מחנה השמדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו

מחנה השמדהגרמנית: Vernichtungslager) הוא מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה ופומבית מדי. במקרים מסוימים, בנוסף, שיטה זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בירי, או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה טובה יותר. במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, ועוד כמה עשרות אלפי צוענים ושבויי מלחמה סובייטים.

מחנות ריכוז (KZ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
הקרמטוריום בבירקנאו, אשר פוצץ על ידי הנאצים בתום המלחמה, כדי להסתיר את מעשיהם
צילום אוויר של אושוויץ, שצולם על ידי חיל האוויר המלכותי. חילות בעלות הברית נמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל המוליכות אל המחנה ואת תאי הגזים במחנה, אף שמטוסיהם הפציצו מטרות בסמוך למחנה

מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון. מחנה הריכוז הראשון היה דכאו, שהוקם ליד מינכן, מיד לאחר עליית היטלר לשלטון ב–1933. בעקבותיו הוקמו מחנות נוספים, כמו בוכנוואלד ומאוטהאוזן. הם נועדו לכליאת מתנגדי משטר, לשבירתם ולעתים אף לחיסולם. טרם מלחמת העולם השנייה נכלאו במחנות הריכוז מעל לרבע מיליון אסירים. מחנות נוספים שהיוו מחנות ריכוז ומעבר למחנות ההשמדה הוקמו במדינות נוספות: שטוטהוף בצפון פולין (ספטמבר 39), דרנסי בצרפת (אוגוסט 41), וסטרבורק בהולנד (יולי 42), ואיווארה באסטוניה ועוד. בכמה מחנות הוקמו מפעלים לעבודות כפייה ומעבדות לניסויים בבני-אדם, שבהן נבדקו אפשרויות של עיקור המוני, או של מידת סבילותו של האדם לקור ולמחלות.

ב-20 בינואר 1942 נערכה ועידת ואנזה, שבה גיבשו בכירי הממשל הנאצי את הפתרון הסופי - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, ולאחר מכן החל שילוח היהודים למחנות ההשמדה. עם קבלת ההחלטה על השמדת היהודים שינו הנאצים את אופיים של אחדים ממחנות הריכוז למחנות השמדה, אולם מרבית מחנות ההשמדה נבנו מלכתחילה למטרה זו.

הגם שכל מחנה-ריכוז כלל אי-אלו מרכיבים של מחנה-השמדה, ישנו הבדל מהותי בין מחנה-ריכוז רגיל, כגון אלו שמילאו את אירופה, לבין מחנה-השמדה מרכזי. במחנה ריכוז היו רוצחים אסירים בגינן של נסיבות מיוחדות: ענישות, חולשה של אסיר שלא יכול לעבוד, טרנספורטים גדולים, פעולות תגמול וכדומה. במחנה השמדה התנהלה השמדה שיטתית ועקבית של בני-אדם על רקע גזעי, כך שרוב האסירים שהובאו חוסלו, ורק מיעוט הושאר בחיים לעסוק בעבודות-כפייה ובקברנות. כך היה, אשר היו אסירים משולחים ממחנות-ריכוז להישמד במחנות השמדה.

מחנות השמדה בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוי הראשון בהמתה בגז ציקלון בה נעשה במחנה הריכוז אושוויץ ב-3 בספטמבר 1941, על שבויי מלחמה רוסיים, שמתו כולם בניסוי זה. בעקבות הצלחת הניסוי הוחלט אצל מפקדי האס אס, להקים מחנות השמדה שבהם ירצחו את היהודים, ומערכת הסעים שתקבץ את היהודים מכל קצוות אזורי הכיבוש הגרמני אליהם.

מחנה ההשמדה הראשון הוקם בעיר חלמנו שבפולין כחודשיים לפני ועידת ואנזה, והופעל ב-8 בדצמבר 1941. היה זה מחנה השמדה ניסיוני שבו נוסתה המתה בגז כנגד יהודים. בעקבות החלטות הוועידה על השמדה המונית, הוקמו בפולין מחנות ההשמדה: אושוויץ-בירקנאו ובלז'ץ (מרס 1942), סוביבור (אפריל 1942), טרבלינקה (יולי 1942), ומיידנק אשר כוונו במיוחד להשמדה מהירה של יהודים.

מחנות ההשמדה נבדלו בדרכי-פעולתם, והם נחלקים לשלוש קטגוריות:

  • מחנות מבצע-ריינהארדט: שלושה מחנות: טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור, אשר הוקמו במרץ 1942 כדי להשמיד את יהודי הגטאות הפולנים, ואחר-כך יהודים ממקומות אחרים. במחנות אלו הושמדו כל הבאים, שנלקחו לתאי-גז שלתוכם הוזרם גז חד-תחמוצת הפחמן (גז ללא צבע וריח). הגופות נקברו ובשלב מאוחר יותר היו מועלות על מוקדים ונשרפות. רק מיעוט קטן של אסירים שימש כ"זונדרקומנדו", והם היו מוחלפים מידי-פעם. לפיכן היו מחנות אלו קטנים. אי-לכך הנאצים סגרו אותם מוקדם וערו עד היסוד-בהם. ישנם יוצאים-מן-הכלל: בטרבלינקה ובבלז'ץ החלו בשלב מאוחר להשתמש במשרפות, ובסוביבור קברו גופות בסיד, וכן ריכזו יחסית הרבה אסירים. הגם שבמחנות אלו הושמדו כמעט ורק יהודי-הגטאות הפולנים, הושמדו בטרבלינקה וסוביבור יהודים מחוץ לפולין וכן צוענים רבים.
  • מחנות השמדה וריכוז: מחנות ריכוז שבשלב מאוחר יותר הפכו למחנות-השמדה, או שהוסף להם אגף ששימש להשמדה. הללו הם מחנה הריכוז אושוויץ (ומחנה ההשמדה בירקנאו), מחנה הריכוז לובלין (KZ Lublin) המכונה "מאיידאנק", ומתחם מחנות הריכוז יאסנובאץ (מחנות-ריכוז: קראפיה וציגלאנה, מחנות השמדה: ציגלאנה [מחורף 1941] וסטארה-גרדישקה). במחנות אלו הושמדו יהודים וכן צוענים ואחרים רבים. באלו גם היו נערכות סלקציות, שבהן היו משאירים מיעוט מן האסירים הבאים כאסירי מחנה-הריכוז, אשר הועבדו בתת-תנאים, עד שמתו או שולחו לגז מאוחר יותר. במחנות אלו החל השימוש בגז "צקלון בה" בשלב מוקדם, וכן השתמשו במשרפות במקום מוקדים. מחנות אלו המשיכו בפעולתם עד סוף המלחמה ממש, עד צעדות-המוות, ולכן נותרו לפי רוב שלמים עד היום ‏‏‏[1].
  • מחנות השמדה זעירי-אנפין: בכלל זה נמצאים מגוון מחנות שכללו את מחנה סיימישטה בגבול סרביה-קרואטיה, מחנות לילדים בקרואטיה (גורנייה-רייקה ויאסטרבארסקו), מאלי-טרוסטנץ ליד מינץ, ינובסקה בלבוב ועוד. מחנות אלו היו לרוב מחנות מעבר או מחנות-עבודה קטנים, אשר שימשו בשלב מאוחר של המלחמה כמחנות השמדה קטנים, שבהם נרצחו אסירים בתאי-גז ניידים או במשאיות-גז, ונשרפו במוקדים במסגרת "מבצע 1005". גם קולמהוף (חלמנו) השתייך למחנות אלו מבחינת דרך פעולתו.

שיטת ההמתה במחנות לא הייתה אחידה. בעוד במחנות אושוויץ-בירקנאו ומיידנק השתמשו בגז ציקלון בה, במחנות חלמנו בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה השתמשו בגז חד תחמוצת הפחמן אשר הופק ממנוע בעירה של משאיות ומנועי טנקים סובייטים.

סודיותם של המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים יצאו מנקודת הנחה כי תנאי הכרחי להפעלה של מחנות ההשמדה ללא התנגדויות כלשהן הוא שמירת הסודיות והטעיה של האוכלוסייה המקומית, הקורבנות והעולם כולו. קיומם של המחנות הוגדר כסוד מדינה, וסווג כ"סודי ביותר". נעשו מספר רב של תכסיסי מרמה והטעיה: כלפי חוץ המחנות נבנו ואורגנו כמחנות ריכוז ועבודה. כלפי פנים לקורבנות הוסבר כי הם הולכים לעבודה, ושם יקבלו אוכל טוב יותר מאשר במחנות הריכוז - ואכן אנשים רבים הלכו ללא התנגדות. במספר מחנות ניתלו שלטים ובהן הכתובת בגרמנית "העבודה משחררת". תאי הגזים לא נראו מפחידים. הם היו מכוסים במדשאות ובתוכן ערוגות פרחים, היו בנויים כמקלחות, ולאנשים הוסבר שלפני העבודה הם הולכים להתרחץ, דבר שמקצת הקורבנות האמינו בו עד הרגע האחרון.

לקראת סיום המלחמה, עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, ולמחוק כל זכר להם. תאי השמדה ומשרפות פוצצו, חומר משרדי מפליל נשרף. תוך מאמץ לטשטש את עקבותיהם, הוקמה יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. בנוסף, נעשה גם מאמץ מיוחד לחיסול כל אנשי יחידות הזונדרקומנדו היהודיות שטיפלו בגויות הנרצחים, כדי שלא תיוותר כל עדות חיה למעשיהם.

מרידות ובריחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרן של המרידות והבריחות היה מועט. ההקפדה הגדולה למניעת בריחות הייתה, בעיקר בשל אי רצון שהדבר יתגלה לעולם החיצון ויפגום במכונת ההשמדה הנאצית. בין המרידות והבריחות ניתן למנות את המרד במחנה ההשמדה טרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943, בריחה המונית של מאות יהודים נערכה ב-14 באוקטובר 1943 ממחנה ההשמדה סוביבור, ומרד של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו, שידעו שסופם קרב, ואין להם הרבה מה להפסיד, אשר פרץ ב-7 באוקטובר 1944. ברוב המקרים נתפסו מרבית הבורחים, והעונשים היו חמורים מאוד. במרד באושוויץ-בירקנאו נרצחו כל הבורחים, ומתוך יתר אנשי הזונדרקומנדו, שלא ברחו, נרצחו אחד משלושה באופן שרירותי.

ידיעת בעלות הברית על המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 נחשפו בידי שני מפענחים של ה-CIA מספר תצלומי אוויר מתקופת מלחמת העולם השנייה שנעשו על ידי בעלות הברית. בתצלומים ניתן להבחין במחנה בירקנאו, שצולם בדרך אגב. ב-4 באפריל 1944 התבצעה הגיחה הראשונה במטרה לצלם את מפעל IG Farben במונוביץ, שהיה במרחק של כארבעה קילומטרים מבירקנאו. גיחות צילום נוספות נעשו באותה שנה ב-31 במאי, ב-26 ביוני, ב-25 באוגוסט, ב-13 בספטמבר, ב-21 בדצמבר ועוד. נעשו שתי גיחות הפצצה. הראשונה ב-20/8, בה ניזוק המפעל, אך לא הושמד. והשנייה ב-13/9, בה חלק מהפצצות שכוונו למפעל נפלו שלא במתכוון על מחנה בירקנאו וגרמו לנזק קל. נראה כי מפענחי בעלות הברית, שחיפשו מפעלי נשק, לא עמדו על טיבו של מחנה ההשמדה בירקנאו, דבר שלא ניתן לומר על מחנה אושוויץ III.

בשנת 2001 התגלה מסמך נדיר שנשמר קרוב ל-58 שנים בשירות הביון הבריטי. המסמך קרוי "מברק הפלה" על שם קצין בכיר בצבא הנאצי בשם הרמן הפלה ששלח לברלין ב-18 בינואר 1943 מידע מדויק על מספר הקורבנות שנספו בשנת 1942 בשלושת מחנות ההשמדה של מבצע ריינהרד: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, וכן במחנה מיידנק, שבאותה שנה הוסבו חלקים ממנו להשמדת המונים.

שירות הביון הבריטי התחקה אחר המידע שנשלח לברלין ועלה עליו, וכך הגיע לידיו מידע רב על פעילות הצבא הנאצי.

המספרים שמסר הרמן הפלה הם: בלז'ץ: 434,508 קורבנות, סוביבור: 101,370 קורבנות, טרבלינקה: 713,555 קורבנות, ומיידנק: 24,733 קורבנות. לא ניתן לדעת אם מספרים אלו כוללים גם רבבות רבות של יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנות. על פי הערכות, קרוב ל-25% מכלל המובלים להשמדה הגיעו למחנות מתים, בגלל תנאי הנסיעה הקשים בקרונות הבקר שבהם נדחסו. נתונים אלו קרובים לאומדנים שהיו מקובלים ביד ושם ובקרב חוקרי השואה עד לגילויו של מסמך זה.

מברק הפלה משמש ראיה מוחצת כנגד מכחישי שואה. גילויו מהווה ראיה לכך שבידי בעלות הברית אכן היה מידע על השמדת המוני יהודים שהייתה אז בעיצומה באירופה, אך הן לא פעלו להפסקתה. מידע זה שהתווסף על מחקרים שנערכו על מספר קורבנות מחנות ההשמדה הנוספים: חלמנו ואושוויץ אמנם מפחית בכמה רבבות את מספר הקורבנות בכל אחד מן המחנות מהאומדן שהיה מקובל, אך אינו מפחית את האומדן הכללי של נספי השואה שנע סביב שישה מיליון.

אומדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך הפלה שפורסם בשנת 2000 ובו מצוינים מספרי הקורבנות בארבעת מחנות מבצע ריינהרד בשנת 1942 המעיט במעט את האומדנים שהיו מקובלים עד אז ונכתבו באנציקלופדיית השואה שהוצאה על ידי יד ושם ב-1990. מחנה מיידנק השתייך אף הוא לרשת המחנות הנ"ל ובו נמשכה ההשמדה עד יולי 1944, אז שחרר הצבא הסובייטי את המחנה. מספר הקורבנות היהודים בו כנראה הגיע ל-60,000 מתוך 200,000 קורבנות.

ששת מחנות ההשמדה העיקריים הוקמו על ידי הגרמנים על אדמת פולין:

המחנה תקופת קיומו מספר הקורבנות המוערך
חלמנו 8/12/1941 - 18/1/1945 152,000 יהודים
בלז'ץ פברואר 1942 - ינואר 1943 כ-435,000 יהודים
סוביבור אפריל 1942 - 14/10/1943 170,000 יהודים
טרבלינקה 22/6/1942 - 2/8/1943 כ-870,000 יהודים
אושוויץ-בירקנאו 14/6/1940 - 27/1/1945 1.2 מיליון קורבנות (מתוכם 1.1 מיליון יהודים)
מיידנק נובמבר 1941 - יולי 1944 80,000 יהודים

מחנה השמדה נוסף הוקם על ידי משטר האוסטאשה בקרואטיה.

המחנה תקופת קיומו מספר הקורבנות המוערך
מחנות יאסנובאץ אוקטובר 1941- אפריל 1945 עד 500,000 (כ-20,000 יהודים)

מחנות השמדה בזעיר אנפין כללו את:

המחנה תקופת קיומו מספר הקורבנות המוערך
מאלי טרוסטינץ אוקטובר 1941- אפריל 1945 65,000 יהודים
ינובסקה 28 ביולי 1942 עד ה-21 באוקטובר 1943 רבבות
יאסטרברסקו יולי 1942 עד 1945 1,600 ילדים
סיימישטה דצמבר 1941 עד 1944 47,000
פלאשוב סתיו 1941 עד ה-14 בינואר 1945 8,000

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.חלק א': הפתרון הסופי, מחנות ההשמדה,ממלכת המוות, עמ' 164-144.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראיונות עם אהרון קופרמן ומנחם גרניצה. והש' עם משה ליפשיץ, "ציונות" וכן אברהם חדד, "תולדות עם-ישראל והעמים: 1933 עד 1974: תקופת השואה והתקומה"‏


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות ירי ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל