השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svg המונח "שואה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שואה (פירושונים).
מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה
גופות אסירים (12 באפריל 1945)
הטלאי הצהוב שעליו כתוב "יודה" ("יהודי" בגרמנית)

השואה, ידועה גם כחורבן יהדות אירופה, הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובני בריתה, ותכליתם הייתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי.

הנאצים רדפו, טבחו ורצחו קבוצות אוכלוסייה רחבות נוספות כמו צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה סובייטים (ראו: השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה), אך המושג "שואה" משמש על פי רוב בהקשר של השמדת היהודים דווקא, ולמרות שהיו הסתייגויות אחדות מן השימוש במונח, הוא נותר שמה הבלעדי. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד במעט יותר מ-5.9 מיליון. בדברי הימים המודרניים מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

על פי התיקוף הרחב, מתחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בראשות אדולף היטלר, שעמה החלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה. היקף השואה התרחב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, ביוני 1941, שלאחריה החלו מעשי הרצח וטבח המוניים, הסתיימו רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית ב-1945. בהיסטוריוגרפיה של השואה רווחת הדעה שתנאי מלחמת העולם השנייה איפשרו לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד האזרחים היהודים. תחושת החירום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם של עצם ימי המלחמה, הביאה, לדעתם של ההיסטוריונים, לעליית מדרגה במעשי הנאצים נגד המיעוטים שחיו במרחב שתחת שליטתם. לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: ראשית ריכזו אותם בגטאות ובמחנות, ואחר כך, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות במבצע ברברוסה, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ושימוש בתאי גזים מיוחדים שהוסוו כמקלחות משותפות, בהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם בצפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי, גם כאלו שהיו יהודים-למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצעו מעשי הטבח באצעות ירי של כיתות יורים בקורבנות, שנפלו לבורות שנחפרו מראש, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה - שהיוו את קצה שרשרת הפתרון הסופי. מלבד קיפוח חיי האדם הרבים כאנשים פרטיים, תוצאה נלווית של תקופת השואה - למן עליית הנאצים - הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושיגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה, מהן שהיו עצומות בגודלן כמו זו שהתקיימה בפולין. אובדן תשתית הקהילות, שכלל את חורבן תרבותן, וגדיעת מרקם החיים שהיה ייחודי לכל עיירה וקהילה, הותירו חלקים ניכרים של היבשת שבהם נעלמו באחת החיים היהודיים, חלקית או כליל, ומאז התקשו להשתקם. מרכז החיים היהודים לאחר השואה עבר מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בדברי ימי האנושות ובייחוד בתולדות היהודים, השואה נחשבת יוצאת דופן הן בממדיה, הן בשיטתיותה הרצחנית והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. אם מביאים בחשבון את המספר הרב של הקורבנות ואת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם ייעול הטבח ההמוני באמצעות הקמת מחנות השמדה שיועדו למטרה זו, כמו גם את העובדה שהשואה התחוללה בידי מעצמה אדירה שכבשה שטחים נרחבים באירופה ומחוצה לה במלחמת העולם השנייה, התופעה מקבלת ממדים חסרי תקדים בחריגותם בתולדות האנושות. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם לפני השואה - למשל רצח העם הארמני, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי והמוני לאורך מספר שנים, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה ובצפון אפריקה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה הכמותית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב הענק שבין מרכז רוסיה לגרמניה והולנד במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף הזהות היהודית בן מאות השנים ביבשת. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

הערכת ממדי השואה בתולות עם ישראל והאנושות, תוכניות למחקרה בדיסיפלינה היסטורית אקדמית, והצגתה בתערוכות מוזאונים, החלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובכלל זאת הקמת מוסד "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בירושלים. לאחר הקמת מדינת ישראל נקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן מאחר שביום זה החל מרד גטו ורשה (ולתאריך נלווה פולמוס הלכתי). אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע ביום צום מסורתי, עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. במדינות רבות מציינים את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

מאפייני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות האנטישמיות באירופה בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים שכבר מתקופת ימי הביניים, החברה והתרבות הגרמנית הייתה נגועה באנטישמיות. לטענתם קיים קשר אידאולוגי ישיר בין הפוגרומים שהתרחשו בימי הביניים למחנות ההשמדה הנאצים.‏[1] תורות חברתיות חדשות שצמחו במאה ה-19 נלקחו כבסיס לאידאולוגיה הנאצית. במאה ה-19 הוכנס לשימוש לראשונה המושג "אנטישמיות",‏[2] שעניינו שנאת ישראל המודרנית והעדכנית, השונה מהגרסאות הקודמות שלה, מאז העת העתיקה. בגרמניה קמה התנועה הפולקיסטית שבין הוגיה היו יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ופאול דה לגארד. התנועה קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים שראו ביהודים גזע שנמצא במאבק עם הגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק, זה הם האמינו, רק אחד יכול לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא הייתה שונה בכך שהיא ראתה כאמור ביהודים גזע ולא דת. הרמן אלוורט, אחד ממנהיגי הפולקיסטים, כינה את היהודים בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1895 "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה" וקרא "להשמידם" לטובת העם הגרמני. היינריך קלאס, מנהיג האיגוד הכול-גרמני הפולקיסטי, כתב בספרו "אם אני הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי אדמות, לעבוד במשרה ציבורית או לעסוק בבנקאות, עיתונאות ובכל המקצעות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871 או כל אדם שיש לו לפחות סבתא או סב יהודי אחד.

בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, לנפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה.‏[3] חלק מהמעמדות המשכילים אימצו אידאולוגיה שבבסיסה תפיסת עולם, שקיים אי-שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם.‏[4] אף על פי שמפלגות פולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב-1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, האנטישמיות הפולקיסטית שולבה במצעיהם של מפלגות מהזרם המרכזי.‏[3] המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידאולגויה הפולקיסטיות, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים.‏[5]

בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ועלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בציבור הרחב לכך שכל הבעיות החברתיות עומדות לפני פתרונן וחברה אוטופית בדרך לקום.‏[6] במקביל לכך, הפכה לנפוצה יותר ויותר השקפת עולם גזענית הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים. השקפת עולם זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוספיית האאוגניקה.‏[6] לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטמיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית.

האידאולוגיה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי היטלר, אשר ניסח את עקרונותיו בשבתו בכלא הגרמני, בספרו "מאבקי". היא אימצה את תורת הגזע ואת הדרוויניזם החברתי והקצינה אותם, וכפועל יוצא, היא הדגישה את "טוהר הדם" ואת שנאת הזרים. יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידאולוגיה הנאצית, והם הוצבו בספרו בתחתית ההיררכיה של הגזעים האנושיים. על פי עקרונות אלו, כל יהודי היה אמור להיות מושמד, וכל אדם שהיו לו שלושה או ארבעה סבים או סבתות יהודים אמור היה להיות מושמד. החלטה זו הייתה חדשנית, שכן בימי הביניים במקרים רבים בהם בוצע רצח עם, ניתנה לאנשים אפשרות להינצל על ידי המרת דתם או על ידי כניעה והתבוללות באומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871. במקרים רבים בהיסטוריה בהם התבצע רצח עם, שיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים, היו מרכזיים להחלטה ליישם מדיניות זו. ההיסטוריון יהודה באואר סובר שרצח העם שהתנהל בשואה לא התבסס על שיקולים פרגמטיים בלבד. לדעתו:[דרוש מקור]

המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד.

בדומה כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל:[דרוש מקור]

מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה.

תורת הגזע נתנה הסבר אידאולוגי למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרח אירופה, שבהם חיו למעלה מ-7 מיליון יהודים ב-1939. כ-5 מיליון יהודים נהרגו בשטחים אלה ובהם 3 מיליון בפולין הכבושה ולמעלה ממיליון בברית המועצות. מאות אלפים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ויוון. לפי הפרוטוקול של ועידת ואנזה הנאצים תיכננו ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה ובכל המדינות הנייטרליות באירופה כגון אירלנד, שווייץ, טורקיה, שבדיה, פורטוגל וספרד.

מושג נוסף בתפיסת העולם הנאצית, שפותח בזיקה אל תורת הגזע, היה "מרחב המחיה". היטלר סבר ששטחי פולין ורוסיה יהיו הרזרבות הקרקעיות של האומה הגרמנית בהנהגתו, ותושבי הארצות הללו, הנחותים לתפיסתו מהגזע הארי, יוכנעו או יושמדו על ידי "האומה הגרמנית" ו"החרב הגרמנית".

שלבי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית
היטלר בביקור בעיר נירנברג בה נערך כנס המפלגה הנאצית בו הוחלט על חוקי נירנברג, 1935
בבוקר ה-10 באפריל 1933, התייצבו אנשי פלוגות הסער הנאציים בכל רחבי גרמניה, מחוץ לעסקים בבעלות יהודית במטרה להרתיע לקוחות פוטנציאליים. בתמונה עומדים החיילים מחוץ לבית המסחר "נתן ישראל" בברלין. הכיתוב השלטים (בגרמנית): "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!". החנות נבזזה בליל הבדולח, והועברה לשליטתה של משפחה גרמנית
בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 1938

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה גם מחוץ לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם חוקקו את "חוק ההסמכה" שהעניק לממשלה למעשה סמכויות דיקטטוריות. המשטר הנאצי עשה לביטול החירויות של האזרחים ברוח הדמוקרטיה, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, udo הכנסייה הפכה לכלי שרת של השלטונות; והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים ברחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי; חלק מהפעולות הללו הופעלו גם על בני זוג של יהודים. כך למשל, ב-9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה, ולאחר מכן חרם אחד באפריל 1933 ובמאי אורגנה שריפת ספרים כאשר המונים משולהבים התכנסו בכיכרות הערים והשליכו לאש ממיטב הספרות, שכתבו יהודים או שרוח יהודית נשבה בהם לדעת הנאצים. היהודים פוטרו מעבודתם, סולקו מאיגודים ומועדונים ולמעשה נודו מרשות הרבים הגרמנית העדכנית, ובמקביל סבלו מאלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.

שיאה של החקיקה הנאצית, היה בחוקי נירנברג, ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם, ואף הגדירו את היהודים כגזע נפרד, בעל דם אחר ושונה, המוקע מהחברה הכללית. חוקי נירנרברג קבעו דרגות שונות של בני גזע מעורב, "מִישְׁלִינְג", שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים. כללו את "חוק אזרחי הרייך", שתמציתם: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני", שעל פיו אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. באותה עת, נדרשו רבים שנחשדו כיהודים למחצה להוכיח ולתעד את מוצאם.

בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהדות גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש (החל משנת 1933) לגרמנים. במסגרת התהליך, שנקרא "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי דלא-ניידי, והעבירו אותם לרשותם. באותה שנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפאשיסטית לאחר שנה. האבטלה חוסלה והכלכלה הגרמנית התחזקה, בין השאר בשל הפניית העובדים אל מאמצים להכין את גרמניה למלחמה.

במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף נפש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו 17 אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סירבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

לנוכח הנסיבות, החליטו רבים מיהודי גרמניה להגר ממנה. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו בארצות שונות בעולם, בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.‏[7]

במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. עוד 117 אלף יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שליש ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות-הברית, דרום-אמריקה, ארץ ישראל, ובריטניה.‏[8] בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן בה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו. בעקבות הזעזוע מ"ליל הבדולח" הסכימה ממשלת בריטניה לקבל לשטחה ילדים יהודים-גרמנים במבצע קינדרטרנספורט.

בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. במחנות ריכוז נוספים נעצרו הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה
(להגדלה אנא לחצו על התמונה)
יהודים בדרכם אל גטו קרקוב
ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחו.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. בחלק מהשטח שהשיגה הקימה גרמניה את גנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין) והשאר סיפחה אליה. מתוך למעלה משלושה מיליון יהודים בפולין ערב המלחמה, היו כשני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר היו או נמלטו אל השטח שסופח לברית המועצות. במהלך הכיבוש ולאחריו סבלו היהודים מהתנכלויות הגרמנים. ב-21 בספטמבר שלח ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת. במזרח אירופה אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות המוניים לפתרון "בעיית היהודים". בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:

  • שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
  • השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
  • מניעת כל פעילות כלכלית עצמאית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
  • גירוש יהודים משטח הרייך הגרמני, לאזור הכבוש בפולין.

בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברובעים יהודים בערים. אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים.

תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה תוכנית מדגסקר, שתמציתה גירושם של היהודים לאי מדגסקר ביבשת אפריקה. כבר לפני המלחמה הועלתה הצעה, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. אולם בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

מחנות עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה עבודה

יהודים לצד בני אומות אחרות, הועסקו בעבודות כפייה מימי הכיבוש הנאצי הראשונים. העבודות היו ללא כל תמורה, ולוו בהשפלות אישיות ופגיעות גופניות. מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודהגרמנית: Vernichtung durch Arbeit).

שנת 1940 חלה התגברות במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים. עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן. העובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית. הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה.

תנאי המחייה, העבודה, המגורים והתזונה היו גרועים ביותר במחנות ריכוז והשמדה היו גרועים. ומעט מאוד מצרכיהם הבסיסיים סופקו. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים והם התמוטטו ונספו.

הקמת הגטאות בשטחי הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים עסקו בגירוש היהודים ממגוריהם, פעילות שכונתה בשפה הנאצית: "טיהור שטחים מיהודים". המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין באותה תקופה הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה. שכן, כחלק מהאידיאולגיה של "מרחב מחיה" ראו הנאצים באזור מזרח אירופה שטח שניתן לשעבד את אוכלוסייתו לצורכי הרייך השלישי. הנאצים האמינו בנחיתותו של ה"גזע הסלאבי", רצחו אנשי אינטלגנציה פולנים, ועסקו בגירוש אוכלוסיות פולניות ממקום מושבן כדי ליישב במקומן גרמנים "אריים". חמור מכל היה יחסם של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה.

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובארצות הבלטיות הכבושים, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. ראשוני הכלואים היו יהודי פולין בגטאות אשר הוקמו בשנים 1941-1939. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה. היהודים שיצאו מהגטו ללא רשות נענשו בעונשים חמורים עד להוצאה להורג. עם זאתת בתקופה הראשונה לקיומו, היו בעלי אמצעים שהמשיכו לנהל בו חיי פאר.

בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם. יוצא דופן היה הגטו בטרזינשטאט שבו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אבל גם מטרזינשטאט שולחו יהודים לאושוויץ, בין השאר כדי לפנות מקום ליהודים חדשים שבאו כל הזמן.

ראשית ההשמדה ההמונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה; אם כי מבחינה אידאולוגית הייתה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי: כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. עקרונות הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".[דרוש מקור]

לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים, והאחרים צוענים וקומוניסטים. הניסיון הגרמני בברית המועצות העלה שרצח אל תוך בור ירי, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים: כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעים בדרך כלל, ומסורבל לטעמם.

לאחר מחקר ממושך, אנשי האס אס החליטו על המתה בגז. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה באופן זה בוצעה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה חלמנו, שאליו נלקחו הקורבנות ושם הומתו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 בני אדם בממוצע, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת; המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: הגופות יישרפו בו במקום, ולא יישאר זכר.

כבר בשלב זה נעזרו הנאצים הגרמנים במשתפי פעולה מקומיים כדי לשטר ולשלוט ביהודים. משתפי הפעולה באו מהתושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. משתפי פעולה קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.

שלב שלישי, בשנים 1941–1943: השמדה המונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפתרון הסופי
אסירות במחנה ריכוז בזמן השואה מסומנות בגיר למשלוח

עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 פגועי נפש ופיגור שכלי גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים אלה למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

מחנות ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה השמדה

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך משלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. השימוש במחנות שבהם הותקנו תאי גזים במיוחד לצורך השמדה המונית שיטתית של בני אדם הוא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם לפני כן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה הייתה להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות השמדה כאלו הוקמו על ידי הנאצים באושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

ילדים תאומים שהוחזקו בחיים למען הניסויים של יוזף מנגלה. הילדים שבתמונה שוחררו מאושוויץ על ידי הצבא האדום בינואר 1945
ילדים צוענים שהיו קורבנות לניסויים רפואיים באושוויץ

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות השמדה שצוידו בטכנולוגיה מודרנית, שכל מטרתם היא רצח המוני של בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, בהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנה מעצר.

במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו - תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל "הפתרון הסופי" בדמותה השמדת המוני היהודים וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, כשרובם יהודים. בנוסף להם התבצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית-המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: נסיגה וניסיון לטשטוש ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע 1005
ערמות של כותנות הפסים - שרידי מלבושים של עצירי המחנה דכאו

מראשית 1943 החלה התערערותו של "הרייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפאשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.

עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הצעידו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה. וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, ושיחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. רבים מהם מתו לאחר השיחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.

בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.

כרונולוגיה של השואה

התקופה שקדמה לשואה: 1919–1939השואה: 1941-1939השואה: 1943-1942השואה: 1945-1944

התגובות לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תגובת העולם לשואה

התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עלית הנאצים לשלטון. בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר למספרים שנקבעו. בעקבות הזעזוע בדעת הקהל בעולם מאירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10 אלף ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. ב-17 בדצמבר 1942 עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה:

Cquote2.svg

(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש.

Cquote3.svg
"1942: Britain condemns massacre of Jews", באתר ה-bbc,‏ 17 בדצמבר 1942.

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח של הנאצים.

באחדות ממדינות אירופה הכבושה, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למענם של היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, חסידי אומות עולם, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון נפשם. לצידם, היו במדינות השונות גם משתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאצי.

כוחות בעלות הברית שיחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמות כוחותיהם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג בהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות.

מספר הנספים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ידיעה מדויקת על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. הערכה שמספר הנספים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944,‏[9] ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן.‏[10]

לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע הפתרון הסופי (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט מעריכים במחקר עדכני יותר את מספר הנספים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים בדבר מספר היהודים בקהילות אירופה לפני השואה ואחריה.[11] גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים שנספו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי. [12] מבין הנספים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים.‏[13]

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה דפי עד של כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים, שכוללים גם כפילויות בגלל אי-תאום בין המתעדים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנספים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסים ועוד.

שארית הפליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שארית הפליטה

המלחמה והשואה הותירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב או את כל בני משפחתם ורכושם, ולעתים קרובות נאלצו להמשיך להתמודד עם גילויי אנטישמיות שנמשכו במדינות המוצא שלהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להשיב את הפליטים למדינות מוצאם, אך פליטים רבים סירבו לחזור, או לא היו יכולים לחזור משום שבתיהם וקהילותיהם הושמדו. כתוצאה מכך, יותר מ-250 אלף פליטים שוכנו במחנות עקורים באירופה.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת לפני המלחמה, קיבלה לאחריה תמיכה אוניברסלית בקרב היהודים. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סירובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית אלפי פליטים. ב-1952 נסגרו מחנות העקורים, לאחר שיותר מ-80 אלף יהודים עקורים היגרו לארצות הברית, 136 אלף לישראל ו-20 אלף נוספים היגרו למדינות אחרות, ביניהן קנדה ודרום אפריקה.

ניסויים רפואיים בבני אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה

מאפיין בולט נוסף בשואה היה השימוש שנעשה בבני אדם למטרת "ניסויים רפואיים". לפי ההיסטוריון ראול הילברג: "אחוז גדול מהרופאים הגרמנים היו חברים במפלגה הנאצית בהשוואה למקצועות אחרים". אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, דכאו, בוכנוולד, ראוונסבריק, זקסנהאוזן ונאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הכי ידוע לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסויו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים כאלה ואחרים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידי פון ורשואר. מנגלה עבד רבות עם ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים ולאחר מכן היה לוקח אותם באופן אישי לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה". ורה אלכסנדרה הייתה אסירה יהודיה באושוויץ שקיבלה תפקיד לשמור על 50 זוגות של תאומים צוענים. להלן חלק מעדותה:

אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה בני כארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד לשני גב אל גב בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום והם הרגו את ילדיהם כדי להפסיק את סבלם.‏[14]

שיתוף פעולה בין זרועות הממשל הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרני, על זרועותיה ומנגנוניה חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו, למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

איש האקדמיה מיכאל ברנבאום אמר כי גרמניה בתקופת השואה הפכה ל"מדינה רצחנית" ותיאר אותה כך: "כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה היה מעורב בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מי הוא יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו בעלי מניות יהודים מאחזקתם בחברה."[דרוש מקור] האוניברסיטאות פיטרו אקדמאים יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו רכבות למחנות ריכוז ליהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו והגישו הצעות למכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת דהומג (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה היה מקוטלג ומתויג, ואחר כך מועבר לגרמניה לצורך שימוש ציבורי או פרטי.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר כתב: "לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד בגרמניה ובכל אירופה שהצהירה הזדהות עם היהודים." בין אם הדבר נבע מהזדהות עם המשטר הנאצי ובין אם הדבר נבע מחשש מתגובת הנאצים לביטויי התנגדות, עובדה זו הופכת את השואה לאירוע ייחודי בהיסטוריה מכיוון שמדיניות אנטישמית הצליחה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות דוגמת התעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס כאלה ואחרות.‏[15]

הליכים משפטיים נגד הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים עשר מהם הוצאו להורג. בסך הכל, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. רבים הוצאו להורג ורבים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים, נתפס אדולף אייכמן, הועמד למשפט בישראל ב־1961 ונידון למוות (ראו משפט אייכמן).

הגות וזיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל השמות ביד ושם.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל

זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזום לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אולם במשך השנים הלך והתרחב, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הושקעו לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולפרסום במגוון מדיה תעודות ומחקרים אודותיה. בין המוסדות המובילים: בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בסרטי השואה ובספרות השואה. הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות",[דרוש מקור] ואכן לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, ביצירות של יהודים כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי קורבנות, כאנה פרנק, וניצולי שואה, כאלי ויזל ופרימו לוי. ברחבי העולם נבנו גם הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו בעולם ימי זיכרון לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן.
י' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית יום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע.
בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות.

ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שבדיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו כדי להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים[16] ועד להסברים חילוניים שטענו שהשואה מוכיחה את אי-קיומו של אלוהים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
  • איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • יעקב כ"ץ, השואה כנושא כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 118-115.
  • אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989.
  • משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.
  • אליעד מורה-רוזנברג, דיוקן אחרון - אמנים מתעדים בשואה, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 13-12.
  • בועז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • ז'ורז' בן-שושן, אירופה - תשוקה לרצח עם: מסה בהיסטוריה תרבותית, קריית שדה-בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.
  • לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.
  • ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, הוצאת יד ושם, 2012.
  • Dean, Martin, Robbing the Jews - The Cofiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bauer, Yehuda (1982). A History of the Holocaust. New York: Franklin Watts.
    Hilberg, Raul (2003) [1961]. The Destruction of the European Jews (3 volumes). New Haven, CT: Yale University Press, p. 1, 5.
    Dawidowicz, Lucy (1975). The War Against the Jews, p. 47.
  2. ^ המצאת המושג מיוחסת לעיתונאי הגרמני וילהלם מאר.
  3. ^ 3.0 3.1 Evans, Richard J. (1989). In Hitler's Shadow. New York, NY: Pantheon p.69
  4. ^ Friedlander, Henry (1994). "Step by Step: The Expansion of Murder, 1939–1941". German Studies Review 17 (3): 495–507.
  5. ^ Fischer, Conan (2002). The Rise of the Nazis. Manchester: Manchester University Press p.47-51
  6. ^ 6.0 6.1 Peukert, Detlev (1994). "The Genesis of the 'Final Solution' from the Spirit of Science". In David F. Crew. Nazism and German Society, 1933–1945. London: Routledge. pp. 274–299.
  7. ^ הפליטים היהודים מגרמניה (1933-1939), אתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
  8. ^ מידע במוזיאון השואה.
  9. ^ "ספר שחור" סוויטי על השמדת היהודים, דבר, 28 בנובמבר 1944
  10. ^ מאזן הדמים, דבר, 14 במרץ 1945
    מברק ראש קהילת מוסקוה לרב הראשי הרצוג, דבר, 28 במרץ 1945
    יעקב לשצ'ינסקי, יש לספור ולספר!, דבר, 3 באפריל 1945
    הישוב חגג בהמוניו את הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
    אין הדם היהודי מיוצג בועידת הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
  11. ^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
  12. ^ עפרי אילני, אלמלא השואה היו היום בעולם עד 32 מיליון יהודים, באתר הארץ, 19/04/2009
  13. ^ ילדים בשואה, באתר "יד ושם"
  14. ^ Berenbaum, Michael (2005). The World Must Know: The History of the Holocaust as Told in the United States Holocaust Memorial Museum. United States Holocaust Memorial Museum, Johns Hopkins University Press.
  15. ^ Friedländer, Saul (2007). The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939–1945. London: Weidenfeld & Nicolson.
  16. ^ דוגמה למקור: יוסף בן פורת, "היכן היה אלוהים בשואה"


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
השואה
ליל הבדולחאיגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: מבצע ריינהרד (חלמנו, בלז'ץ וסוביבור), טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תרצ"ט - ה'תש"ה - השואה