פקודת הפיהרר

פקודת הפיהרר (בגרמנית: Führerbefehl או Führererlass) היא כינוי לפקודותיו של אדולף היטלר, הפיהרר של גרמניה הנאצית. היטלר הוציא מאות רבות של הנחיות, צווים וגזירות, רבות מהן קשורות למדיניות של צבאית וליחס לאזרחים במדינות כבושות, ומהוות עדות ישירה לביצוע פשעי מלחמה כמו פקודת הקומנדו (Kommandobefehl) הידועה לשמצה. צווים אחרים מספקים ראיות לפשעים נגד האנושות, כמו הצו הקובע המתת חסד כפויה של אנשים עם מוגבלויות ב-1939 במסגרת תוכנית T4, וצו לילה וערפל לחיסול מתנגדים אזרחיים במדינות כבושות.

הוראה מיום 21 באוקטובר 1938[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 באוקטובר 1938 הוציא היטלר הוראה לוורמאכט להתכונן ל"אירועים הבאים":

אבטחת גבולות הרייך והגנה מפני התקפות פתע אוויריות
חיסול יתר המדינה הצ'כית. מוכנות בכל עת לריסוק שארית המדינה הצ'כית אם היא תנהל מדיניות אנטי-גרמנית. ^[1]
כיבוש חבל ממל.

תוכנית T4[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 הוציא היטלר צו שהפך להצדקה להריגת ילדים ומבוגרים נכים בתוכנית T4. היא הניחה את הבסיס לשואה כי רצח בגז היה שיטה מועדפת לרצח רבים מקורבנות השואה. צוות האס אס שהפעיל את תאי הגזים, הועסק מאוחר יותר באושוויץ ובמחנות ריכוז והשמדה רבים אחרים. ^[2]

הנחיית "מקרה לבן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 באפריל 1939, ההנחיה "מקרה לבן" (אנ') (בגרמנית: Fall Weiß) לפלישת גרמניה הנאצית לפולין הייתה מוכנה. ההנחיה פורסמה ב-11 באפריל.

החלק הראשון, שכתב היטלר, התחיל כך:

"יחסי גרמניה עם פולין ממשיכים להתבסס על העקרונות של הימנעות מכל הפרעות. אם פולין, לעומת זאת, תשנה את מדיניותה כלפי גרמניה, ייתכן שיהיה צורך בהסדר סופי למרות האמנה עם פולין שכעת נמצאת בתוקף. המטרה אז תהיה להרוס את הכוח הצבאי הפולני, וליצור במזרח מצב שיענה על דרישות ההגנה הלאומית. המדינה החופשית דנציג תוכרז כחלק משטח הרייך עם פרוץ פעולות האיבה לכל המאוחר. המנהיגים הפוליטיים רואים בתור תפקידם, במקרה זה, לבודד את פולין במידת האפשר, כלומר להגביל את המלחמה לפולין בלבד.

הוורמאכט היה צריך להיות מוכן לבצע את "מקרה לבן" בכל עת לאחר 1 בספטמבר 1939.

פקודת הקומיסר, יוני 1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פקודת הקומיסר

פקודת הקומיסר מתאריך 6 ביוני 1941 המשיכה ישירות את צו ברברוסה. היא נקראה "הוראות לטיפול בקומיסרים פוליטיים" והחלה כך: ^[3]

במאבק נגד הבולשביזם, אסור לנו להניח שהתנהגות האויב תתבסס על עקרונות של אנושיות או של המשפט הבינלאומי. בפרט ניתן לצפות ליחס שנאה, אכזרי ובלתי אנושי כלפי אסירים מצד כל דרגות הקומיסרים הפוליטיים, שהם המנהיגים האמיתיים של ההתנגדות. ... לגלות התחשבות בגורמים הללו במהלך מאבק זה, או לפעול בהתאם לכללי המלחמה הבינלאומיים, זה פסול ומסכן הן את ביטחוננו והן את ההרגעה המהירה של שטח נכבש. ... קומיסרים פוליטיים יזמו שיטות מלחמה ברבריות ואסיאתיות. כתוצאה מכך, הם יטופלו באופן מיידי ובחומרה מרבית. כעיקרון, הם ייַרו מיד, בין אם נלכדו במהלך פעולות ובין אם יראו התנגדות אחרת.

פקודת "לילה וערפל", 7 בדצמבר 1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – לילה וערפל

פקודת "לילה וערפל" (Nacht und Nebel) הייתה הנחיה (Erlass) של אדולף היטלר ב-7 בדצמבר 1941 למעצר וכליאה חשאית של כל הפעילים הפוליטיים, תומכי ההתנגדות ו"כל מי שמסכן את הביטחון הגרמני" (die deutsche Sicherheit gefährden) ברחבי השטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית. בפברואר 1942, חודשיים לאחר מכן, הרחיב הפלדמרשל וילהלם קייטל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט, את תוקף הפקודה, לכל האנשים במדינות הכבושות שנלקחו למעצר ועדיין היו בחיים שמונה ימים לאחר מכן.

השם התייחס לכישוף קסם הכולל את "קסדת ההתגנבות" (Tarnhelm) מהאופרה "זהב הריין" של וגנר, שיכולה להפוך את החובש אותה לבלתי נראה ולהרחיק אותו מיד. הפקודה נועדה להפחיד אוכלוסיות מקומיות בכך שמכל ידיד ובן משפחה של נעדר תישלל כל ידיעה על מקום הימצאו או גורלו של הנעדר. האסירים הועברו בחשאי למחנות ריכוז גרמניים, וככל הנראה נעלמו ללא עקבות.

הוראת פיהרר מס' 46[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראת פיהרר מס' 46 פורסמה ב-18 באוגוסט 1942 תחת הכותרת "הנחיות לפעולה מועצמת נגד שוד במזרח", לציון הקצנה של לוחמה אנטי-מפלגתית. ההנחיה קראה לכוחות הביטחון לפעול ב"ברוטליות מוחלטת" כדי להשיג "השמדה מוחלטת" של "כנופיות", תוך מתן חסינות מפני העמדה לדין על כל מעשה שנעשה במהלך פעולות ללוחמה ב"שודדים". ^[4]

ההוראה קבעה את האס אס כארגון האחראי על לוחמה עורפית באזורים שתחת מינהל אזרחי. באזורים הנמצאים בסמכות צבאית (האזורים האחוריים של קבוצת הצבא), הייתה אחריות לפיקוד העליון של צבא היבשה. ההוראה הכריזה על כל אוכלוסיית השטחים הכבושים (כלומר בשליטת פרטיזנים) כלוחמי אויב. משמעות הדבר היא שמטרות הלוחמה לא היו הרגעה אלא הרס ופינוי שטחים שבהם היו "שודדים" ו"שודדים מאוימים", והפיכתם ל"אזורים מתים" (Tote Zonen). ^[4]

פקודת הקומנדו, אוקטובר 1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

את פקודת הקומנדו (Kommandobefehl) פרדס היטלר ב-18 באוקטובר 1942 ובה קבע כי יש להרוג את כל חיילי הקומנדו של בעלות הברית שנתקלו בהם כוחות גרמנים באירופה ובאפריקה, ללא משפט, אפילו במדים או אם הם מנסים להיכנע. כל קומנדו או קבוצה קטנה של קומנדו או יחידה דומה, סוכנים וחבלנים שאינם במדים, שנפלו לידי כוחות הצבא הגרמני באמצעים אחרים מלבד לחימה ישירה (באמצעות המשטרה בשטחים הכבושים, למשל) היו צריכים להימסר מיד לאס דה. הצו, שהוצא בחשאי, הבהיר כי אי ביצוע פקודות אלו על ידי מפקד או קצין כלשהו ייחשב כמעשה רשלנות שדינו ענישה לפי דין הצבא הגרמני.

צו נירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – צו נירון

צו נירון היה צו אדמה חרוכה שהוציא היטלר ב-19 במרץ 1945 והורה על השמדת תשתיות גרמניות כדי למנוע את השימוש בהן על ידי כוחות בעלות הברית כשהן חודרות לעומק גרמניה.

צו זה נקרא באופן רשמי "צו הריסות בשטח הרייך" (Befehl betreffend Zerstörungsmaßnahmen im Reichsgebiet) ולאחר מכן נודע כ"צו נירון", על שם הקיסר הרומי נירון, אשר כביכול יזם והוציא לפועל את השריפה הגדולה של רומא בשנת 64 לספירה.

לצו זה התנגד אלברט שפר, שר החימוש והייצור המלחמתי, שרצה לשמר כמה שיותר מתשתית המדינה לאור התבוסה הקרבה.