פלאש פוטוליזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלאש פוטוליזהאנגלית: Flash Photolysis) היא שיטת מחקר, המשמשת בעיקר לבחינת קינטיקה של תגובות כימיות. בשיטה זו, דוגמית חומר מקבלת מקרן לייזר או מכל מקור אחר לפעימות אור קצרות (כגון מנורת הבזק Flash Lamp), הבזק אור חזק של מספר ננושניות, פיקושניות או אף פמטושניות. הבזק חזק זה גורם לתחילתה של תגובה כימית, או מוביל להתגברות רמות האנרגיה של קבוצת אטומים או מולקולות בדוגמית החומר, מעבר לרמתם הראשונית. עצמת בליעת האור של דוגמית החומר, משתנה בעקבות אותם תהליכים שגרם ההבזק, ועל כן, על מנת לבחון את קצביהם של תהליכים אלו, מקובל לקלוט את רמות הבליעה של האור בדוגמית, במרווחי מבחן קצרים של כמילישנייה.

פלאש פוטוליזה פותחה מעט לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1949, בעקבות נסיונות צבאיים לייצר מצלמות המסוגלות לצלם טילים בזמן טיסתם. מפתחי הטכניקה, מנפרד איגן, רונלד ג'ורג' רייפורד נוריש וג'ורג' פורטר, זכו בפרס נובל בכימיה בשנת 1967 על המצאתם זו. במשך 40 השנים שלאחר מכן, הטכניקה נעשתה מתוחכמת יותר ויותר, הודות לפיתוחים חדשים בתחומי האופטיקה והלייזר. יתר על כן, העניין בשיטה זו גדל במידה ניכרת, כאשר היישומים המעשיים שלה התפשטו מעבר לכימיה אל תחומים חדשים, כגון הביולוגיה, מדע החומרים ומדעי הסביבה. כיום, חוקרים רבים משתמשים באופן שכיח בטכניקת הפלאש פוטוליזה, על מנת ללמוד יותר על תהליכי אור מושרה ופוטוסינתיזה, במולקולות אורגניות, בפולימרים, בננו-חלקיקים, במוליכים למחצה, בצמחים, באותות ביולוגיים, ובשינויי קונפורמציות במערכות ביולוגיות.


Chem template.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא כימיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.