השואה

המונח "שואה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שואה (פירושונים).

מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה

גופות אסירים שנורו למוות או מתו ברעב (12 באפריל 1945)

הטלאי הצהוב שעליו כתוב "יודה" ("יהודי" בגרמנית), שמרבית יהודי אירופה הכבושה אולצו לשאת אותו

השואה, ידועה גם כחורבן יהדות אירופה, הייתה שורת מעשי רצח עם, שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על פי תוכנית "הפתרון הסופי" של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, שתכליתה השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי.

הנאצים רדפו, טבחו, ורצחו קבוצות אוכלוסייה רחבות נוספות כמו צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה רוסיים (ראו: השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה), אך המושג "שואה" משמש על פי רוב בהקשר של השמדת היהודים דווקא, ולמרות שהיו הסתייגויות אחדות מן השימוש במונח הוא נותר שמה הבלעדי. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד במעט יותר מ-5.9 מיליון. בדברי הימים המודרניים מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

בהגדרתה הרחבה, מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, כאשר עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה. היקף השואה התרחב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, ביוני 1941, שלאחריה החלו מעשי הרצח והטבח ההמוניים, שהסתיימו רק עם שחרור המחנות בידי בעלות הברית ב-1945. בהיסטוריוגרפיה של השואה רווחת הדעה כי מלחמת העולם השנייה איפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד האזרחים היהודים. תחושת החירום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם של עצם ימי המלחמה, הביאה, לדעתם של ההיסטוריונים, לעליית מדרגה במעשי הנאצים נגד המיעוטים שחיו במרחב שתחת שליטתם. לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: ראשית ריכזו אותם בגטאות ובמחנות, ואחר כך, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות במבצע ברברוסה, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ושימוש בתאי גזים מיוחדים שהוסוו כמקלחות משותפות, בהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים התבצעה גם מחוץ לגבולות אירופה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גברים, נשים, זקנים וילדים - גם כאלו שהיו יהודים-למחצה או רק בעלי גנים יהודיים במשפחתם, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה בוצעו מעשי הטבח באצעות ירי של כיתות יורים בקורבנות, שנפלו לבורות שנחפרו מראש, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה - שהיוו את קצה שרשרת הפתרון הסופי. מלבד קיפוח חיי האדם הרבים כאנשים פרטיים, תוצאה נלווית של תקופת השואה - למן עליית הנאצים - הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושיגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה, מהן שהיו עצומות בגודלן כמו זו שהתקיימה בפולין. אובדן תשתית הקהילות, שכלל את חורבן תרבותן, וגדיעת מרקם החיים שהיה ייחודי לכל עיירה וקהילה, הותירו חלקים ניכרים של היבשת שבהם נעלמו באחת החיים היהודיים, חלקית או כליל, ומאז התקשו להשתקם. מרכז החיים היהודים לאחר השואה עבר מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בדברי ימי העולם ובייחוד בתולדות היהודים, השואה נחשבת יוצאת דופן הן בממדיה, הן בשיטתיותה הרצחנית והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. אם מביאים בחשבון את המספר הרב של הקורבנות ואת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשם ייעול הטבח ההמוני באמצעות הקמת מחנות השמדה שיועדו למטרה זו, כמו גם את העובדה שהשואה התחוללה בידי מעצמה אדירה שכבשה שטחים נרחבים באירופה ומחוצה לה במלחמת העולם השנייה, התופעה מקבלת ממדים חסרי תקדים בחריגותם בתולדות האנושות. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם לפני השואה - למשל רצח העם הארמני, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי והמוני לאורך מספר שנים, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

לשם הנצחת זכר השואה הקימה מדינת ישראל את "יד ושם" – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה – ונקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל בכ"ז בניסן. לשם אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. במדינות רבות מציינים את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

מאפייני השואה

מחנות השמדה

ערך מורחב – מחנה השמדה

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך משלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. השימוש במחנות שבהם הותקנו תאי גזים במיוחד לצורך השמדה המונית שיטתית של בני אדם הוא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם לפני כן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה הייתה להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות השמדה כאלו הוקמו על ידי הנאצים באושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

ילדים תאומים שהוחזקו בחיים למען הניסויים של יוזף מנגלה. הילדים שבתמונה שוחררו מאושוויץ על ידי הצבא האדום בינואר 1945

ילדים צוענים שהיו קורבנות לניסויים רפואיים באושוויץ

ניסויים רפואיים בבני אדם

ערך מורחב – ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה

מאפיין בולט נוסף בשואה היה השימוש שנעשה בבני אדם למטרת "ניסויים רפואיים". לפי ההיסטוריון ראול הילברג: "אחוז גדול מהרופאים הגרמנים היו חברים במפלגה הנאצית בהשוואה למקצועות אחרים". אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, דכאו, בוכנוולד, ראוונסבריק, זקסנהאוזן ונאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הכי ידוע לשמצה הוא יוזף מנגלה שעבד באושוויץ. ניסויו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים כאלה ואחרים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם עקב כך שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר וון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידי ורשואר. מנגלה עבד רבות עם ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים ולאחר מכן היה לוקח אותם באופן אישי לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה". ורה אלכסנדרה הייתה אסירה יהודיה באושוויץ שקיבלה תפקיד לשמור על 50 זוגות של תאומים צוענים. להלן חלק מעדותה:

	אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה בני כארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד לשני גב אל גב בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום והם הרגו את ילדיהם כדי להפסיק את סבלם.‏

שיתוף פעולה בין זרועות הממשל

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה על מנגנונה הבירוקרטי על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו, לעתים בלי לדעת את המטרה הסופית, למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

איש האקדמיה מיכאל ברנבאום אמר כי גרמניה בתקופת השואה הפכה ל"מדינה רצחנית" ותיאר אותה כך: "כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה היה מעורב בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מי הוא יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו בעלי מניות יהודים מאחזקתם בחברה." האוניברסיטאות פיטרו אקדמאים יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו רכבות למחנות ריכוז ליהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו והגישו הצעות למכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת דהומג (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה הם נדרשו להפקיד את כל רכושם. רכוש זה היה מקוטלג ומתויג ומועבר לגרמניה לצורך שימוש חוזר או מיחזור. ברנבאום כתב כי הפתרון הסופי של בעיית היהודים היה "בעיני מבצעיו... ההישג הגדול ביותר של גרמניה". בעזרת חשבון בנק מדומה, הבנק הלאומי הגרמני סייע להלבין רכוש יהודי שנגנב מהקורבנות היהודים.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר כתב: "לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד בגרמניה ובכל אירופה שהצהירה הזדהות עם היהודים." בין אם הדבר נבע מהזדהות עם המשטר הנאצי ובין אם הדבר נבע מחשש מתגובת הנאצים לביטויי התנגדות, עובדה זו הופכת את השואה לאירוע ייחודי בהיסטוריה מכיוון שמדיניות אנטישמית הצליחה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות דוגמת התעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס כאלה ואחרות.‏

אידאולוגיה

במקרים אחרים בהיסטוריה בהם התבצע רצח עם, שיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים, היו מרכזיים להחלטה ליישם מדיניות זו. המניעים לשואה מנגד היו שונים. ההיסטוריון יהודה באואר כתב על כך:

	המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד.

ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל כתב ב-1986 שמאפיין בולט של השואה הוא:

	מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה.

מעשי הרצח היו שיטתיים והתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים.‏ מעשי הרצח הגדולים ביותר בוצעו במרכז ובמזרח אירופה שבהם חיו למעלה מ-7 מיליון יהודים ב-1939. כ-5 מיליון יהודים נהרגו בשטחים אלה ובהם 3 מיליון בפולין הכבושה ולמעלה ממיליון בברית המועצות. מאות אלפים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ויוון. לפי הפרוטוקול של ועידת ואנזה הנאצים תיכננו ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם לבריטניה ולכל המדינות הנייטרליות באירופה כגון: אירלנד, שווייץ, טורקיה, שבדיה, פורטוגל וספרד.

כל אדם שהיו לו שלושה או ארבע סבים או סבתות יהודים אמור היה להיות מושמד ללא יוצא מן הכלל. החלטה זו הייתה יוצא דופן שכן במקרים אחרים בהם בוצע רצח עם, ניתנה לאנשים אפשרות להינצל על ידי המרת דתם או על ידי התבוללות. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני ה-18 בינואר 1871, כל אדם שאותו הנאצים הגדירו כיהודי היה מתוכנן להיות מושמד בשטחים שנפלו לשליטתם.

מקורות האנטישמיות בגרמניה

בבוקר ה-10 באפריל 1933, התייצבו אנשי פלוגות הסער הנאציים בכל רחבי גרמניה, מחוץ לעסקים בבעלות יהודית במטרה להרתיע לקוחות פוטנציאליים. אנשי פלוגות הסער שבתמונה עומדים מחוץ לבית המסחר "נתן ישראל" בברלין. כיתוב השלטים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!" ("Deutsche! Wehrt Euch! Kauft nicht bei Juden!"). חנות זו נבזזה בליל הבדולח והועברה לשליטתה של משפחה לא יהודית.

החוקרים יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים שכבר מתקופת ימי הביניים, החברה והתרבות הגרמנית הייתה נגועה באנטישמיות. לטענתם קיים קשר אידאולוגי ישיר בין הפוגרומים שהתרחשו בימי הביניים למחנות ההשמדה הנאצים.‏

במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחה בגרמניה התנועה הפולקיסטית שבין הוגיה היו יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ופאול דה לגארד. התנועה קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים שראו ביהודים גזע שנמצא במאבק עם הגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק, זה הם האמינו, רק אחד יכול לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא הייתה שונה בכך שהיא ראתה כאמור ביהודים גזע ולא דת. הרמן אלוורט, אחד ממנהיגי הפולקיסטים, כינה את היהודים בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1895 "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה" וקרא "להשמידם" לטובת העם הגרמני. היינריך קלאס, מנהיג האיגוד הכול-גרמני הפולקיסטי, כתב בספרו "אם אני הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי אדמות, לעבוד במשרה ציבורית או לעסוק בבנקאות, עיתונאות ובכל המקצעות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871 או כל אדם שיש לו לפחות סבתא או סב יהודי אחד. בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות בצורתה הפולקיסטית לנפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה.‏ בולטים במיוחד היו המעמדות המקצועיים המשכילים שאימצו אידאולוגיה שבבסיסה אמונה שקיים אי-שוויון בין גזעים שונים של בני אדם.‏ אף על פי שמפלגות פולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרכייסטאג ב-1912 ונמחקו מהמפה הפוליטית הגרמנית, האנטישמיות הפולקיסטית שולבה במצעיהם של מפלגות מהזרם המרכזי.‏ המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידאולגויה הפולקיסטיות ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים.‏

בעקבות התפתחויות טכנלוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ועלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בציבור הרחב לכך שכל הבעיות החברתיות עומדות לפני פתרונן וחברה אוטופית בדרך לקום.‏ במקביל לכך, הפכה לנפוצה יותר ויותר השקפת עולם גזענית הרואה בחלק מהאנשים בעלי ערך ביולוגי רב יותר מאחרים. השקפת עולם זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוספיית האאוגניקה.‏ לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטמיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות. בירוקרטים גרמניים גילו שהבעיות בחברה קשות יותר לפתרון ממה שחשבו והם החלו לשים דגש רב יותר על הניסיון לשמר את אלא שאותם הגדירו ככשירים מבחינה ביולוגית, בעוד אלא שהוגדרו על ידם כלא כשירים מבחינה ביולוגית, הוזנחו. המתחים הכלכליים והחברתיים שבאו בעקבות השפל הגדול הביאו רבים מקרב הממסד הרפואי לתמוך ברעיון לבצע המתת חסד בנכים ואלה שהוגדרו על ידם כ"בלתי ניתנים לריפוי" מבחינה שכלית, על מנת לחסוך בהוצאות כלכליות שיסייעו לטפל באלה שניתנים לריפוי.‏ כך קרה שב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון, כבר הייתה קיימת מגמה במדיניות החברתית בגרמניה, לשמר את אלה שהוגדרו כבעלי ערך מבחינה גזעית ומנגד לנסות לפטור את החברה מאלה שהוגדרו כ"בלתי רצויים" מבחינה גזעית.‏

שלבי השואה

• 

  רדיפת יהודים בגרמניה הנאצית: חלונות מנופצים לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938. לאחריו גברה ביתר שאת ההגירה היהודית מהמדינה.

• 

  גופות של יהודים ברחוב ביאשי, בזמן פרעות יאשי, ביוני 1941

• 

  מלחמת העולם השנייה: לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות בשנת 1941 ביצעו יחידות איינזצגרופה נאציות מעשי רצח וטבח המוני בשטחים שנכבשו

• 

  הקמת מחנות השמדה :הנאצים הקימו שורה של מחנות השמדה. הגדול שבהם אושוויץ. בתמונה: נשים וילדים יהודים מהונגריה ברציף הרכבת במחנה, יוני 1944

• 

  שחרור המחנות: אסירים במחנה הריכוז אבנזה בצפון-אוסטריה ביום שחרורו על ידי חיילי ארצות הברית, מאי 1945

כרונולוגיה של השואה
התקופה שקדמה לשואה: 1919–1939 • השואה: 1941-1939 • השואה: 1943-1942 • השואה: 1945-1944

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית

ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית

היטלר בביקור בעיר נירנברג בה נערך כנס המפלגה הנאצית בו הוחלט על חוקי נירנברג, 1935

בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 1938.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית, ששיאה היו חוקי נירנברג ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם. לנוכח הנסיבות, החליטו רוב יהודי גרמניה להגר ממנה. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו בארצות שונות בעולם, בתקופה שבין עלייית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון היו מעשי פוגרומים ביהודים, ויהודים פוטרו מעבודתם. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה, ולאחר מכן חרם אחד באפריל 1933 ובמאי שריפת ספרים פומבית.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקים אלו כללו בין היתר את "חוק אזרחי הרייך" - רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" - אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ומיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף נפש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סירבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. עוד 117 אלף יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שליש ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות-הברית, דרום-אמריקה, ארץ ישראל, ובריטניה.‏ בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן בה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו. בעקבות הזעזוע מ"ליל הבדולח" הסכימה ממשלת בריטניה לקבל לשטחה ילדים יהודים-גרמנים במבצע קינדרטרנספורט.

כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה

(להגדלה אנא לחצו על התמונה)

יהודים בדרכם אל גטו קרקוב

ילד יהודי מרים ידיו עם חיסול גטו ורשה - מהתמונות המפורסמות של השואה. התמונה מסמלת את זכר כ-1.5 מיליון הילדים היהודים שנרצחו.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. בחלק מהשטח שהשיגה הקימה גרמניה את גנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין) והשאר סיפחה אליה. מתוך למעלה משלושה מיליון יהודים בפולין ערב המלחמה, נוספו כשני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר היו בשטח שסופח לברית המועצות. במהלך הכיבוש ולאחריו סבלו היהודים מהתנכלויות הגרמנים. ב-21 בספטמבר שלח ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון "בעיית היהודים". בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:

• שלילה מוחלטת של זכויות היהודים.
• השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
• מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
• גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין.

בתקופה זו רבו מקרי רצח ביהודים. לרוב, רוכזו היהודים בגטאות, אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים.

תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה תוכנית מדגסקר שבסיסה גירושם של היהודים לאי מדגסקר ביבשת אפריקה. כבר לפני המלחמה הועלתה הצעה, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

הקמת הגטאות באזורי המזרח

הגרמנים עסקו ב"טיהור שטחים מיהודים" כפי שקראו לריכוז כל היהודים מהארצות שבשלטונם בארצות מזרח אירופה. המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין באותה תקופה הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב-אירופה. כחלק מהאידיאולגיה של "מרחב מחיה" ראו הנאצים באזור מזרח אירופה שטח שניתן לשעבד את אוכלוסייתו לצורכי הרייך השלישי. הנאצים האמינו בנחיתותו של ה"גזע הסלאבי", רצחו אנשי אינטלגנציה פולנים, ועסקו בגירוש אוכלוסיות פולניות ממקום מושבן כדי ליישב במקומם גרמנים אתניים. חמור מכל היה יחסם של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה.

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין בשנים 1941-1939. אחוזי התמותה בגטאות היו כה גבוהים עד כי בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה.

על עזיבת הגטו נענשו היהודים בעונשים חמורים אפילו עד להוצאה להורג. בתהליך ההשמדה ההמונית, בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם. יוצא דופן היה הגטו בטרזינשטאט שבו רוכזו נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אבל גם מטרזינשטאט שולחו יהודים לאושוויץ כדי לפנות מקום ליהודים חדשים שבאו כל הזמן.

מחנות עבודה

ערך מורחב – מחנה עבודה

מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים בעבודות כפייה. העבודות היו ללא כל תמורה, ולוו בהשפלות ופגיעות גופניות. בשנת 1940 חלה תפנית במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים: עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן. העובדים הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה. תנאי העבודה, המגורים והתזונה היו קשים מאוד. בגלל הסדרים הקטלניים שאיפיינו מחנות ריכוז והשמדה, עד מהרה איבדו העובדים את כוחם וניספו. מחנות העבודה הופעלו על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit).

ראשית ההשמדה

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה. מלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי ממזרח הביאה גם להחרפה במדיניות כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של גורמים לא רצויים למשטר הנאצי כמו יהודים וקומוניסטים. עקרונות הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבוימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".^{[דרוש מקור]}

לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה משני מיליונים באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים והאחרים צוענים וקומוניסטים. הניסיון הגרמני בברית המועצות העלה שרצח ביריות (על ידי הוצאת התושבים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על המתה בגז. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה באופן זה בוצעה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה חלמנו, שאליו נלקחו הקורבנות ושם הומתו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת; המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: הגופות יישרפו בו במקום, ולא יישאר זכר.

כבר בשלב זה נעזרו הנאצים הגרמנים במשתפי פעולה מקומיים כדי לשטר ולשלוט ביהודים. משתפי הפעולה באו ממספר רב של עמים, ביניהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. משתפי פעולה קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.

שלב שלישי, בשנים 1941–1943: הפתרון הסופי, השמדה המונית

ערך מורחב – הפתרון הסופי

אסירות במחנה ריכוז בזמן השואה מסומנות בגיר למשלוח

עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 חולי נפש ומפגרים גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים אלה למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות השמדה שכל תפקידם הוא רצח המוני של בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, בהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנה מעצר.

במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו - תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

בנוסף, שימש מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, כשרובם יהודים. בנוסף להם התבצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית-המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: טשטוש מעשי האימה

ערך מורחב – מבצע 1005

ערמות של כותנות הפסים - כל שנותר מעצירי המחנה דכאו

מראשית 1943 החלה התערערות במצבו של "הרייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו נמשכה הכחדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות. הנאצים ניסו להשתמש ביהודים כדי ליצור מגע עם בעלות הברית ואולי, כך קיוו, לשלום.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם הזדרזו הנאצים לחסל את שארית הגטאות ומחנות הריכוז. הם כל-כך התאמצו לטשטש את עקבותיהם, עד שהקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. עדיין כשנסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, לא שקטה תאוות הרצח שלהם: הם הצעידו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה (ממחנה אושוויץ לבדו יצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו מן הצדדים. אם יהודי נפל, היו יורים בו ומשאירים אותו שם. בצעדות מוות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה.

בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים ושיחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. גם בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.

התגובות לשואה

חדר הנצחה לשואת יהודי הונגריה במוזיאון היהודי, ליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

ערך מורחב – תגובת העולם לשואה

בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר למספרים שנקבעו. בעקבות הזעזוע בדעת הקהל בעולם מאירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10 אלף ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, איש לא האמין להן והן הועלמו מידיעת הציבור. ב-17 בדצמבר 1942 עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה:

	(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש.
– "1942: Britain condemns massacre of Jews", באתר ה-bbc,‏ 17 בדצמבר 1942.

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח של הנאצים.

באחדות ממדינות אירופה הכבושה, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למענם של היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, חסידי אומות עולם, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון נפשם. לצידם, היו במדינות השונות גם משתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאצי.

כוחות בעלות הברית שיחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמות כוחותיהם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג בהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות.

תוצאות

השפעתה של השואה על קהילת יהודי אירופה הייתה בלתי הפיכה. המחיקה הכמותית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב הענק שבין מרכז רוסיה לגרמניה והולנד במערב ויוון בדרום, קטעה את רצף הזהות היהודית בן מאות השנים ביבשת. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

מספר הנספים בשואה

אין ידיעה מדויקת על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. הערכה שמספר הנספים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944,‏ ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן.‏

לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע הפתרון הסופי (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט מעריכים במחקר עדכני יותר את מספר הנספים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים בדבר מספר היהודים בקהילות אירופה לפני השואה ואחריה. גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים שנספו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי. מבין הנספים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים.‏

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנספים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסים ועוד.

שארית הפליטה

ערך מורחב – שארית הפליטה

המלחמה והשואה הותירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב או את כל בני משפחתם ורכושם, ולעתים קרובות נאלצו להמשיך להתמודד עם גילויי אנטישמיות שנמשכו במדינות המוצא שלהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להשיב את הפליטים למדינות מוצאם, אך פליטים רבים סירבו לחזור, או לא היו יכולים לחזור משום שבתיהם וקהילותיהם הושמדו. כתוצאה מכך, יותר מ-250 אלף פליטים שוכנו במחנות עקורים באירופה.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת לפני המלחמה, קיבלה לאחריה תמיכה אוניברסלית בקרב היהודים. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סרבה לאפשר לפליטים יהודים לעלות לארץ. בשל סירובה של בריטניה לאפשר לפליטים יהודים לעלות ארצה, אורגנה תנועת הבריחה, שבמסגרתה עלו לארץ בצורה לא חוקית אלפי פליטים. ב-1952 נסגרו מחנות העקורים, לאחר שיותר מ-80 אלף יהודים עקורים היגרו לארצות הברית, 136 אלף לישראל ו-20 אלף נוספים היגרו למדינות אחרות, ביניהן קנדה ודרום אפריקה.

הליכים משפטיים נגד הנאצים

עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים עשר מהם הוצאו להורג. בסך הכל, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת. רבים הוצאו להורג ורבים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים, נתפס אדולף אייכמן, הועמד למשפט בישראל ב־1961 ונידון למוות (ראו משפט אייכמן).

הנצחת זכר השואה

היכל השמות ביד ושם.

ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל

עם הזדקנות האוכלוסייה של ניצולי השואה, ניתנה תשומת לב גוברת לשימור זיכרון השואה. כתוצאה מכך נעשו מאמצים נרחבים לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להנצחת השואה, בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בסרטי השואה ובספרות השואה. הפילוסוף הגרמני תאודור אדורנו טען ש"כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות",^{[דרוש מקור]} ואכן לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, ביצירות של יהודים כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי קורבנות, כאנה פרנק, וניצולי שואה, כאלי ויזל ופרימו לוי. ברחבי העולם נבנו גם הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו בעולם ימי זיכרון לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן.
י' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית יום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע.
בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות.

ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שבדיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו כדי להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים ועד להסברים חילוניים שטענו שהשואה מוכיחה את אי-קיומו של אלוהים.

ראו גם

• נאציזם
• מלחמת העולם השנייה
• השואה - מונחים
• התנגדות יהודית בשואה
• שואת יהודי רומניה
• שואת יהודי פולין
• נשים בשואה
• תגובת היישוב היהודי בארץ-ישראל לשואה
• השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
• איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
• יעקב כ"ץ, השואה כנושא כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 118-115.
• אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989.
• משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.
• אליעד מורה-רוזנברג, דיוקן אחרון - אמנים מתעדים בשואה, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 13-12.
• בועז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
• ז'ורז' בן-שושן, אירופה - תשוקה לרצח עם: מסה בהיסטוריה תרבותית, קריית שדה-בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.

• Dean, Martin, Robbing the Jews - The Cofiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008

קישורים חיצוניים

• אתרים רשמיים
  • יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
  • בין העתים - הרשת החברתית של יד ושם ללימוד השואה ולהוראתה
  • בית לוחמי הגטאות- מוזאון השואה הראשון בעולם
  • זיכרון והנצחת השואה, באתר ממשלת ישראל
  • מרכז מידע לניצולי השואה
• ריכוז של מקורות אלקטרוניים
  • מרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם
  • שואה, באנציקלופדיה ynet
  • מדריך השואה, באתר ynet אוסף קישורים למאגרי מידע גדולים, אתרים בעברית, ארגוני הנצחה, הנצחה מקוונת, מוזיאונים, ארכיונים מצולמים, וטקסטים.
  • מאמרים בנושא השואה בספריה הווירטואלי של מט"ח
    • מאגר מידע בנושא השואה, של בית הספר המרכזי להוראת השואה (יד ושם) ומט"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
    • האנציקלופדיה של השואה מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
    • הרברט אורליך, מדיניות השמדה: תשובות ושאלות חדשות בתולדות השואה, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  • מקורות נוספים
    • אוסף מאמרים בנושא השואה מאתר "דעת"
    • ההומור כמנגנון הגנה בשואה
    • עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג.

הערות שוליים

ה'תרצ"ט - ה'תש"ה - השואה