אלקטרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלקטרון
מסלולי אלקטרונים באטום מימן
מסלולי האלקטרונים הראשונים של אטום מימן
נראים כקווים מצטלבים עם עוצמת הסתברות מקודדת בצבעים
הרכב: חלקיק יסודי
סטטיסטיקה: פרמיון
קבוצת שיוך: לפטון
דור: ראשון
אנטי-חלקיק: פוזיטרון
חלקיק: אלקטרון
תכונות
מסת מנוחה: ‎‎9.11×10-31kg
‎0.51 MeV/c2
מטען חשמלי: ‎- e
ספין: ‎1/2 ħ
מטען צבע: אין
אינטראקציות: כבידה, אלקטרומגנטיות, הכוח הגרעיני החלש
היסטוריה
נצפה? כן
שנת גילוי: 1897

אלקטרון (סימונו המדעי: -e) הוא חלקיק יסודי תת-אטומי. במבנה האטום הבסיסי, האלקטרונים מקיפים את גרעין האטום המכיל את הפרוטונים והנייטרונים. מטענו החשמלי של האלקטרון שלילי, ושווה בגודלו לזה של הפרוטון. מסת ההתמד שלו קטנה ביחס למסת הפרוטון או הנייטרון (יחס של 1:1836 בקירוב). האלקטרון נחשב לחלקיק יסודי (כלומר לא ידוע על קיומו של מבנה פנימי לאלקטרון), והוא מסווג על-פי תכונותיו לקבוצת חלקיקים תת-אטומיים הקרויה לפטונים. לאלקטרון יש ספין שערכו \frac{\hbar}{2}, ועל כן הוא פרמיון, כלומר - מציית לעקרון האיסור של פאולי.

מוליכות חשמלית במוצקים ובכללם במוליכים מתכתיים בהם ההולכה יעילה במיוחד, נעשית על ידי זרימת אלקטרונים. אלקטרונים בעלי קשר חלש לגרעין האטום המסוגלים לעבור מאטום לאטום בהשקעה קטנה יחסית של אנרגיה ועל כן לזרום בקלות יחסית דרך המוצק תחת השפעת מתח חשמלי, נקראים אלקטרונים חופשיים.

במכניקת הקוונטים, האלקטרון מתואר על ידי משוואת דיראק. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, הוא יוצר זוג יחד עם נייטרינו אלקטרוני, תוך שהם מגיבים דרך הכוח הגרעיני החלש. לאלקטרון שני בני משפחה בעלי אותו מטען חשמלי: המיואון והטאו, אך מסותיהם של בני משפחה אלה גבוהות בהרבה.

המערך האלקטרוני של אטומים ומולקולות משפיע רבות על התכונות הכימיות של החומר. אלקטרונים הם אלו המשמשים בקשרים הבין-אטומיים והבין-מולקולריים שבחומר ורוב התגובות הכימיות בין חומרים מתרחשות באמצעות פעילותם של אלקטרונים.

האנטי-חלקיק של האלקטרון הוא הפוזיטרון. לפוזיטרון מטען חשמלי חיובי השווה בערכו המוחלט למטענו החשמלי השלילי של האלקטרון. הספין של הפוזיטרון שווה לזה של האלקטרון, ומניחים כי גם מסת הפוזיטרון זהה לזו של האלקטרון. כשאלקטרון ופוזיטרון נפגשים הם עשויים לאיין זה את זה, ולשחרר שתי קרני גמא (או פוטונים לפי המודל החלקיקי) הנעים בכיוונים מנוגדים, כשלכל אחת אנרגיה של 0.511 MeV. בתהליך כזה שחרור של קרן גמא אחת או פוטון אחד איננו אפשרי, משום שהוא מנוגד לחוק שימור התנע, התקף גם לחלקיקים יסודיים. תגובה זו נבדקה בניסויים בתא ערפל.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דואליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דואליות גל-חלקיק

בהתאם להשערת דה ברויי, לאלקטרונים, בדומה לחלקיקים אחרים, יש הן תכונות של חלקיק והן של גל. עקב מסתם הנמוכה, תכונותיהם הגליות יכולות להימדד בניסויים שונים. קרן אלקטרונים הנורית דרך שני סדקים לעבר מרקע, מציגה עליו תמונת התאבכות. אלקטרון הקשור לגרעין מתנהג כגל עומד.

חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלקטרון מטען חשמלי שלילי של C\ 1.6\cdot\mbox{10}^{-19} , ומסה של Kg \ 9.11\cdot\mbox{10}^{-31}, או \ 0.51 \mbox{MeV}/\mbox{c}^2, שהם החלק ה-1/1836 ממסת הפרוטון.

מעריכים שמספר האלקטרונים ביקום הוא \ 10^{79}. כשאלקטרונים נעים, חופשיים מגרעיני אטומים, בכיוון מוגדר מראש, הזרימה נקראת חשמל או זרם חשמלי. ניתן לגרום לזרימה באמצעות הפעלת מתח חשמלי בין שני קצות מעגל חשמלי דרכו מתבקשת הזרימה. ניתן למדוד מטען חשמלי בעזרת אלקטרומטר. זרם חשמלי ניתן למדוד בעזרת גלוונומטר.

"חשמל סטטי", ובשמו המדויק יותר "מטען סטטי", הוא תופעה בה בצבר אטומים או מולקולות אין איזון בין מספר האלקטרונים לבין מספר הפרוטונים. כשבגוף כלשהו מספר האלקטרונים עודף על מספרם של הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון שלילית", ולהיפך, כאשר מספר האלקטרונים קטן ממספר הפרוטונים, נאמר על הגוף שהוא "טעון חיובית". כאשר מספר האלקטרונים ומספר הפרוטונים שווה, נאמר על הגוף שהוא "נייטרלי".

רמות עירור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1913 הציע המדען נילס בוהר, שלאלקטרונים יש מספר רמות אנרגיה קבועות שבהן הם יכולים להימצא. הוא הסביר זאת בכך שהאנרגיה היא תוצאה של התנע הזוויתי של תנועת האלקטרון, ובכך שיש מספר מסלולים (או "קליפות") קבוע לכל סוג אטום, בהם האלקטרונים יכולים להיות, כלומר האלקטרונים נמצאים תמיד בקליפה אחת מבין מספר קליפות, וכל קליפה נמצאת במרחק קבוע מהגרעין. הרעיון דומה למרחקים הקבועים של כדורי הלכת במערכת השמש, ולכן יש המכנים גישה זו "הגישה הפלנטרית". כמו כן הציע בוהר שלכל אטום, אם לא הופעל עליו כוח כלשהו, ישנם אלקטרונים הנמצאים בכל אחת מרמות העירור הקבועות הללו. על ידי בליעת פוטון או תוך שחרור פוטון, יכול האלקטרון לעבור מרמת עירור אחת לשנייה. בכך הסביר בוהר את קווי הספקטרום האופייניים למימן. בשנים מאוחרות יותר הוסבר הדבר בפירוט. אלקטרון הסופג אנרגיה מפוטון, משדה אלקטרומגנטי או מהתנגשות עם חלקיקים אחרים (בדרך-כלל אלקטרונים גם הם), נכנס למצב מעורר. הוא נשאר במצב זה זמן קצר ביותר, וחוזר לרמה נמוכה יותר, תוך שחרור פוטון (במקרה של אטום סתמי - ללא מטען), או תוך שחרור אלקטרון אחר (לעתים במקרה של יון).

קשרים קוולנטיים, וספין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1916 הציע המדען גילברט לואיס ניוטון דגם המסביר את הקשר הכימי המצוי בין אטומים בהופכם למולקולה בכך ששני האטומים משתפים אלקטרון ברמה החיצונית להם. ב-1919 הציע המדען האמריקני אירווינג לנגמאיר פירוש לדגם של לואיס, בכך שהאלקטרונים נמצאים תמיד בצמדים בכל רמת עירור, כאשר לכל אחד מהאלקטרונים אזור אליפטי קבוע, ושהקשרים בין האטומים נוצרים על ידי שיתוף אחד עד ארבעה אזורים אלו. ב-1923 וולטר הייטלר ופריץ לונדון השלימו את ההסבר בתיאור מדויק על-פי מכניקת הקוונטים שהייתה אז בחיתוליה. ב-1924 המדען האוסטרי וולפגנג פאולי הסביר את המבנה הבדיד של רמות העירור האלקטרוניים בנוסחה בעלת ארבעה מקדמים, המגדירים כל מצב אנרגיה קוואנטית של האטום. לפי נוסחה זו, יכול להיות אך ורק אלקטרון אחד בכל מצב אנרגיה קוואנטית. תנאי זה נקרא מאוחר יותר "עקרון האיסור של פאולי". המקדם האחרון בנוסחה יכול לקבל שני מצבים, וההסבר הפיזיקלי לכך ניתן רק בשנת 1927 בידי פרופסור שמואל אברהם גודשמיד‏‏‏[1] וצוותו, כאשר הציעו שלאלקטרון יש גם אנרגיה השמורה בסיבובו סביב צירו הוא. סיבוב זה יכול להיות באחד משני כיוונים. סיבוב זה נודע מאוחר יותר כ"ספין".

גילוי האלקטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המושג "אלקטרון" הוא בגילוי של היוונים כי חומר שנקרא "ענבר" ששופשף בצמר משך אליו גופים אחרים. הפיזיקאי ג' ג' תומסון הושפע מעבודותיהם של ג'יימס קלרק מקסוול ווילהלם רנטגן בנושא שפופרת קרן קתודית. הוא הסיק שהקרינה הנפלטת מקתודה מורכבת מחלקיקים הטעונים מטען שלילי, שלהם קרא "גופיפים" (corpuscles), ושהיום ידועים כאלקטרונים. קדם לו ג' ג'ונסון סטוני, שהעלה השערה בדבר קיומו של האלקטרון כיחידת מידה באלקטרוכימיה, אך תומסון הבין שהאלקטרון הוא חלקיק תת-אטומי, הראשון שנתגלה. תגליתו התפרסמה ב-1897 ועוררה התרגשות בקהיליה המדעית, והובילה בסופו של דבר לזכייתו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1906.

כימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלקטרונים משמשים ליצירת קשר קוולנטי, שהוא סוג של קשר כימי בין אטומים. הבסיס ליצירת קשר קוולנטי הוא הנטייה של אטומים מסוימים להגיע למצב נייטרלי בדומה לאטום גז אציל באמצעות הוספת אלקטרונים. נטייה זו מתאפיינת בתכונתם של האלקטרונים סביב האטום להתפרס באורביטלים (מסלולים), שבהם עשויים להיות שני אלקטרונים לכל היותר. ברמת האנרגיה הגבוהה ביותר בכל אטום (מלבד מימן והליום) נמצאים ארבעה אורביטלים, שבהם עשויים להתקיים אורביטלי זוגות אלקטרונים, ואורביטלי אלקטרונים חופשיים. (ראו הרחבה בערך קשר קוולנטי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏באנגלית על גילוי הספין - גודשמיד מספר על עצמו.‏
המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים
בוזונים פרמיונים
קווארקים
Photon.svg
פוטון
Up quark.svg
למעלה
Charm quark.svg
קסום
Top quark.svg
עליון
Gluon.svg
גלואון
Down quark.svg
למטה
Strange quark.svg
מוזר
Bottom quark.svg
תחתון
לפטונים
Z boson.svg
בוזון
Z
Electron neutrino.svg
נייטרינו
אלקטרוני
Muon neutrino.svg
נייטרינו
מיואוני
Tau neutrino.svg
נייטרינו
טאואוני
W boson.svg
בוזון W
Electron.svg
אלקטרון
Muon.svg
מיואון
Tau lepton.svg
טאו
Higgs boson.svg
בוזון
היגס
חלקיקים בפיזיקה - חלקיקים יסודיים - לפטונים

חלקיקים: אלקטרון | מיואון | טאו | נייטרינו אלקטרוני | נייטרינו מיואוני | נייטרינו טאואוני אנטי-חלקיקים: פוזיטרון | אנטי-מיואון | אנטי-טאו | אנטי-נייטרינו אלקטרוני | אנטי-נייטרינו מיואוני | אנטי-נייטרינו טאואוני