פסיכולוגיית העצמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח פסיכולוגיית העצמי מתייחס לרעיונות שונים שהתפתחו מהתאוריה של היינץ קוהוט. למרות הקושי למצוא מכנה משותף לכל הרעיונות האלה, אפשר לומר שהמשותף לכולם הם העקרונות של השתקעות אמפתית ממושכת בחוויה של המטופל והעברות של זולת-עצמי.

התאוריה של קוהוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולוגיית העצמי והפסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים בפסיכולוגיית העצמי כאנטיתזה לפסיכואנליזה הפרוידיינית בשלוש נקודות: היא אינה רואה את הטרגיות של הקיום האנושי כתוצר של קונפליקט בין הדחף ובִּיוּתוֹ; היא אינה רואה את ההתפתחות האנושית כמעבר מתלות לאוטונומיה; והיא לא רואה בנרקיסיזם שלב התפתחותי מוקדם אלא יסוד חשוב בהווייתו של האדם‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רענן קולקה, פתח דבר לפתיחת האתר, אתר "האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי"
Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.