היינץ קוהוט
הַיינְץ קוהוּט (Heinz Kohut; 3 במאי 1913 - 8 באוקטובר 1981), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן פוסט-פרוידיאני, היה ממייסדי זרם אמריקני בפסיכולוגיה שנקרא פסיכולוגיית העצמי, הקרוב ברוחו לתאוריית יחסי אובייקט, אך בעל דגשים ייחודים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
קוהוט נולד ב-3 במאי 1913 בווינה, אוסטריה, למשפחה יהודית מתבוללת. הוא למד נוירולוגיה וקיבל תואר דוקטור ברפואה מהאוניברסיטה של וינה. כמו יהודים רבים, כולל פרויד, קוהוט נאלץ לברוח מהכיבוש הנאצי בווינה וב-1939 עקר לארצות הברית והתיישב בשיקגו. שם הוא הפך לחבר בכיר במכון הפסיכואנליטי בשיקגו ולתומך נלהב בפסיכואנליזה המסורתית עד כדי כך שהוא קרא לעצמו בצחוק "מר פסיכואנליזה".
קוהוט התכחש ליהדותו ואף ניסה ליצור רושם כי הוא ממוצא נוצרי. גם זהותו המינית הייתה מעורפלת.
[עריכה] קוהוט והתפתחות פסיכולוגיית העצמי
רעיונותיו של קוהוט התפתחו בעקבות עבודתו עם מטופלים שלא התאימו להגדרת הנוירוזה של פרויד: הם לא סבלו מסימפטומים ממוקדים, אלא מלקות כוללת ביחסם לעצמם ולזולתם, מה שמכונה כיום "הפרעת אישיות". עיקר עניינו של קוהוט היה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית – הפרעת אישיות הקרויה על שמו של גיבור המיתוס היווני נרקיסוס, הנסיך יפה התואר שהתאהב בבבואת-עצמו.
[עריכה] הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת מבט פרוידיאנית
לפי פרויד, בראשית חייו כל אנרגיית הליבידו של התינוק מכוונת כלפי עצמו, מצב אותו כינה נרקיסיזם ראשוני. במצב זה התינוק חש אומניפוטנטיות, תחושה אשר נקטעת עקב אירועים של תסכול מחוסר היכולת לממש את הפנטזיה. בעקבות התיסכולים, התינוק מפנה את האנרגיה הליבידינלית שלו אל עבר אנשים בסביבתו, כך שהליבידו הנרקיסיסטי מותמר לליבידו כלפיי אובייקט. כך, מתפתח קשר תלותי בין התינוק להוריו (או הדמויות המטפלות). אדם שלא הצליח לעבור את השלב הזה, ישקיע את כל אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, במקום בזולת.
פרויד גם הגדיר נרקיסיזם משני כמצב שבו אדם נסוג מהקשר עם הוריו בחזרה למצב של השתקעות עצמית. מכיוון שהמטופל הפסיכוטי משקיע את רוב אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, פרויד חשב שהוא לא יפתח העברה כלפי המטפל, ולכן טיפול פסיכואנליטי לא יועיל לו.
מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית דומים למטופלים פסיכוטיים בכך ששניהם לא מסוגלים להפנות את הליבידו שלהם אל עבר אובייקט. עם זאת, מטופלים אלה מסוגלים לשתף פעולה בטיפול, גם אם באופן שטחי. לכן חלק מהפסיכואנליטיקאים הקלאסיים טיפלו בהפרעה זו על ידי תסכול מתמיד של המטופל בתקווה שכך יפתח יחסי אובייקט עם המטפל.
[עריכה] הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת המבט של קוהוט
קוהוט החל את דרכו כפסיכואנליטקן פרוידיאני קלאסי. כמו כן, היו לו קשרים קרובים עם אנה פרויד והיינץ הרטמן, שנחשב למייסד פסיכולוגיית האני. למעשה, קוהוט היה דובר בולט של הפסיכואנליזה הקלאסית עד לעשר השנים האחרונות של חייו, השנים שבהן סטה מהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה.
למרות שראה את עצמו כחלק מהשושלת המפוארת של ממשיכי פרויד, קוהוט גילה אי-שביעות רצון גוברת מהמסגרת של הפסיכואנליזה הקלאסית. במאמרו משנת 1979, "שתי האנליזות של מר Z", הציג לראשונה זו מול זו את הגישה הקלאסית אל מול הגישה שפיתח בעבודתו הקלינית, אותה כינה פסיכולוגיית העצמי.
במאמר, הוצג מר Z, גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו אשר גר עם אימו. מר Z פנה לטיפול אצל קוהוט כשהוא מתלונן על בעיות גופניות מעורפלות ועל קושי ביצירת קשר קבוע עם אישה. במאמר, תואר מר Z כרגיש במיוחד לתשומת הלב של האנליטיקאי, אך כאדיש לניסיונות ההתערבות שלו. מכיוון שאביו של מר Z נעדר במהלך השנים המכריעות של חייו ואימו הייתה מעורבת באופן דומיננטי בחייו, קוהוט הסיק, כפסיכואנליטיקאי קלסי, שמר Z לא התמודד עם המציאות של האב, גם כשזה חזר כשהיה בגיל חמש וכתוצאה מכך נסוג לשלב הנרקיסיסטי בו חווה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם. קוהוט השתמש בטכניקה הקלאסית של התעמתות עם הגנותיו של מר Z, ולאחר ארבע שנים של אנליזה מר Z עזב את בית אימו, החל לפגוש נשים וויתר על התעקשותו לקבל יחס מיוחד.
מנקודת מבט פרוידיאנית, היה נראה כי הטיפול של מר Z הסתיים בהצלחה, שכן פרויד הגדיר את הנורמליות כיכולת לאהוב ולעבוד. אלא שכעבור חמש שנים, מר Z פנה לטיפול נוסף בטענה כי קשרי האהבה שפיתח היו שטחיים והוא נעדר תחושת סיפוק מיני אמיתי. כמו כן, הוא ראה את עבודתו כמעמסה ולא מצא בה אתגר או סיפוק. הפסיכואנליזה הקלאסית יכלה להציע למר Z ראייה מציאותית יותר, אך היא לא יכלה להחליף את ההתרגשות שסיפקו לו פנטזיות הגדלות הנרקיסיסטיות.
במאמר, קוהוט קרא תיגר על תאוריית ההתפתחות של פרויד, שראתה סתירה בין אהבה עצמית לאהבת אחרים. הוא סבר כי דרושה מידה מסוימת של נרקיסיזם כדי לאפשר לאישיות הבריאה להבשיל ולהתייחס לזולת. לשיטתו, תאוריית הנרקיסיזם של פרויד התייחסה לפנטזיות הגדלות של מר Z, אך התעלמה מתחושות הדומיננטיות והשליטה של אימו בחייו. הפנטזיה, אם כך, הייתה תוצאה של חוסר היכולת שלו לספק את צרכיו כאדם נפרד מאימו.
לפי התאוריה של קוהוט, התינוק בחודשים הראשונים לחייו, מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך למה שקוהוט מכנה "זולתעצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק, והם:
- ערך עצמי - תחושה שהוא מיוחד בזכות מה שהוא ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה (מושגת באמצעות שיקוף)
- אידאליזציה - דמות אידאלית שתיתן לתינוק תחושה של שליטה וכול-יכולות
- מובנות - דמות שתהווה נפש תאומה ותוכל להבין את נפשו.
התאוריה מניחה, שבתנאי התפתחות אופטימליים, ילמד האדם להפנים אל תוך עצמו את האובייקטים שהוא זקוק להם, מספקי המרכיבים הנחוצים. בסופו של דבר, יהיה ביכולתו לספק לעצמו הערכה עצמית, מצפן והבנה פנימיים, אם כי תמיד תיוותר מידה של הזדקקות לזולת.
לתהליך זה קרא קוהוט הפנמה מתמירה, והדרך להשיגה, אליבא דקוהוט, היא על ידי חשיפה הדרגתית למציאות ולא דרך עימות עם המציאות, כמו שגורסות התאוריות הפרוידיאניות הקלאסיות. כך הפנטזיות הילדותיות תישתננה בהדרגה לפנטזיות מציאותיות יותר. עימות המטופל עם המציאות יגרום, לשיטתו של קוהוט, להדחקת הפנטזיות ובעקבותיה לפגיעה בחיוניות של המטופל. חלק מתהליך "החשיפה למציאות", מתרחש אליבא דקוהוט, באמצעות האמפתיה של המטפל כלפי המטופל (מה שמעיד גם על קיומה של העברה).
לעומת זאת, בהתפתחות לא תקינה, באשמת הורה לא אמפתי שלא יהיה קשוב לצורכי הילד, התינוק לא יוכל להפנים לתוכו את האובייקטים הנחוצים וכתוצאה מכך ייהפך למשאבה נרקיסיסטית הדורשת אחר שיספק את צרכיה ואינה יודעת שובע. כך, אדם בעל "עצמי" פגום, אינו שואל כשהוא מכיר אדם חדש, "מיהו האדם הזה, מה מיוחד בו, "מה משותף לנו", אלא "מה אקבל ממנו, איך יעריך אותי, איך הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלי". ולכן אינו מסוגל לבנות קשר בוגר ואמיתי, להכיר את הזולת ולהתייחס אליו.
לחלופין, באופן אחר של התפתחות לא תקינה, תיתכן הכחשה של הצורך באחר. רמיסת האחר יכולה להוות סימפטום קיצוני להדחקת ההזדקקות אליו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- היינץ קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה?, הוצאת עם עובד, 2005.
- סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים, 2006 (עמ' 243-218)
- אנייה אופנהיימר, היינץ קוהוט, מצרפתית: הילה קרס, עריכה מדעית: דוד קיטרון, הוצאת תולעת ספרים, תל אביב, 2011.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רענן קולקה, קווים לדמותו של היינץ קוהוט, אתר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי
- סבינה מסג, אדיפוס הוא גם ילד שננטש, באתר הארץ
