השואה

הדף "שואה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שואה (פירושונים).

מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה

גופות אסירים שנורו למוות או מתו ברעב (12 באפריל 1945)

הטלאי הצהוב שעליו כתוב "יודה" (יהודי בגרמנית) שאותו אולצו לשאת מרבית יהודי אירופה הכבושה

השואה היא פשע נגד האנושות של מעשי רצח עם, שבוצעו על פי תוכנית הפתרון הסופי של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, להשמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי ממניעים גזעניים ואנטישמיים במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים רדפו, טבחו, רצחו וביצעו פשעים נוספים נגד האנושות, כמו השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה, הוצאה להורג ללא משפט של הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים, ושבויי מלחמה רוסיים (ראו גם: השמדת לא יהודים במלחמת העולם השנייה) אך במושג "שואה" נעשה שימוש על פי רוב רק בהקשר להשמדת היהודים. מספר הנספים היהודים בשואה נאמד ב-6 מיליון.

בהגדרתה הרחבה מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, החלה תקופת השואה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה בוצעו מעשי הרצח והטבח ההמוניים.

בהיסטוריוגרפיה של השואה רווחת הדעה כי מלחמת העולם השנייה אפשרה או הביאה את הנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ לגרמניה. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות ואחר כך עם הפלישה הגרמנית לברית-המועצות (מבצע ברברוסה) החלו גם במעשי רצח, טבח והשמדה המונית, לעתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ושימוש בתאי גזים מיוחדים שהוסוו כמקלחות משותפות, בהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה המונית בגז. תחושת החירום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם של ימי המלחמה הביאה לדעתם של היסטוריונים, להקצנה חריפה של מעשי הנאצים.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש של גרמניה הנאצית והשמדת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וטף - אף כאלו שהיו יהודים למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, ואף כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצעו מעשי הטבח על ידי ירי של כיתות יורים בקורבנות, שנפלו לבורות שנחפרו מראש, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל גטאות, מחנות עבודה ומחנות השמדה שבהם גם תאי גזים.

אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בדברי ימי העולם ובייחוד בתולדות היהודים, השואה יוצאת דופן הן בממדיה, הן בשיטתיותה הרצחנית והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית ולא דתית. אם מביאים בחשבון את המספר הרב של הקורבנות ואת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם יעול הטבח ההמוני באמצעות הקמת מחנות השמדה שיועדו למטרה זו, כמו גם העובדה שהשואה התחוללה בידי מעצמה אדירה שכבשה שטחים נרחבים באירופה ומחוצה לה במלחמת העולם השנייה, התופעה מקבלת ממדים חסרי תקדים בחומרתם בתולדות האנושות. אף על פי כן, מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידיאולוגי התרחשו לפני השואה, למשל רצח העם הארמני, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה אך לעולם לא באופן שיטתי המוני במשך מספר שנים, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

לשם הנצחת זכר השואה הקימה מדינת ישראל את "יד ושם" – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה – ונקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן. לשם אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. במדינות רבות בעולם מציינים את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

שלבי השואה

רדיפת יהודים בגרמניה הנאצית: חלונות מנופצים לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938. לאחריו גברה ביתר שאת ההגירה היהודית מהמדינה

גופות של יהודים ברחוב ביאשי, בזמן פרעות יאשי, ביוני 1941

מלחמת העולם השנייה: לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות בשנת 1941 ביצעו יחידות איינזצגרופה נאציות מעשי רצח וטבח המוני בשטחים שנכבשו

הקמת מחנות השמדה :הנאצים הקימו שורה של מחנות השמדה. הגדול שבהם אושוויץ. בתמונה: נשים וילדים יהודים מהונגריה ברציף הרכבת במחנה, יוני 1944

שיחרור המחנות: אסירים במחנה הריכוז אבנזה בצפון-אוסטריה ביום שיחרורו על ידי חיילי ארצות הברית, מאי 1945

כרונולוגיה של השואה
התקופה שקדמה לשואה: 1919–1939 • השואה: 1941-1939 • השואה: 1943-1942 • השואה: 1945-1944

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית

ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית

היטלר בביקור בעיר נירנברג בה נערך כנס המפלגה הנאצית בו הוחלט על חוקי נירנברג, 1935

בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 1938.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית, ששיאה היו חוקי נירנברג ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם. לנוכח הנסיבות, החליטו רוב יהודי גרמניה להגר ממנה. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו בארצות שונות בעולם, בתקופה שבין עלייית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון היו מעשי פוגרומים ביהודים, ויהודים פוטרו מעבודתם. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקים אלו כללו בין היתר את "חוק אזרחי הרייך" - רק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" - אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ומיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף איש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סירבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. עוד 117 אלף יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שליש ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות-הברית, דרום-אמריקה, ארץ ישראל, ובריטניה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן בה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו. בעקבות הזעזוע מ"ליל הבדולח" הסכימה ממשלת בריטניה לקבל לשטחה ילדים יהודים-גרמנים במבצע קינדרטרנספורט.

כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה

(להגדלה אנא לחצו על התמונה)

יהודים בדרכם אל גטו קרקוב

ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחו.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. בחלק מהשטח שהשיגה הקימה גרמניה את גנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין) והשאר סיפחה אליה. מתוך למעלה משלושה מיליון יהודים בפולין ערב המלחמה, נוספו כשני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר היו בשטח שסופח לברית המועצות. במהלך הכיבוש ולאחריו סבלו היהודים מהתנכלויות הגרמנים. ב-21 בספטמבר שלח ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון "בעיית היהודים". בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:

• שלילה מוחלטת של זכויות היהודים.
• השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
• מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
• גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין.

בתקופה זו רבו מקרי רצח ביהודים. לרוב, רוכזו היהודים בגטאות, אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים.

תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה תוכנית מדגסקר שבסיסה גירושם של היהודים לאי מדגסקר ביבשת אפריקה. כבר לפני המלחמה הועלתה הצעה, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

הקמת הגטאות באזורי המזרח

הגרמנים עסקו ב"טיהור שטחים מיהודים" כפי שקראו לריכוז כל היהודים מהארצות שבשלטונם בארצות מזרח אירופה. המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין באותה תקופה הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב-אירופה. כחלק מהאידיאולגיה של "מרחב מחיה" ראו הנאצים בשטחי מזרח-אירופה שטח שניתן לשעבד את אוכלוסייתו לצורכי הרייך השלישי. הנאצים האמינו בנחיתותו של ה"גזע הסלאבי", רצחו אנשי אינטלגנציה פולנים, ועסקו בגירוש אוכלוסיות פולניות ממקום מושבן כדי ליישב במקומם גרמנים אתניים. חמור מכל היה יחסם של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה.

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין בשנים 1941-1939. אחוזי התמותה בגטאות היו כה גבוהים עד כי בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה.

על עזיבת הגטו נענשו היהודים בעונשים חמורים אפילו עד להוצאה להורג. בתהליך ההשמדה ההמונית, בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם. יוצא דופן היה הגטו בטרזינשטאט שבו רוכזו נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אבל גם מטרזינשטאט שולחו יהודים לאושוויץ כדי לפנות מקום ליהודים חדשים שבאו כל הזמן.

מחנות עבודה

ערך מורחב – מחנה עבודה

מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים בעבודות כפייה. העבודות היו ללא כל תמורה, ולוו בהשפלות ופגיעות גופניות. בשנת 1940 חלה תפנית במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים: עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן. העובדים הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה. תנאי העבודה, המגורים והתזונה היו קשים מאוד. בגלל הסדרים הקטלניים שאיפיינו מחנות ריכוז והשמדה, עד מהרה איבדו העובדים את כוחם וניספו. מחנות העבודה הופעלו על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit).

ראשית ההשמדה

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה. מלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי ממזרח הביאה גם להחרפה במדיניות כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של גורמים לא רצויים למשטר הנאצי כמו יהודים וקומוניסטים. עקרונות הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבוימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".

לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה מ-2,000,000 באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים והאחרים צוענים וקומוניסטים. ניסיונות ההריגה של הגרמנים בברית המועצות העלו שרצח ביריות (על ידי הוצאת האנשים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על המתה בגז. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: אספו את הקורבנות מן הכפרים והכניסו אותם למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל מה שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה זו נעשתה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה חלמנו, אליו נלקחו הקרבנות ושם הושמדו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מושמדים. גם שיטה זו עוררה ביקורת, המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: הגופות יישרפו בו במקום, ולא יישאר זכר.

כבר בשלב זה נעזרו הנאצים הגרמנים במשתפי פעולה מקומיים כדי לשטר ולשלוט ביהודים. משתפי הפעולה באו ממספר רב של עמים, ביניהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. משתפי פעולה קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.

שלב שלישי, בשנים 1941–1943: הפתרון הסופי, השמדה המונית

ערך מורחב – הפתרון הסופי

ילדים ממחנה אושוויץ ששוחררו על ידי הצבא האדום, ינואר 1945

אסירות במחנה ריכוז בזמן השואה מסומנות בגיר למשלוח

עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 חולי נפש ומפגרים גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים אלה למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות השמדה שכל תפקידם הוא רצח המוני של בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, בהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנה מעצר.

במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו - תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

בנוסף, שימש מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, כשרובם יהודים. בנוסף להם התבצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית-המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: טשטוש מעשי האימה

ערך מורחב – מבצע 1005

ערמות של כותנות הפסים- הזכר היחיד שנשאר לאלפי אנשים, דכאו

מראשית 1943 החלה התערערות במצבו של "הרייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים הללו המשיכה הכחדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות. הנאצים ניסו להשתמש ביהודים כדי ליצור מגע עם בעלות הברית ואולי, כך קיוו, לשלום.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם הזדרזו הנאצים לחסל את שארית הגטאות ומחנות הריכוז. הם כל-כך התאמצו לטשטש את עקבותיהם, עד שהקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. עדיין כשנסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, לא שקטה תאוות הרצח שלהם: הם הצעידו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה (ממחנה אושוויץ לבדו יצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו מן הצדדים. אם יהודי נפל, היו יורים בו ומשאירים אותו שם. בצעדות מוות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה.

בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים ושיחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. גם בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.

התגובות לשואה

חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

ערך מורחב – תגובת העולם לשואה

בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר למספרים שנקבעו. בעקבות הזעזוע בדעת הקהל בעולם מאירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10 אלף ילדים. גם הולנד ושוויץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, איש לא האמין להן והן הועלמו מידיעת הציבור. ב-17 בדצמבר 1942 עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה:

	(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש.
– "1942: Britain condemns massacre of Jews", באתר ה-bbc,‏ 17 בדצמבר 1942.

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח של הנאצים.

באחדות ממדינות אירופה הכבושה, כמו דנמרק פעלו התושבים באופן מאורגן למענם של היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, חסידי אומות עולם, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון נפשם. לצידם, היו במדינות השונות גם משתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאצי.

כוחות בעלות הברית שיחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמות כוחותיהם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג בהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות.

תוצאות

מספר הנספים בשואה

אין ידיעה מדויקת על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. הערכה שמספר הנספים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944,‏ ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן.‏

לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע הפתרון הסופי (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט מעריכים במחקר עדכני יותר את מספר הנספים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים בדבר מספר היהודים בקהילות אירופה לפני השואה ואחריה. גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים שנספו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי. מבין הנספים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים.‏

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנספים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסיים ועוד.

שארית הפליטה

ערך מורחב – פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה

המלחמה והשואה הותירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב או את כל בני משפחתם ורכושם, ולעתים קרובות נאלצו להמשיך להתמודד עם גילויי אנטישמיות שנמשכו במדינות המוצא שלהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להשיב את הפליטים למדינות מוצאם, אך פליטים רבים סירבו לחזור, או לא היו יכולים לחזור משום שבתיהם וקהילותיהם הושמדו. כתוצאה מכך, יותר מ-250 אלף פליטים שוכנו במחנות עקורים באירופה.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת לפני המלחמה, קיבלה לאחריה תמיכה אוניברסלית בקרב היהודים. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סירובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית אלפי פליטים. ב-1952 נסגרו מחנות העקורים, עם יותר מ-80 אלף יהודים עקורים בארצות הברית, 136 אלף בישראל ו-20 אלף נוספים במדינות אחרות, ביניהן קנדה ודרום אפריקה.

הליכים משפטיים נגד הנאצים

עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים עשר מהם הוצאו להורג. בסך הכל, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. רבים הוצאו להורג ורבים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים, נתפס אדולף אייכמן, הועמד למשפט בישראל ב־1961 ונידון למוות (ראו משפט אייכמן).

הנצחת זכר השואה

היכל השמות ביד ושם.

ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל

עם הזדקנות האוכלוסייה של ניצולי השואה, ניתנה תשומת לב גוברת לשימור זיכרון השואה. כתוצאה מכך נעשו מאמצים נרחבים לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להנצחת השואה, בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בסרטי השואה ובספרות השואה. הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות",^{[דרוש מקור]} ואכן לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, הן ביצירות של יהודים והן של יוצרים שאינם יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי קורבנות, כאנה פרנק, וניצולי שואה, כאלי ויזל ופרימו לוי. ברחבי העולם נבנו גם הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו בעולם ימי זיכרון לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן.
י בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית יום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע.

בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות.

ב-1 בנובמבר, 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שבדיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו כדי להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים ועד להסברים חילוניים שטענו שהשואה מוכיחה את אי קיומו של אלוהים.

ראו גם

למושגים, אישים ומאמרים בנושא השואה, ראו פורטל השואה.

• נאציזם
• מלחמת העולם השנייה
• השואה - מונחים
• התנגדות יהודית בשואה
• שואת יהודי רומניה
• שואת יהודי פולין
• נשים בשואה
• תגובת היישוב היהודי בארץ-ישראל לשואה
• השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
• איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
• יעקב כ"ץ, השואה כנושא כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 118-115.
• אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספריה הציונית, תשמ"ט-1989.
• משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.

• Dean, Martin, Robbing the Jews - The Cofiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים

• אתרים רשמיים
  • יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
  • בית לוחמי הגטאות- מוזאון השואה הראשון בעולם
  • זיכרון והנצחת השואה, באתר ממשלת ישראל
  • מרכז מידע לניצולי השואה
• ריכוז של מקורות אלקטרוניים
  • מרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם
  • שואה, באנציקלופדיה ynet
  • מדריך השואה, באתר ynet אוסף קישורים למאגרי מידע גדולים, אתרים בעברית, ארגוני הנצחה, הנצחה מקוונת, מוזיאונים, ארכיונים מצולמים, וטקסטים.
  • מאמרים בנושא השואה בספריה הווירטואלי של מט"ח
    • מאגר מידע בנושא השואה, של בית הספר המרכזי להוראת השואה (יד ושם) ומט"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
    • האנציקלופדיה של השואה מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
    • הרברט אורליך, מדיניות השמדה: תשובות ושאלות חדשות בתולדות השואה, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  • מקורות נוספים
    • סדרת כתבות "חב"ד בשואה" - מאת שניאור זלמן ברגר
    • אוסף מאמרים בנושא השואה מאתר "דעת"
    • ההומור כמנגנון הגנה בשואה
    • שיעורים על יום השואה, באתר ישיבה
    • שאלות ותשובות על יום השואה, באתר ישיבה
    • עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג.

הערות שוליים

ה'תרצ"ט - ה'תש"ה - השואה