השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "שואה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שואה (פירושונים).
מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה
נשים וילדים יהודים מהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ יוני 1944
גופות אסירים (12 באפריל 1945)
הטלאי הצהוב שעליו כתוב "Jude" ("יהודי" בגרמנית; נהגה: יוּדֶה)

השואה, הידועה גם כחורבן יהדות אירופה, הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובני בריתה, ותכליתם הייתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי.

הנאצים רדפו, טבחו ורצחו קבוצות אוכלוסייה רחבות נוספות כמו צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה סובייטים (ראו: השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה), אך המושג "שואה" משמש על פי רוב בהקשר של השמדת היהודים דווקא, ואף על פי שהיו הסתייגויות אחדות מן השימוש במונח, הוא נותר כשם המקובל ביותר. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד בכשישה מיליון‏[1]. בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

על פי התיקוף הרחב, מתחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בראשות אדולף היטלר, שעמה החלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה. היקף השואה התרחב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, ביוני 1941, שלאחריה החלו מעשי הרצח וטבח המוניים, הסתיימו רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית ב-1945. בהיסטוריוגרפיה של השואה רווחת הדעה שתנאי מלחמת העולם השנייה איפשרו לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד האזרחים היהודים. תחושת החירום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם בעצם ימי המלחמה, תרמה, לדעתם של ההיסטוריונים, לעליית מדרגה במעשי הנאצים נגד המיעוטים שחיו במרחב שתחת שליטתם. לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: ראשית ריכזו אותם בגטאות ובמחנות, ואחר כך, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות במבצע ברברוסה, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ושימוש בתאי גזים מיוחדים שהוסוו כמקלחות משותפות, בהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם בצפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי, גם כאלו שהיו יהודים-למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצעו מעשי הטבח באצעות ירי של כיתות יורים בקורבנות, שנפלו לבורות שנחפרו מראש (בחלק מהמקרים על ידי הנרצחים). אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה - שהיוו את קצה שרשרת הפתרון הסופי. מלבד קיפוח חיי האדם הרבים כאנשים פרטיים, תוצאה נלווית של תקופת השואה - למן עליית הנאצים - הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושיגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה, מהן שהיו עצומות בגודלן כמו זו שהתקיימה בפולין. אובדן תשתית הקהילות, שכלל את חורבן תרבותן, וגדיעת מרקם החיים שהיה ייחודי לכל עיירה וקהילה, הותירו חלקים ניכרים של היבשת שבהם נעלמו באחת החיים היהודיים, חלקית או כליל, ומאז התקשו להשתקם. מרכז החיים היהודים לאחר השואה עבר מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בדברי ימי האנושות ובייחוד בתולדות היהודים, השואה נחשבת יוצאת דופן הן בממדיה, הן בשיטתיותה הרצחנית והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. אם מביאים בחשבון את המספר הרב של הקורבנות ואת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם ייעול הטבח ההמוני באמצעות הקמת מחנות השמדה שיועדו למטרה זו, כמו גם את העובדה שהשואה התחוללה בידי מעצמה אדירה שכבשה שטחים נרחבים באירופה ומחוצה לה במלחמת העולם השנייה, התופעה מקבלת ממדים חסרי תקדים בחריגותם בתולדות האנושות. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם לפני השואה - למשל רצח העם הארמני, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי והמוני לאורך מספר שנים, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה ובצפון אפריקה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה הכמותית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב הענק שבין מרכז רוסיה לגרמניה והולנד במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף הזהות היהודית בן מאות השנים ביבשת. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

הערכת ממדי השואה בתולדות עם ישראל והאנושות, תוכניות למחקרה במסגרת היסטורית אקדמית, והצגתה בתערוכות ובמוזאונים החלו עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. לאחר הקמת מדינת ישראל נקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן בשל סמיכותו ליום פרוץ מרד גטו ורשה[2]. יום הקדיש הכללי, בו נהוגה אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע ביום עשרה בטבת. במדינות רבות מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו.

"יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בירושלים הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל.

הרקע ההיסטורי והרעיוני של השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית האנטישמיות בגרמניה בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנת שורשי האנטישמיות הגרמנית שנויה במחלוקת בין היסטוריונים. חלק מההיסטוריונים כמו יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים שהחברה והתרבות הגרמנית, הייתה נגועה באנטישמיות מאז ימי הביניים, לטענתם קיים קשר אידאולוגי ישיר בין גירוש ורציחות המוניות של יהודים, למשל בתקופת מסעי הצלב בימי הביניים לבין הרדיפות ומחנות ההשמדה שהקימו הנאצים‏[3]

לעומתם היסטוריונים אחרים גורסים שהאנטישמיות הגרמנית היא ביסודה תופעה מודרנית שקשורה לעליית הלאומנות והפשיזם. במאה ה-19 הוכנס לשימוש לראשונה המושג "אנטישמיות"‏[4], שעניינו שנאת ישראל המודרנית והעדכנית, השונה מהגרסאות הקודמות שלה, מאז העת העתיקה.

בגרמניה קמה התנועה הפולקיסטית שבין הוגיה היו יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ופאול דה לגארד. התנועה קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים שראו ביהודים גזע שנמצא במאבק עם הגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק‎ ‎זה, הם האמינו, רק אחד יכול לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא הייתה שונה בכך שהיא ראתה כאמור ביהודים גזע ולא דת. הרמן אלוורט, אחד ממנהיגי הפולקיסטים, כינה את היהודים בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1895 "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה" וקרא "להשמידם" לטובת המשכיותה של האומה הגרמנית. היינריך קלאס, מנהיג האיגוד הכול-גרמני הפולקיסטי, כתב בספרו "אם אני הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי אדמות, לעבוד במשרה ציבורית או לעסוק בבנקאות, עיתונאות ובכל המקצועות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871 או כל אדם שיש לו לפחות סבתא או סב יהודי אחד. בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, לנפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה‏[5]. ואף חלק מהמגזרים המשכילים אימצו אידאולוגיה שבבסיסה תפיסת עולם, שקיים אי-שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם‏[6]. אף על פי שמפלגות פולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב-1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, הרי שהאנטישמיות הפולקיסטית שולבה במצעיהם של מפלגות מהזרם המרכזי‏[5].

המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידאולוגיה הפולקיסטיות, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים‏[7]מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, אשר נתמך על ידי הגנרל לודנדורף שהיה ראש המטה הכללי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, עשה את שנאת היהודים ליסוד האידאולוגי שלה‏[8].

בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ועלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בציבור הרחב לכך שכל הבעיות החברתיות עומדות לפני פתרונן וחברה אוטופית בדרך לקום‏[9]. במקביל, הפכה לנפוצה יותר ויותר השקפת עולם גזענית הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים. השקפת עולם זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוספיית האאוגניקה[9]. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטמיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית.

האידאולוגיה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האידאולוגיה הנאצית

האידאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי היטלר, אשר ניסח את עקרונותיו בשבתו בכלא הגרמני, בספרו מיין קמפף. יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידאולוגיה הנאצית, והם הוצבו בתחתית ההיררכיה של המין האנושי, כאשר הגזע הארי ניצב בראש. האידאולוגיה הנאצית שמה לה ליעד מרכזי לסלק כל יהודי מעל פני האדמה. מכיוון שחלק מהיהודים היו נתונים בתהליך התבוללות בסביבתם, נתנו האידאולוגים הנאצים את דעתם על מי שמוצאם היה מעורב, יהודי בחלקו וארי בחלקו; ובפועל נקבע בחקיקה הנאצית כי כל אדם שהיו לו שלושה או ארבעה סבים או סבתות יהודים אמור היה להיות מושמד, אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871. קביעה זו, והרדיפה הגזענית ללא פשרות של כל יהודי הייתה מודרנית במהותה. שכן באירופה ימי הביניים, במקרים רבים בהם בוצע רצח עם בכלל וכלפי יהודים בפרט, ניתנה אפשרות להינצל על ידי המרת דת או על ידי כניעה והתבוללות באומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. יתר על כן, במקרים רבים בהיסטוריה בהם התבצע רצח עם, הושפע ביצועו גם משיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים כלכליים. רדיפות היהודים, נישולם ורציחתם אמנם העשירו את המדינה הגרמנית ואזרחיה, אך גם תבעו משאבים רבים לארגון ולוגיסטיקה של שינוע אל מחנות ההשמדה, הקצאת כוחות לדיכוי המרידות של לוחמים בגטאות וביערות וניהול מערך מודיעין לאיתור יהודים ויהודים למחצה. מאמצים אלו הומשכו גם בשנה האחרונה למלחמה כאשר מצבה של גרמניה התדרדר במהירות. על כן, ההיסטוריון יהודה באואר סובר שרצח העם שהתנהל בשואה לא התבסס על שיקולים פרגמטיים בלבד. לדעתו:[דרוש מקור]

המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד.

בדומה כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל:[דרוש מקור]

מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה.

האידאולוגיה הנאצית הדגישה את תורת הגזע ואת הדרוויניזם החברתי והקצינה אותם, וכפועל יוצא, היא הדגישה את "טוהר הדם" של העמים ה"אריים", ולמעשה גם את שנאת הזרים. תורת הגזע נתנה הסבר אידאולוגי למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרח אירופה, שבהם חיו למעלה מ-7 מיליון יהודים ב-1939. המושג "מרחב המחיה" התבסס על תורת הגזע אליה נוספו טעמים פרקטיים. היטלר סבר שהעמים הסלבים הם נחותים הגזע הארי; ויוכנעו, ישובדו או יושמדו, במוקדם או במאוחר, על ידי "החרב הגרמנית" ו"האומה הגרמנית" לצרכיה השונים; תפיסת עולם זו כללה את התוכנית לסיפוח שטחיהם של פולין וברית המועצות, שיהפכו לרזרבות הקרקעיות של האומה הגרמנית.

שלבים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית
היטלר בביקור בעיר נירנברג בה נערך כנס המפלגה הנאצית בו הוחלט על חוקי נירנברג, 1935
בבוקר ה-10 באפריל 1933, התייצבו אנשי פלוגות הסער הנאציים בכל רחבי גרמניה, בסמוך לבתי-עסק בבעלות יהודית במטרה להרתיע לקוחות. בתמונה: החיילים העומדים מחוץ לבית המסחר "נתן ישראל" בברלין, נושאים שלטים ובהם הכיתוב (בגרמנית): "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!". החנות נבזזה בליל הבדולח, והועברה לשליטתה של משפחה גרמנית
בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 1938

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה גם אם מחוץ לחוק‏[10]. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם חוקקו את "חוק ההסמכה" שהעניק לממשלה למעשה סמכויות דיקטטוריות. המשטר הנאצי עשה לביטול החירויות של האזרחים ברוח הדמוקרטיה, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, udo הכנסייה הפכה לכלי שרת של השלטונות; והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים ברחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי; חלק מהפעולות הללו הופעלו גם על בני זוג של יהודים. כך למשל, ב-9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה, ולאחר מכן חרם אחד באפריל 1933 ובמאי אורגנה שריפת ספרים כאשר המונים משולהבים התכנסו בכיכרות הערים והשליכו לאש ממיטב הספרות, שכתבו יהודים או שרוח יהודית נשבה בהם לדעת הנאצים. היהודים פוטרו מעבודותיהם, סולקו מאיגודים ומועדונים ולמעשה נודו מרשות הרבים הגרמנית העדכנית, ובמקביל סבלו מאלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.

שיאה של החקיקה הנאצית, היה בחוקי נירנברג, ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם (ולמעשה, ביטלה את התהליך האמנציפטורי ליהודים שהחל בשלהי המאה ה-19), ואף הגדירו את היהודים כגזע נפרד, שונה ומזיק, המוקע מהחברה הכללית. חוקי נירנרברג קבעו דרגות שונות של בני גזע מעורב, "מִישְׁלִינְג", שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים. כללו את "חוק אזרחי הרייך", שתמציתם: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני",‏[11] שעל פיו אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. באותה עת, נדרשו רבים שנחשדו כיהודים למחצה להוכיח ולתעד את מוצאם. החוקים אף לא הפלו חיילים בצבא הגרמני; שחלקם היו חברים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים".

בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהדות גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש (החל משנת 1933) לגרמנים. במסגרת התהליך, שנקרא "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי דלא-ניידי, והעבירו אותם לרשותם. באותה שנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפאשיסטית לאחר שנה. האבטלה חוסלה והכלכלה הגרמנית התחזקה, בין השאר בשל הפניית העובדים אל מאמצים להכין את גרמניה למלחמה.

במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה, שמנו כ-185 אלף נפש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

יהדות גרמניה, אשר הייתה מפולגת לזרמים אחדים: אורתודוקסים, ליברלים, מתבוללים וציונים, עד עליית הנאצים לשלטון, נערכה מחדש למול התמורה. הוקם ארגון גג משותף: הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, שבראשה עמד הרב ליאו בק. הארגון ניסה לתת פתרונות לבעיות קשות שהלכו והחמירו. כך למשל, בשנים הראשונות המשיכו התלמידים היהודים לבקר בבתי הספר הכלליים, וסבלו שם מרדיפות ובעקבותיהם מבעיות נפשיות, ובהדרגה עברו לבתי ספר יהודים. הארגון דאג גם לחינוך והשכלת מבוגרים. באישור השלטונות, הקימה קבוצת אמנים יהודים בברלין 1933 את "איגוד התרבות היהודי", ולאחריו הוקמו תזמורת סימפונית, בית אופרה ותיאטרון יהודיים וגם בערים אחרות; וכמו כן, מרטין בובר את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים" ב-1934. לנוכח הנסיבות, וגם בגלל עידוד הגירה כפויה, למעשה, של יהודים על ידי השלטונות הנאציים, החליטו רבים מיהודי גרמניה להגר ממנה. במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון, וכ-117 אלף יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שליש ממספר יהודיה). אפשרויות ההגירה מהרייך השלישי הצטצמו לאחר פרף מלחמת העולם הראשונה, ב-1 בספטמבר 1939, ובשלהי 1941 נסגרו כמעט לחלוטין. מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות-הברית, דרום-אמריקה, ארץ ישראל, ובריטניה[12]. התנועה הציונית, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה קטנה וחלשה, קלטה לאחר 1933 חברים חדשים רבים, לרוב צעירים, ועיתונה "יידישע רונדשאו" הגדיל את תפוצתו. אנשי התנועה הציונית הציעו פתרונות הגירה אחדים לארץ ישראל, בין השאר באמצעות ארגון עליית הנוער, ואף העברת חלק מהרכוש באמצעות הסכם העברה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר תושבים יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו כ-17 אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין, לאחר שהורשו לקחת עמם כ-10 מארק בלבד. שלטונות פולין סירבו לקבלם, והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול, כמו למשל זבונשין. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-‏10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו, וכ-30 אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז. אנשי הגסטפו פרצו והרסו את רוב משרדי המוסדות היהודיים, ובעקבות זאת התשתית הקהילתית היהודית התפוררה.

מחנות ריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה ריכוז

הקמת מחנות ריכוז במדינה הנאצית החלה מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. במחנות ריכוז אחרים נעצרו הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם.

במקרים אחדים הוקמו מחנות ריכוז על ידי משתפי פעולה מבין התושבים המקומיים; כך למשל, קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה אף הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה
(להגדלה אנא לחצו על התמונה)
יהודים בדרכם אל גטו קרקוב

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. במהלך הכיבוש הופצצה העיר ורשה מן האוויר ובתים רבים הפכו להריסות והרחובות התמלאו בפליטים. האוכלוסייה היהודים, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, הופתעה מהפלישה המהירה, ובגלל התנהגותו המתונה של הצבא הגרמני בכיבוש מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה, לא הבינה את המצפה לה. פולין חולקה לשלושה חלקים: המזרחי סופח לברית המועצות, האמצעי ממשל צבאי שנקרא "הממשל הכללי של פולין" (בגרמנית: גנרלגוברנמן), והמערבי סופח לגרמניה. חלוקתה של פולין פיצלה את האוכלוסייה היהודית; מתוך כ-3 מיליון ו-3 מאות אלף היהודים שישבו בפולין ערב המלחמה, נמצאו כ-2 מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר נמצאו או נמלטו אל השטח שסופח לברית המועצות‏[13]. רוב הנמלטים לשטח הרוסי היו צעירים, וכן חלק ניכר מהמנהיגות היהודית ובכללם פעילי תנועות הנוער הציוניות ואחרות, שחששה למעצרה המידי בידי הצבא הגרמני. אולם לאחר זמן קצר, חזרו רבים מהם לפולין שתחת הכיבוש הגרמני. יהודי פולין שברחו אל ברית המועצות מצאו את עצמם במדינת בעלת משטר טוטליטרי וקומוניסטי, וחלקם הוגלו למחנות ברחבי המדינה. עם זאת, היחס אליהם וסבלם בשנות המלחמה היה בדומה לכלל האוכלוסייה הרוסית.

המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיו כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה, וזאת לפי לפי עקרון "מרחב המחיה" של גרמניה לכיוון מזרח. וכך, עם כניסתם לפולין, פתחו כוחות האיינזצגרופן, שנלוו את יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, במעשי התעללות והרג בקרב היהודים ללא הבחנה, וכן בקרב המנהיגות הפולנית: נבחרי ציבור ואנשי כמורה, ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישתם לפולין. באותה עת, השלטונות הנאצים איפשרו לג'וינט, ארגון פילנטרופי יהודי, להגיש עזרה בסיסית ליהודי פולין.

גופות של יהודים ברחוב ביאשי, בפרעות יוני 1941

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

מדיניות נאצית באזורי הכיבוש במזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בספטמבר שלח ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים לקראת מה שכינה "המטרה הסופית". ההוראות כללו ארבע הנחיות עיקריות: (1) לרכז את היהודים במהירות בערים גדולות אחדות בקרבת צמתי מסילות רכבת, ולרוקן (בשפה הנאצית: "לטהר") כך את השטחים מנוכחות יהודית; (2) להקים "מועצות זקנים" (יודנראטים) שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים; (3) העברה של מפעלי ייצור או קווי סחר שבבעלות יהודית לידיים גרמניות, אבל תוך התחשבות בצרכי הכיבוש והצבא. (4) חובה על שמירת החתירה ל"מטרה הסופית" בסוד, וזאת לעומת הצעדים המעשיים שכללו ההנחיות‏[14]. שבועות אחדים לאחר כיבוש פולין התארגן הממשל האזרחי הגרמני, ובראשו עמד האנס פרנק. הוא פרסם סדרה של צווים ותקנות, בהשראת "איגרת הבזק", שמשמעותם והשלכותיהם היו:

  • ריכוז היהודים ובידודם (גם אם לא הרמטי) מהאוכלוסייה המקומית הכללית.
  • הרס התשתית הכלכלית היהודית, וענישה חמורה במקרים של מסתור או הברחה.
  • שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
  • הרס חיי התרבות, ובכלל זאת סגירת מוסדות החינוך היהודים.
  • סימון יהודים בסימני-היכר מיוחדים, כמו הטלאי הצהוב, מעצרים, חטיפות וטקסי השפלה ציבורית.
  • שימוש נרחב ביהודים כעובדי כפייה בשלל עבודות (בעיקר עבודות כפיים).
  • השלטת רדיפה והתעללות ללא אסור ומותר ברורים, שגבולותיהם עמומים.
מחנות עבודה בכפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסירות במחנה נשים ברוונסברוק מסומנות בגבן בגיר לקראת משלוח למחנה השמדה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה עבודה

למרות התוכניות לרוקן את הרייך השלישי מיהודים וקבוצות אחרות, עלה הרעיון לנצל את כוח העבודה של העמים הכבושים או הנידונים למוות לפי תורת הגזע, או של אלו שנתפסו כ"אויבי המשטר" הנאצי עד לשחיקתם הגופנית הגמורה. שכן, מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודהגרמנית: Vernichtung durch Arbeit). העובדים רוכזו במחנות מגודרים או שונעו מהם (למשל מגטו ורשה), והועסקו במילוי שלל צרכים או תוכניות של השלטונות הנאציים, ובמיוחד כחלק מן המאמץ המלחמתי‏[15], וכן, מתוך כוונה להרבות משאבים ונכסים של האומה הגרמנית. מחנות עבודה בכפייה הוקמו בפולין עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי הכיבוש. והעובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית: הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובסדנאות ומפעלי תעשייה. העבודות היו ללא כל תמורה כספית, ולוו בהשפלות אישיות ופגיעות גופניות. תנאי המחיה, העבודה, המגורים והתזונה במחנות העבודה היו גרועים ביותר. ומעט מאוד מצרכיהם הבסיסיים סופקו. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים, הם סבלו מתחלואה ומתמותה רבה. בשנת 1940 חלה התגברות במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים. עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן[16].

הקמת הגטאות וניהולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברבעים יהודים ובסביבתם בערים. אך טרם גובשה תוכנית הפעולה להשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים. הגטאות הוקמו בהדרגה מהחודשים האחרונים של 1939, ורובם בשנים 1941-1940. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין בגטאות, אשר הוקמו בשנים 1941-1939. שני הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בערים ורשה (בשיאו, במרץ 1941 התגוררו בו 445,000 בני אדם) ולודז' (בעת סגירתו למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, התגוררו בו 164,000 בני אדם). אחר כך הוקמו גטאות בשטחי כיבוש נוספים של הנאצים.

זמן קצר לאחר שהוקמו וגודרו, נסגרו הגטאות למעבר חופשי. סביב גטו ורשה, הוקמה חומת לבנים בגובה 3 מטר ועליה גדר תיל ושברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות או בריחה. רוב היהודים לא יכלו ולא הורשו לצאת ממנו, עד לגירושם בטרנספורטים למחנות ההשמדה. אלפים אחדים יצאו מידי יום לעבודות כפיה. ואף כי היוצאים ללא רישיון, בעונשים חמורים עד להוצאה להורג, עסקו רבים (בהם גם היוצאים לעבודת כפיה) בפעילות הברחת מוצרים ענפה אל הגטו, תוך כדי שהם נעזרים באוכלוסייה הפולנית. יוצא דופן היה הגטו שהוקם בטרזינשטאט, בו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אולם גם מטרזינשטאט נשלחו יהודים (חלקם מרצונם, ומבלי לדעת על המתרחש, כדי להתאחד עם קרובי המשפחה שכבר נשלחו) לאושוויץ. בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם.

בתקופה הראשונה לקיומו, היו בגטאות בעלי אמצעים המשיכו לנהל בו חיי פאר. בעשרות מהגטאות קמה תנועת התנגדות חמושה לשלטונות הנאציים, בסיועה של החברה הכללית המקומית; ההתקוממות הגדולה והידועה הייתה בגטו ורשה. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה[17].

דיונים על הכחדת היהדות ברייך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תוכנית מדגסקר, תוכנית לובלין

בשנה הראשונה לכיבוש נערכו דיונים על הטיפול באוכלוסייה היהודית הגדולה בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שנותרה כמעט ללא יכולת להגר בשל תנאי המלחמה. באוקטובר 1939, פעל אייכמן להעביר אל הכפר ניסקו וסביבתו כ-20,000 יהודים מאוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה, מורביה ומערב פולין, והופסקה לאחר כשנה‏[18]. אחר כך הוצע להעביר את היהודים לאי מדגסקר, ונזנח‏[19].

שלב שלישי, בשנים 1943-1941: השמדה המונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדה באמצעות גז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה; אם כי מבחינה אידאולוגית הייתה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים, והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. פעולותיו האלימות של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלה, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש של היהודים, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".[דרוש מקור]

לאחר פלישת הצבא הגרמני (הוורמאכט) לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה; ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים, והאחרים צוענים וקומוניסטים. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך בורות ירי ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעים בדרך כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות ובהחלטתיות.

לאחר מחקר ממושך, אנשי האס אס החליטו על המתה באמצעות גז, שריפת הגופות והטמנתן או הערמתן עד להטמנה. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם היו יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). ולמבצעים נותר לגרור ולהשליך את הגוויות לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן מה בכפרים. במחנה הריכוז מאטהאוזן נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942.‏[20] אולם מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם בחלמנו. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כ-70 בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת אחרי אחרון הנוסעים לתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, הוחדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים, שלאחריה הגופות יישרפו בו במקום.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפתרון הסופי
לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות בשנת 1941 ביצעו יחידות האיינזצגרופן מעשי רצח וטבח באוכלוסייה
חיילי הוורמאכט כובשים את קורפו לאחר נסיגתה של איטליה הפאשיסטית, ספטמבר 1943

למעשה, בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי נפש ולוקים בפיגור שכלי, בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

מחנות ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה השמדה

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך משלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכנתם של מחנות ההשמדה המונית שיטתית של בני אדם הוא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם טרם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה הייתה להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים‏[21]. והוקמו באושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות השמדה שצוידו במיטב הטכנולוגיה המודרנית, ושכל מטרתם היא רצח המוני של בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, בהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנה מעצר‏[22]. מסילות הרכבות הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות.

במסגרת מבצע ריינהרד, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. המחנות הוקמו בזה אחר זה. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו. מחנה טרבלינקה, למשל, שהוקם בטבורו של היער ונותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף בני אדם, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים. לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הוצבה כתובת תעמולה והטעיה - "העבודה משחררת". ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו.

המתחם בבירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו-זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הנוכחים באולם סגור שאליו הוזרם הגז. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, אוספים ושורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל "הפתרון הסופי" בדמותה השמדת המוני היהודים וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, כשרובם יהודים. בנוסף להם התבצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: נסיגה וניסיון לטשטוש ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע 1005
ערמות שרידים של כותנות פסים של אסירי המחנה דכאו

מראשית 1943 החלה התערערותו של "הרייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפאשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.

עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.

וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

אסירים במחנה הריכוז אבנזה בצפון-אוסטריה ביום שחרורו על ידי חיילי ארצות הברית, מאי 1945

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, ושחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. רבים מהם מתו לאחר השחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.

בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.

כרונולוגיה של השואה

התקופה שקדמה לשואה: 1919–1939השואה: 1941-1939השואה: 1943-1942השואה: 1945-1944

מאפיינים של תעשיית המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף פעולה בין זרועות הממשל הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו, למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

איש האקדמיה מיכאל ברנבאום אמר כי גרמניה בתקופת השואה הפכה ל"מדינה רצחנית" ותיאר אותה כך: "כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה היה מעורב בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מי הוא יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מאחזקה במניות חברות כלכליות. האוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו את הרכבות למחנות ריכוז ליהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו והגישו הצעות למכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת דהומג (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה היה מקוטלג ומתויג, ואחר כך מועבר לגרמניה לצורך שימוש ציבורי או פרטי.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר כתב: "לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד בגרמניה ובכל אירופה שהצהירה הזדהות עם היהודים." בין אם הדבר נבע מהזדהות עם המשטר הנאצי ובין אם הדבר נבע מחשש מתגובת הנאצים לביטויי התנגדות, עובדה זו הופכת את השואה לאירוע ייחודי בהיסטוריה מכיוון שמדיניות אנטישמית הצליחה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות דוגמת התעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס כאלה ואחרות‏[23].

ניסויים רפואיים בבני אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים צוענים שהיו קורבנות לניסויים רפואיים באושוויץ
ילדים תאומים שהוחזקו בחיים למען הניסויים של יוזף מנגלה. הילדים שבתמונה שוחררו מאושוויץ על ידי הצבא האדום בינואר 1945
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה

ניסויים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי. לפי ההיסטוריון ראול הילברג:[דרוש מקור] "אחוז גדול מהרופאים הגרמנים היו חברים במפלגה הנאצית בהשוואה למקצועות אחרים". אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, דכאו, בוכנוולד, ראוונסבריק, זקסנהאוזן ונאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הכי ידוע לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסויו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים כאלה ואחרים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידי פון ורשואר. מנגלה ערך ניסויים על ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים, ולאחר מכן היה לוקח אותם בעצמו לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה". ורה אלכסנדרה הייתה אסירה יהודיה באושוויץ שקיבלה תפקיד לשמור על 50 זוגות של תאומים צוענים. להלן חלק מעדותה:

אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה בני כארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד לשני גב אל גב בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום והם הרגו את ילדיהם כדי להפסיק את סבלם‏[24].

מספר הנספים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מידע מדויק על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. כ-5 מיליון יהודים נהרגו באירופה, ובהם 3 מיליון בפולין הכבושה ולמעלה ממיליון בשטחים הכבושים מברית המועצות. מאות אלפים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ויוון. לפי הפרוטוקול של ועידת ואנזה הנאצים תיכננו ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה ובכל המדינות הנייטרליות באירופה כגון אירלנד, שווייץ, טורקיה, שבדיה, פורטוגל וספרד.

ההערכה המקובלת שמספר הנספים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944‏[25] ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן‏[26] לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע הפתרון הסופי (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשצ'ינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט העריכו את מספר הנספים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים על אוכלוסייה יהודית באירופה לפני השואה ואחריה‏[27]. גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים שנספו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי[28] מבין הנספים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים‏[29].

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה דפי עד של כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים, שכוללים גם כפילויות בגלל אי-תיאום בין המתעדים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנספים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסים ועוד.

התגובות לשואה ולהשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובות במדינות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תגובת העולם לשואה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה
חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עליית הנאצים לשלטון. אספות מחאה המוניות ועצרות תפילה נערכו ביישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים ולא-יהודים קראו להטיל חרם כלכלי על גרמניה; אבל הדעות היו חלוקות כיצד ליישם אותו. בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר לכמות המהגרים שנקבעה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר הנאצי, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן בה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו.

לאחר אירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10 אלף ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים. המדיניות הבריטית באשר להגירת יהודים לארץ ישראל שתחת שליטתם, נשארה כפי שנוסחה ב"ספר הלבן" של 1939.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הגיע לארצות הברית ולבריטניה מידע רב על האלימות הקשה המופעלת נגד היהודים בפולין. התיאורים אשר שיקפו רק דוגמאות מקריות ממה שהתרחש בפועל, הגיעו מפי נציגים דיפלומטים ואנשי עסקים בכירים, מאזרחים שהושבו למולדתם ומאנשי צבא, והתקבלו בחוסר אמון ובהסתייגות. למעשה, בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. אולם הידיעות הגיעו בזו אחר זו ופרצו אל התודעה הציבורית. כך למשל, בנובמבר 1941, מסר שגריר בריטניה בברן מידע שקיבל מאזרח פולני מהימן, כי קרוב למיליון וחצי יהודים באזור מזרח פולין נעלמו "ואיש אינו יודע איך והיכן". ביוני 1942, פורסמה בלונדון איגרת מפלגת הבונד, שהועברה באמצעות המחתרת הפולנית. האיגרת פירטה סדרה של חיסולים בגטו ורשה ומשלוחים ("אקציות") במזרח ומרכז פולין, והעריכה את מספר הנרצחים בכ-700,000 נפש. לאחר פרסומה פרצה מחאתם של אישים רבים בבריטניה: חברי פרלמנט, ראשי הכנסייה וחברי הפזורה הפולנית הגולה בעיתונות ובשידורי הבי.בי.סי. אחר כך, ביולי 1942 מסרו פקידים סוביטים איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב ובה פורטו מעשי אכזריות והתעללות, בהם רצח 52 אלף יהודים בבאבי יאר. ביולי 1942 נמסר לראשונה למערב על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת היהדות בשטחי הרייך השלישי בשדר הידוע כמברק ריגנר. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, קיבל את המידע הנורא מידידו, תעשיין גרמני, וכתב על כך לפקידים בוושינגטון. ב-17 בדצמבר 1942, עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים, פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה:

Cquote2.svg

(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא יימלטו מעונש.

Cquote3.svg
"1942: Britain condemns massacre of Jews", באתר ה-bbc,‏ 17 בדצמבר 1942.

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח ההמוני של הנאצים.

ב-19 באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה, שדנה בהתמודדות עם הצלת היהודים בשטחי גרמניה הנאצית. למעשה, הבריטים והאמריקנים חששו מהצלה המונית של היהודים ומהאחריות שתוטל עליהם למצוא קורת גג למאות אלפי פליטים, והוועידה הסתיימה ללא תוצאות מעשיות.

באחדות ממדינות אירופה שתחת הכיבוש הנאצי, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למען היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, חסידי אומות עולם, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון חייהם. וזאת לצד פעולתם של משתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליכים משפטיים נגד הנאצים אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמות כוחותיהם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג בהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים עשר מהם הוצאו להורג.

בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-‏1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. רבים הוצאו להורג, ורבים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן.

במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים והבאתם לדין, נתפס אדולף אייכמן, הועמד למשפט בישראל ב־1961 ונידון למוות (ראו משפט אייכמן).

שארית הפליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שארית הפליטה

במהלך המלחמה נלחמו היהודים על שרידתם בנתיבים אחדים, בהם: בריחה אל מחוץ לגבולות הרייך השלישי, מחבוא אצל האוכלוסייה הכללית (בהתנדבות של חסידי אומות העולם או תמורת תשלום) בבתים פרטים ובמוסדות (כגון מנזרים), התחזות ללא-יהודים או ל"ארים", וחיים ביערות ואף לוחמה כ"פרטיזנים". לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות.

בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם. חלק מהם ניסו לחזור אל בתיהם וארצותיהם, ונתקלו שם באנטישמיות פרועה (כגון הפוגרום בקילצה). שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת ומיישבת לפני המלחמה, קיבלה אחרי השואה תמיכה כוללנית בקרב יהודי התפוצות ואומות העולם. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סירובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה ופעילות ההעפלה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית (על פי חוקי ממשלת המנדט) אלפי פליטים.

בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50. ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה למדינות במרכז ובמערב אירופה, לדרום אפריקה ולשאר מדינות העולם.

הגות וזיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל השמות ביד ושם
ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה הייתה לאחד הדימויים הנודעים ביותר של השואה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל

זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזום לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובמשך השנים הלך והתרחב, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הושקעו לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולפרסום במגוון מדיה תעודות ומחקרים אודותיה. בין המוסדות המובילים: בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בקולנוע ובספרות השואה. לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, ביצירות של יהודים כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי ניספים בשואה, כגון אנה פרנק, וניצולי שואה, כגון אלי ויזל ופרימו לוי, וכן ספרות זיכרונות ענפה, שכתבו הניצולים בשפות אחדות, הרואה אור במשך עשרות שנים לאחר השואה. ברחבי העולם נבנו הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית. השואה היא חלק מתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות בישראל. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יצאו משלחות תלמידים רבות לביקור באתרי השואה באירופה.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו ברחבי העולם ימי זיכרון אחדים לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן וי' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע. ביהדות הקונסרבטיבית (המסורתית) נהוג לקרוא ממגילת השואה של אביגדור שנאן, ויש הנוהגים לצום במהלך יום הזיכרון. הרב פרופסור דוד גולינקין כתב על מנהג הצום: "אנחנו, שלא חווינו את השואה על עצמנו ובשרנו, איננו מסוגלים לצייר בדמיוננו איך זה היה. אבל מוטיב אחד החוזר כמעט בכל היומנים והזיכרונות שנכתבו על השואה הוא מוטיב הרעב. רבים סבלו מתת-תזונה חמורה. כולם ידעו חרפת רעב. אחת הדרכים שבהם נוכל לנסות להזדהות עם קורבנות השואה ולחוש את מה שחשו היא הצום. באמצעות הצום נוכל להזכיר לעצמנו בצורה מוחשית את הרעב והסבל של ששת המיליונים. יתר על כן, נזכור שהנאצים ביקשו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים". גם אנחנו היינו יכולים להיכלא או להיהרג; גם אנחנו היינו יכולים למות ברעב."[30]

בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות. ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שבדיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו כדי להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים‏[31], ועד להסברים חילוניים כי שהשואה מוכיחה את אי-קיומו של אלוהים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
  • איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • יעקב כ"ץ, השואה כנושא כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 118-115.
  • אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989.
  • משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.
  • אליעד מורה-רוזנברג, דיוקן אחרון - אמנים מתעדים בשואה, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 13-12.
  • בועז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • ז'ורז' בן-שושן, אירופה - תשוקה לרצח עם: מסה בהיסטוריה תרבותית, קריית שדה-בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.
  • לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.
  • ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2012.
  • Dean, Martin, Robbing the Jews - The Cofiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בהמשך הערך
  2. ^ המרד פרץ בערב חג הפסח, ה'תש"ג
  3. ^ ראו: Bauer, Yehuda (1982). A History of the Holocaust. New York: Franklin Watts.
    .Hilberg, Raul (2003) [1961]. The Destruction of the European Jews (3 volumes). New Haven, CT: Yale University Press, p. 1, 5.
    Dawidowicz, Lucy (1975). The War Against the Jews, p. 47.
  4. ^ המצאת המושג אנטישמיות מיוחסת לעיתונאי הגרמני וילהלם מאר.
  5. ^ 5.0 5.1 Evans, Richard J. (1989). In Hitler's Shadow. New York, NY: Pantheon p.69
  6. ^ Friedlander, Henry (1994). "Step by Step: The Expansion of Murder, 1939–1941". German Studies Review 17 (3): 495–507.
  7. ^ Fischer, Conan (2002). The Rise of the Nazis. Manchester: Manchester University Press p.47-51
  8. ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 298-297.
  9. ^ 9.0 9.1 Peukert, Detlev (1994). "The Genesis of the 'Final Solution' from the Spirit of Science". In David F. Crew. Nazism and German Society, 1933–1945. London: Routledge. pp. 274–299.
  10. ^ ראו: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, באתר יד ושם .
  11. ^ נוסח החוק באתר יד ושם
  12. ^ מידע במוזיאון השואה.
  13. ^ ראו: פרוץ מלחמת העולם השנייה והמדיניות כלפי היהודים, באתר יד ושם.
  14. ^ הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים בפולין, ספטמבר 1939, באתר יד ושם.
  15. ^ ראו: מחנות הריכוז והעבודה, באתר יד ושם.
  16. ^ ראו: דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, באתר יד ושם.
  17. ^ ראו: הגטאות, גטו ורשה, באתר יד ושם.
  18. ^ ראו: לובלין, רזרוט ('תוכנית ניסקו ולובלין'), באתר יד ושם.
  19. ^ על תוכנית מדגסקר, ראו: מדגסקר, באתר יד ושם.
  20. ^ דינה פורת, הנהגה במילכוד, עם עובד תל אביב, עמ' 513.
  21. ^ ראו: ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם.
  22. ^ מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים, חינוך והטראה מתוקשבת, אתר יד ושם.
  23. ^ Friedländer, Saul (2007). The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939–1945. London: Weidenfeld & Nicolson.
  24. ^ Berenbaum, Michael (2005). The World Must Know: The History of the Holocaust as Told in the United States Holocaust Memorial Museum. United States Holocaust Memorial Museum, Johns Hopkins University Press.
  25. ^ "ספר שחור" סוויטי על השמדת היהודים, דבר, 28 בנובמבר 1944,
  26. ^ מאזן הדמים, דבר, 14 במרץ 1945.
    מברק ראש קהילת מוסקוה לרב הראשי הרצוג, דבר, 28 במרץ 1945
    יעקב לשצ'ינסקי, יש לספור ולספר!, דבר, 3 באפריל 1945
    הישוב חגג בהמוניו את הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
    אין הדם היהודי מיוצג בועידת הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
  27. ^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
  28. ^ עפרי אילני, אלמלא השואה היו היום בעולם עד 32 מיליון יהודים, באתר הארץ, 19/04/2009.
  29. ^ ילדים בשואה, באתר "יד ושם"
  30. ^ הרב פרופסור דוד גולינקין, כיצד נקיים את יום השואה? בתוך: "עת לעשות", כתב העת של התנועה המסורתית, קיץ תשנ"א 1991.
  31. ^ לדוגמה: יוסף בן פורת, "היכן היה אלוהים בשואה".


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תרצ"ט - ה'תש"ה - השואה