היינץ קוהוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הַיינְץ קוהוּט (Heinz Kohut; ‏3 במאי 1913 - 8 באוקטובר 1981) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי פוסט-פרוידיאני אמריקאי ממוצא אוסטרי. ממייסדי זרם פסיכולוגיית העצמי בפסיכולוגיה, הקרוב ברוחו לתאוריית יחסי אובייקט, אך בעל דגשים ייחודיים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהוט נולד ב-3 במאי 1913 בווינה, אוסטריה, למשפחה יהודית מתבוללת. הוא למד נוירולוגיה וקיבל תואר דוקטור ברפואה מאוניברסיטת וינה.

ב-1939, לאחר הכיבוש הנאצי בווינה, ברח קוהוט לארצות הברית והתיישב בשיקגו. שם הוא הפך לחבר בכיר במכון הפסיכואנליטי בעיר, ובתחילת דרכו היה לתומך נלהב בפסיכואנליזה המסורתית. הוא כיהן בשנים 1964-1965 כנשיא האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי, ובשנים 1965-1973 כסגן נשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי. רק בעשר השנים האחרונות לחייו שינה את דעותיו ופיתח את גישת פסיכולוגיית העצמי.

קוהוט התכחש ליהדותו ואף ניסה ליצור רושם כי הוא ממוצא נוצרי. גם זהותו המינית הייתה מעורפלת.

פיתוח פסיכולוגיית העצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של קוהוט התפתחו בעקבות עבודתו עם מטופלים שלא התאימו להגדרת הנוירוזה של פרויד: הם לא סבלו מתסמינים ממוקדים, אלא מלקות כוללת ביחסם לעצמם ולזולתם, מה שמכונה כיום "הפרעת אישיות". עיקר עניינו של קוהוט היה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, הקרויה על שמו של גיבור המיתוס היווני נרקיסוס, הנסיך יפה התואר שהתאהב בבבואת-עצמו.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת מבט פרוידיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי פרויד, בראשית חייו כל אנרגיית הליבידו של התינוק מכוונת כלפי עצמו, מצב אותו כינה נרקיסיזם ראשוני. במצב זה התינוק חש אומניפוטנטיות, תחושה אשר נקטעת עקב אירועים של תסכול מחוסר היכולת לממש את הפנטזיה. בעקבות התיסכולים, התינוק מפנה את האנרגיה הליבידינלית שלו אל עבר אנשים בסביבתו, כך שהליבידו הנרקיסיסטי מותמר לליבידו כלפי אובייקט. כך, מתפתח קשר תלותי בין התינוק להוריו (או הדמויות המטפלות). אדם שלא הצליח לעבור את השלב הזה, ישקיע את כל אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, במקום בזולת.

פרויד גם הגדיר נרקיסיזם משני כמצב שבו אדם נסוג מהקשר עם הוריו בחזרה למצב של השתקעות עצמית. מכיוון שמטופל פסיכוטי משקיע את רוב אנרגיית הליבידו שלו בעצמו, פרויד חשב שהוא לא יפתח יחסי העברה כלפי המטפל, ולכן טיפול פסיכואנליטי לא יועיל לו.

מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית דומים למטופלים פסיכוטיים בכך ששניהם לא מסוגלים להפנות את הליבידו שלהם אל עבר אובייקט. עם זאת, מטופלים אלה מסוגלים לשתף פעולה בטיפול, גם אם באופן שטחי. לכן חלק מהפסיכואנליטיקאים הקלאסיים טיפלו בהפרעה זו על ידי תסכול מתמיד של המטופל, בתקווה שכך הוא יתפכח מן הפנטזיה הנרקיסיסטית. בעזרת תסכול זה נטען כי המטופל יוכל להתקדם מעמדה ינקותית וראשונית אל עבר ראייה מציאותית יותר.

הפרעת אישיות נרקיסיסטית מנקודת המבט של קוהוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהוט החל את דרכו כפסיכואנליטקן פרוידיאני קלאסי. כמו כן, היו לו קשרים קרובים עם אנה פרויד והיינץ הרטמן, שממייסדי פסיכולוגיית האני. קוהוט אף היה דובר בולט של הפסיכואנליזה הקלאסית עד לעשר השנים האחרונות של חייו, השנים שבהן סטה מהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה.

למרות שראה את עצמו כחלק מממשיכי פרויד, קוהוט גילה אי-שביעות רצון גוברת מהמסגרת של הפסיכואנליזה הקלאסית. בהדרגה גיבש עמדות תאורטיות חדשות, שבאופן חלקי באו לידי ביטוי במאמר חשוב על אמפתיה ב-1959 ("Introspection, empathy, and psychoanalysis"), ובמאמר פורץ דרך על נרקיסיזם ב-1966 ("צורות והתמרות של נרקיסיזם"). הביטוי השלם והאחוד ביותר לרעיונותיו המתגבשים הופיע ב-1971, בספרו "The analysis of the self". בספר הוצגו באופן שיטתי ההבדלים בין הגישה הקלאסית לנרקיסיזם לבין רעיונותיו החדשים לתופעה אישיותית זו.

במוקד רעיונותיו, עמדה התפיסה כי המקור להתנהגות נרקיסיסטית הוא בתחושה של עצמי מפורק, לא רציף ונעדר חיוניות. לפיכך, מושג העצמי עמד בלב השיטה החדשה שייסד, אותה כינה פסיכולוגיית העצמי.

בשנת 1979 פרסם קוהוט את המאמר "שתי אנליזות של מר Z". בעזרת תיאור מקרה נקודתי, שאף קוהוט להמחיש את השוני שבטיפול באדם עם בעיה נרקיסיסטית בין שתי העמדות - הקלאסית ופסיכולוגיית העצמי. שנים לאחר מכן טען סטרוזייר, שכתב ביוגרפיה על קוהוט, כי המאמר הוא במידה רבה אוטוביוגרפי ומציג את סיפורו של קוהוט עצמו.

במאמר הוצג מר Z, גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו אשר גר עם אימו. מר Z פנה לטיפול אצל קוהוט כשהוא מתלונן על בעיות גופניות מעורפלות ועל קושי ביצירת קשר קבוע עם אישה. במאמר תואר מר Z כרגיש במיוחד לתשומת הלב של האנליטיקאי, אך כאדיש לניסיונות ההתערבות הטיפולית שלו. מכיוון שאביו של מר Z נעדר במהלך השנים המכריעות של חייו ואימו הייתה מעורבת באופן דומיננטי בחייו, קוהוט הסיק, כפסיכואנליטיקאי קלאסי, שמר Z לא התמודד עם המציאות של האב, גם כשזה חזר כשהיה בגיל חמש, וכתוצאה מכך נסוג לשלב הנרקיסיסטי בו חווה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם. קוהוט השתמש בטכניקה הקלאסית של התעמתות עם הגנותיו של מר Z, ולאחר ארבע שנים של אנליזה מר Z עזב את בית אימו, החל לפגוש נשים וויתר על התעקשותו לקבל יחס מיוחד.

מנקודת מבט פרוידיאנית, היה נראה כי הטיפול של מר Z הסתיים בהצלחה, שכן פרויד הגדיר את הנורמליות כיכולת לאהוב ולעבוד. אלא שכעבור חמש שנים, מר Z פנה לטיפול נוסף בטענה כי קשרי האהבה שפיתח היו שטחיים והוא נעדר תחושת סיפוק מיני אמיתי. כמו כן, הוא ראה את עבודתו כמעמסה ולא מצא בה אתגר או סיפוק. הפסיכואנליזה הקלאסית יכלה להציע למר Z ראייה מציאותית יותר, אך היא לא יכלה להחליף את ההתרגשות שסיפקו לו פנטזיות הגדלות הנרקיסיסטיות.

במאמר, קוהוט קרא תיגר על תאוריית ההתפתחות של פרויד, שראתה סתירה בין אהבה עצמית לאהבת אחרים. הוא סבר כי דרושה מידה מסוימת של נרקיסיזם כדי לאפשר לאישיות הבריאה להבשיל ולהתייחס לזולת. לשיטתו, תאוריית הנרקיסיזם של פרויד התייחסה לפנטזיות הגדלות של מר Z, אך התעלמה מתחושות הדומיננטיות והשליטה של אימו בחייו. הפנטזיה, אם כך, הייתה תוצאה של חוסר היכולת שלו לספק את צרכיו כאדם נפרד מאימו.

לפי התאוריה של קוהוט, התינוק בחודשים הראשונים לחייו, מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך למה שקוהוט מכנה "זולתעצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק:

  • ערך עצמי - תחושה שהוא מיוחד בזכות מה שהוא ולא בזכות מה שאחרים מצפים שיהיה (מושגת באמצעות שיקוף)
  • אידאליזציה - דמות אידאלית שתיתן לתינוק תחושה של שליטה וכול-יכולוּת
  • מובנות - דמות שתהווה "נפש תאומה" ותוכל להבין את נפשו.

התאוריה מניחה, שבתנאי התפתחות אופטימליים, ילמד האדם להפנים אל תוך עצמו את האובייקטים שהוא זקוק להם, מספקי המרכיבים הנחוצים. בסופו של דבר יהיה ביכולתו לספק לעצמו הערכה עצמית, מצפן והבנה פנימיים, אם כי תמיד תיוותר מידה של הזדקקות לזולת.

לתהליך זה קרא קוהוט הפנמה מתמירה, ולטענתו הדרך להשיגה היא על ידי חשיפה הדרגתית למציאות ולא דרך עימות עם המציאות, כמו שגורסות התאוריות הפרוידיאניות הקלאסיות. כך הפנטזיות הילדותיות ישתנו בהדרגה לפנטזיות מציאותיות יותר. לטענתו, עימות המטופל עם המציאות יגרום להדחקת הפנטזיות, ובעקבותיה לפגיעה בחיוניות של המטופל. לדבריו, חלק מתהליך "החשיפה למציאות", מתרחש באמצעות האמפתיה של המטפל כלפי המטופל (מה שמעיד גם על קיומה של העברה).

לעומת זאת, בהתפתחות לא תקינה, כאשר הורה אינו אמפתי ולא קשוב לצורכי הילד, התינוק לא יכול להפנים לתוכו את האובייקטים הנחוצים, וכתוצאה מכך הופך למשאבה נרקיסיסטית הדורשת אחר שיספק את צרכיה ואינה יודעת שובע. כך, אדם בעל "עצמי" פגום, עשוי שלא לשאול את עצמו כשהוא מכיר אדם חדש, "מיהו האדם הזה, מה מיוחד בו, מה משותף לנו", אלא "מה אקבל ממנו, איך יעריך אותי, איך הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלי". לכן הוא אינו מסוגל לבנות קשר בוגר ואמיתי, להכיר את הזולת ולהתייחס אליו, לטענת קוהוט.

לחלופין, באופן אחר של התפתחות לא תקינה, תיתכן הכחשה של הצורך באחר. רמיסת האחר יכולה להוות תסמין קיצוני להדחקת ההזדקקות אליו.

מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיצד מרפאת האנליזה?, הוצאת עם עובד, 2005
  • פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, הוצאת תולעת ספרים, 2007
  • השבתו של העצמי, הוצאת תולעת ספרים 2014

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים, 2006 (עמ' 243-218)
  • אנייה אופנהיימר, היינץ קוהוט, מצרפתית: הילה קרס, עריכה מדעית: דוד קיטרון, הוצאת תולעת ספרים, תל אביב, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]