע משלה, והאות נדפסת בצבע המתאים כדי לסמן את השינוי שחל בה (ראו תמונה משמאל). זהו למעשה ניקוד מודרני שבו במקום הוספת סימנים בסמוך לאות הרלוונטית משתמשים בצביעת אותה אות.