אלברט שפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלברט שפר

ברתולד קונרד הרמן אלברט שְפֵּרגרמנית: Berthold Konrad Hermann Albert Speer;‏ 19 במרץ 1905 - 1 בספטמבר 1981) היה אדריכל גרמני ופושע מלחמה נאצי, מראשי משטרו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית. שפר היה האדריכל האישי של אדולף היטלר, ובין השניים התפתחה ידידות. בשנת 1942 מונה שפר לשר החימוש בממשלתו של היטלר, ובתפקיד זה הצליח לספק חימוש לוורמאכט השוקע, למרות תנאים קשים ביותר, תחת הפצצות אוויריות בלתי פוסקות של בעלות הברית, תוך שהוא נשען על מנגנון אדיר של עובדי כפייה. על פעולותיו אלו נידון במשפטי נירנברג לעשרים שנות מאסר. לאחר שחרורו פרסם אוטוביוגרפיה שהייתה לרב מכר. אישיותו של שפר מעוררת את עניינם של ההיסטוריונים בשל היותו סמל לטכנוקרט המדעי - אדם אשר היה שותף פעיל למעשי זוועה נוראים, אך אינו מתייחס אל הצד המוסרי, אלא מסתכל על המערכת שבה הוא נמצא בצורה "טכנית" ו"א-פוליטית" כביכול. מחקרים מהתקופה האחרונה מראים כי תפיסה זו שגויה, וכי שפר היה שותף בידיעה מלאה לכל פשעי המשטר שאותו שירת, כולל השואה.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפר נולד בעיר מנהיים שבגרמניה למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו וסבו היו אדריכלים, ושפר הלך בעקבותיהם. הוא החל ללמוד אדריכלות במכון הטכנולוגי של קארלסרוהה. בחירתו באוניברסיטה זו דווקא, ולא במוסדות יוקרתיים יותר, נבעה מהתרוששות משפחתו בהיפר-אינפלציה של שנת 1923. כאשר השתפר המצב הכלכלי בשנת 1924, עבר שפר ללמוד בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה של מינכן, ובשנת 1925 עבר לבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בברלין. שם פגש באדריכל היינריך טסאנוב, אשר היה לו למורה דרך ולאב רוחני בתחילת דרכו. לאחר סיום הבחינות בשנת 1927 קיבל משרה כעוזר הוראה לטסאנוב.

בשנת 1930 נכח שפר במפגן של המפלגה הנאצית באולם בירה בברלין, אף שלטענתו באותה תקופה היה א-פוליטי. שפר התרשם מהיטלר עמוקות, והצטרף למפלגה. הימים היו ימי הדמדומים של רפובליקת ויימאר, אשר נלחמה על חייה כנגד הקיצונים מימין ומשמאל. אל מול טענותיו של שפר להיותו טכנוקרט א-פוליטי, ישנה משמעות רבה להצטרפותו למפלגה הנאצית למעלה משנתיים לפני עלייתה לשלטון.

בשנת 1931 נישא שפר למרגרֶטֶה וֶבֶּר, אשר הייתה לאם ילדיו.

עבודתו המשמעותית הראשונה במסגרת המפלגה הגיעה בשנת 1932, כאשר קארל האנקה, בעל תפקיד במטה המפלגה בברלין, אשר היה ידידו של שפר והשתמש בשירותיו כאדריכל באופן פרטי על מנת לשפץ את הווילה שלו בברלין, הזמין אותו לשפץ את מטה המפלגה האזורי בברלין, ולאחר מכן לשפץ את משרד התעמולה, שבראשו עמד יוזף גבלס. גבלס התרשם מעבודתו של האדריכל הצעיר, והמליץ להיטלר על שירותיו. היטלר נעזר באדריכל פאול לודוויג טרוסט לשיפוץ משרד הקאנצלר בברלין, ומינה את שפר לסייע לטרוסט. תרומתו החשובה של שפר לפרויקט הייתה הוספת מרפסת, שממנה יכול היה היטלר לעמוד ולנופף להמונים. היטלר, אשר ראה בעצמו מעין אדריכל, וסבר כי ייעודו האמיתי הוא האמנות, חיבב את האדריכל הצעיר שהחל להעסיק. שפר הפך לחבר בחוגו הפנימי של היטלר. הידידות בין השניים הייתה כה עזה, עד שלימים התבטא שפר במילים "אם היה להיטלר חבר, אני הוא האיש".

האדריכל הראשון של הרייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפר והיטלר בוחנים את עבודות ההכנה לבניית האצטדיון בנירנברג, 1938. ברקע, פרוסה מהיציעים המתוכננים של האצטדיון, שנבנתה כדי לבדוק את שדה הראייה בחלק הגבוה.
היטלר ושפר בוחנים את התוכניות לבניית בית אופרה חדש בעיר לינץ, יוני 1939
בניין הקאנצלריה החדש

טרוסט מת בשנת 1934 ושפר נבחר להחליפו כאדריכלה הראשי של המפלגה. אחת מעבודותיו הראשונות הייתה אולי הידועה ביותר, שדה צפלין בנירנברג. השדה שימש כרקע למפגני מפלגה המוניים, הנראים בסרטיה של לני ריפנשטאהל. שדה הצפלין התבסס על תכנון ארכיטקטוני דורי עתיק לפי מזבח פרגמון באנטוליה, אך הוגדל מאוד, לתכולה של עד מאתיים וארבעים אלף איש. במפגן המפלגה בשנת 1934, שאותו הנציחה ריפנשטאהל בסרט התעמולה הידוע "ניצחון הרצון", הקיף שפר את המבנה הענק במאה ושלושים זרקורים כנגד מטוסים, דבר שיצר אפקט שכונה "קתדרלה של קרח", שאליה נכנסו פעילי המפלגה כשהם אוחזים בדגלי המפלגה.

חזונו של היטלר לגבי נירנברג כלל הקמת מבנים נוספים, רבים מהם לא נבנו מעולם. כך למשל תוכנן אצטדיון שיכול להכיל ארבע מאות אלף בני אדם במסגרת "המשחקים האריים", שנועדו להחליף את המשחקים האולימפיים. כאשר תוכננו מבנים אלו המציא שפר את תאוריית "ערך השרידים", שלפיה יש לתכנן את המבנה תוך מתן משקל לשאלה איך ייראה לאחר תקופת "הרייך בן אלף השנים", כפי שנראים כיום מבנים מתקופת יוון ורומא העתיקה, כעדות לגדולת העבר. תורה זו אומצה בהתלהבות בידי היטלר. אף אחד מן המבנים שהצליח שפר לבנות (ורבים מהם נותרו בשלבי תכנון בלבד), לא שרד אף את מלוא תקופת שתים-עשרה השנים שבהן התקיים "הרייך השלישי".

בשנת 1937 תכנן שפר את הביתן הגרמני בתערוכה העולמית של פריז (1937). עבודתו של שפר מוקמה בדיוק ממול לביתן של ברית המועצות ונועדה לייצג את חומת המגן של הנאציזם מפני הקומוניזם. מתכנני שני הביתנים זכו במדליית זהב.

הפרויקט הגדול שהטיל היטלר על שפר היה תכנונה מחדש של ברלין והפיכתה למטרופולין עולמית בשם "בירת העולם גרמאניה". פרט למבנים כאצטדיון האולימפי (שנבנה עבור האולימפיאדה בשנת 1936 ותוכנן על ידי האדריכל ורנר מארץ), תכנן שפר אף את בניין הקאנצלריה החדש. בניין זה תוכנן מראש בממדי ענק, וכלל אולם ענק שנועד להיות גדול פי שניים מ"אולם המראות" המפורסם בארמון ורסאי. הבניין ניזוק באופן חמור במהלך הקרב על ברלין בשנת 1945 וסופו שפוצץ כליל בידי הכובשים הרוסים.

פרט לבניין ענק זה, אף אחד מן הבניינים המתוכננים לא נבנה בפועל. ברלין נועדה להיבנות מחדש לאורך שדרה בת חמישה קילומטרים. בקצה הצפוני של השדרה נועד להיבנות "פולקסהאלה", אולם כינוסים ענק בעל כיפה, המבוסס על מבנה הבזיליקה של פטרוס הקדוש ברומא. כיפת האולם הייתה ענקית באופן בלתי ניתן ליישום כמעט: גובהה אמור היה להיות מאתיים מטר, והיקפה שלוש מאות מטר, פי שישה עשר מכיפת הבזיליקה של פטרוס הקדוש, ששימשה לה כדוגמה. את הקצה הדרומי של השדרה אמור היה לעטר שער ענק, המבוסס על שער הניצחון בפריז. גובהו של השער אמור היה להיות מאה ועשרים מטר. בצדי השדרה אמורים היו להיות מוצבים תותחים שיילקחו כשלל על ידי גרמניה בניצחונותיה בשדה הקרב.

אף אחת מן התוכניות הללו לא יצאה אל הפועל, שכן פתיחת מלחמת העולם השנייה דרשה את כוח האדם ואת חומרי הגלם שאמורים היו לשמש במפעל הענקים. המבנים, שתרשימים ודגמים מוקטנים שלהם נותרו עדיין, יוצרים רושם של בומבסטיוּת והגזמה, חסרי כל פרופורציה לעומת סביבתם, וללא כל ייעוד של ממש פרט להטלת אימה ומורא. הם מהווים דוגמה לאדריכלות מגויסת אידאולוגית במירעה. חלק מהמבנים תוכננו על פי סקיצות שערך היטלר בעצמו, והם מהווים ראי שבו משתקף שיגעון הגדלות של היטלר.

פן טראגי הקשור בתוכניות אלו הוא כי התוכניות לבינויה מחדש של ברלין הובילו לתוכנית לפינוי היהודים מן האזורים המיועדים לבינוי. במסגרת תפקידו כאחראי על בנייתה מחדש של ברלין, היה שפר אחראי, בשנים 1938 ו-1941, על פינוי יהודים מדירותיהם בברלין; הדירות שימשו לשיכון התושבים ה"ארים" שפונו מדירותיהם שנמצאו במקומות המיועדים לבינוי מחדש. תושביהן היהודים של הדירות פונו לגטאות בפולין ונרצחו לאחר מכן.

שר החימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 התרסק מטוסו של שר החימוש הגרמני פריץ טודט. היטלר מינה את שפר ליורשו של טודט בכל משרותיו. חיבתו האישית של היטלר לשפר והערכתו ליכולותיו הארגוניות והטכניות, העמידו את שפר מעל למהומה והריבים האישיים שליוו את המשטר הנאצי בכל הדרגים. שפר הועדף לתפקיד זה על אישים כהרמן גרינג, אשר חפצו לספח את סמכויותיו של טודט לתחומי אחריותם.

במסגרת אחריות חדשה זו ניסה שפר להתאים את המשק הגרמני למצב המלחמה, ולהביאו למצב דומה ליעילות שראה במשקי בעלות הברית. המשק היה נגוע בבעיות פוליטיות וחוסר תיאום, שנבע מאופייה של הדיקטטורה, שבה החליט היטלר על כל פעולה כרצונו, בעוד שבעלי תפקידים בכירים, לעתים בעלי סמכויות חופפות או בלתי מוגדרות, נאבקו על תשומת לבו ועל מתן פרשנות לצווים שהוציא. שפר הצליח לגרום לריכוז כל הסמכויות הנוגעות לתעשייה לידיו, ולקיצוץ בביורוקרטיה הנאצית, והצליח בכך להכפיל פי ארבעה את ייצור החימוש בגרמניה. במהלך השנתיים וחצי הבאות, כאשר הייצור היה בשיאו, סבלה גרמניה מהפצצות אוויריות בלתי פוסקות, אשר היו מרוכזות לעבר מרכזי אוכלוסייה ותעשיית החימוש.

בשנים שבהן נחרבו הערים ומפעלי התעשייה של גרמניה בהפצצות בלתי פוסקות, הביא שפר להגברת ייצור התחמושת, תוך ניצול מרבי של הטכנולוגיה, ולפיתוחים כגון מטוסי סילון וטילים. שפר כבש לעצמו מקום חשוב בצמרת הנאצית, והיה לאחד האנשים החזקים ביותר במדינה הנאצית בשנים אלו.

מכשול גדול שעמד בדרכו היה המדיניות שמנעה מנשים גרמניות לעבוד בתעשייה, בניגוד מוצהר למדיניות בעלות הברית, אשר עשו את מלוא השימוש בכוח האדם שלהן, ובמיוחד השתמשו בנשים בתעשייה בעת שהגברים היו בשדה הקרב. על מנת למלא חוסר זה הסתמך שפר על מיליוני עובדי כפייה (גברים ונשים), אשר הובאו מהשטחים שנכבשו והועסקו בתנאים בלתי אנושיים. רק בינואר 1943, נעתר היטלר להפצרותיו והוציא צו המחייב כל אישה בגרמניה, בגילאי 45-17, לעבוד בתעשיית החימוש.‏[1]

לאחר קשר העשרים ביולי בשנת 1944, בו זממו קציני צבא להרוג את היטלר באמצעות פצצה, נמצא שמו של שפר בין רשימת חברי ממשלתם העתידית. כפי הנראה, נרשם שם שפר שלא בידיעתו. רק ההערה "במידת האפשר", שנרשמה בכתב יד ליד שמו של שפר, מנעה ממנו את גורלם האיום של הקושרים. למרות זאת, לפי עדותו, זמם שפר בשלביה האחרונים של המלחמה להרוג את היטלר תוך שימוש בגז רעיל שיחדיר בארובת הבונקר בו הסתגר היטלר, אך חזר בו מתוכניתו זו. רבים מייחסים טענה זו של שפר לניסיונותיו לחמוק מעונש המוות במשפטי נירנברג.

עד ליומו האחרון ראה היטלר בשפר ידיד ונאמן. עם זאת, אמון זה התערער כאשר כתב שפר תזכיר שכותרתו "המלחמה אבודה". היטלר שאף להילחם עד הסוף המר, והוציא פקודה שנקראה "אדמה חרוכה", שלפיה בכל שטח אותו מפנים חיילי גרמניה, כולל שטחים בגרמניה גופא, ייהרסו כל מפעלי התעשייה והחקלאות. המטרה בכך הייתה למנוע אפשרות של קיום אנושי בשטחים שיפונו. שפר ראה בפקודה זו אסון, ופעל לסיכולה.

בימיו האחרונים של היטלר בברלין, בעוד שהקרב על ברלין מתחולל, וההגעה לברלין הייתה כרוכה בסכנה, כאשר היציאה ממנה כמעט בלתי אפשרית, טרח שפר והגיע אל הבונקר של היטלר, והיה אחד האחרונים שפגשו את הרודן בעודו בחיים. שפר הביע באוזני היטלר את התנגדותו לפקודת האדמה החרוכה, אך הביע את הערכתו והערצתו לרודן. בשיחה זו מסר שפר כי היטלר הגיע לידי דמעות. אך בסופו של דבר יצא שפר מברלין, ונפרד מידידו היטלר. היטלר החליט להדיר אותו מהקבינט החדש שיקום לאחר מותו, שאת חבריו מינה בצוואתו הפוליטית שהוכתבה למזכירותיו בבונקר טרם התאבד. אך, שלא כאחרים שמהם סר חסדו, לא הורה על מעצרו או הוצאתו להורג. שפר נועד להיות מוחלף על ידי קארל אוטו סאור, הכפוף לו במשרדו.

שפר שימש עוד כמה ימים לאחר מותו של היטלר בתפקיד שר בממשלה הזמנית שהוקמה בפלנסבורג על ידי יורשו של היטלר, האדמירל קרל דניץ, ולאחר מכן נעצר והועמד למשפט כפושע מלחמה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט שפר בעת שעמד לדין כפושע מלחמה במשפטי נירנברג

במשפטי נירנברג הוגש כתב אישום נגד שפר, על חלקו בפשעי המשטר הנאצי כנגד האנושות, ובמיוחד על חלקו בניצול עבודת הכפייה. שפר טען כי לא היה מעורב בארגון עבודת הכפייה, והטיל את האחריות לכך על חברו לקבינט, פריץ זאוקל. במהלך המשפט טען שפר שהוא אשם בפשעים בהם הואשם, ושעל אף שלא ידע על מעשי ההשמדה ההמוניים, לרבות השמדת היהודים, ועל השואה, ולא היה אחראי לתנאים בהם היו מועסקים עובדי הכפייה - הרי שכחבר בקבינט של היטלר יש לו אחריות, למרות טיבו הטוטליטרי של המשטר, שדרש ציות עיוור. עמדה זו הביאה לכך ששפר התחמק מעונש המוות, ונידון לעשרים שנות מאסר, שאותן ריצה עד תומן בכלא שפנדאו. פריץ זאוקל, שעליו הטיל שפר את האחריות לתנאים בהם הועסקו עובדי הכפייה, נידון למוות והוצא להורג.

במהלך המשפט הציג התובע תצלום בו נראה שפר במהלך ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, כשהוא מוקף בעצירים מזי רעב. לטענת התביעה, היווה תצלום זה הוכחה לכך ששפר היה מודע היטב לזוועות השואה. שפר טען כי קיבל "סיור אח"ם" במחנה, שלא כלל צפייה בזוועות, שהוסתרו מפניו.

בראיונות שניתנו לאחר שחרורו מן הכלא, כמו גם בזיכרונותיו, גרס שפר כי לא היה מודע לזוועות הנאצים. כך, למשל, סיפר כי אחד מידידיו, קארל האנקה, אשר שימש כגאולייטר (מושל מחוז) של שלזיה תחתית, סיפר לו על מחנה ההשמדה אושוויץ שהוקם בסמוך לתחום שלטונו, והזהיר אותו כי יימנע מלבקר במקום. מסמכים שנתגלו לאחרונה‏[2] מראים כי בשנת 1943 היה לשפר חלק בתכנון הרחבת מחנה ההשמדה אושוויץ, והתאמתו לתפקידו כמחנה השמדה.

שפר טען כי לא ידע על השואה בעת התרחשותה, ולא היה לו בה כל חלק באופן ישיר (אם כי, לפי עמדתו, לחברי הממשל הנאצי קיימת אחריות קולקטיבית למעשים). אין ספק כי היה מודע היטב לתנאים האיומים של עובדי הכפייה שתחת שלטונו. מחקרים היסטוריים ועדויות נוספות (לרבות אלו שגילו את יומני העבודה מן השנים 1938 - 1940, שבהם תועד חלקו בגירוש היהודים מברלין, ועובדת נוכחותו בנאומו של הימלר בפוזן, שבו דיבר הימלר בגלוי על השואה), כמו גם עדויות שנחשפו בשנים האחרונות, מראים כי שפר לא היה טכנוקרט א-פוליטי העיוור לתוצאות מעשיו, כפי שטען, וכי ידע הרבה יותר ממה שטען לאחר מכן בניסיונות להציל את עצמו, ואת "תדמיתה של גרמניה כולה" כפי שכותב בפרק האחרון של ספרו.

נראה כי בגרמניה שלאחר המלחמה היה שפר לסמל של אנשים שהיו מעורבים במשטר הנאצי, אך כשפר, נוח היה להם לטעון כי לא היה להם חלק ישיר בצדדיו האפלים יותר של המשטר. הבמאי היינריך ברלר מתאר מצב זה במילים "שפר נתן פתחון פה לאנשים שיכלו לומר - 'האמינו לי, לא ידעתי דבר על השואה'. ראו את שפר, ידידו של הפיהרר, שאף הוא לא ידע על כך דבר".

בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפר תיעד את שהותו בת עשרים השנים בכלא שפנדאו ביומן מפורט, אשר יצא לאור תחת השם "יומני שפנדאו". שפר היה אחד משבעה אסירים, ראשי המשטר הנאצי, שהוחזקו בכלא. שפר הצליח ליצור קשר חשאי עם העולם החיצון, כיוון שרכש את חיבת הסגל ואת אמונו. הוא הצליח לכתוב מכתבים רבים למשפחתו, על אף ההגבלות, ואף לנצל את זמנו בקריאה מרובה, בגינון, ובכתיבת זיכרונותיו.

לאחר שחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם התוכנית להקמת ברלין החדשה בתכננו של אלברט שפר לפי החזון של אדולף היטלר

שחרורו של שפר מן הכלא בשנת 1966 היה אירוע בקנה מידה עולמי. לאחר מכן פרסם מספר ספרים אוטוביוגרפיים (שהחשוב מהם יצא לאור בעברית תחת השם "בתוככי הרייך השלישי" בהוצאת "בוסתן"). האוטויוגרפיה המצליחה, הממזערת את חלקו בביצוע השואה וידיעותיו עליה בזמן המעשה, והמסנגרת על העם הגרמני כולו, הפכה לרב מכר. בזיכרונות אלו הוא מגן על מעשיו, ומסביר כי אף על פי ששימש בתפקיד משמעותי ונתן להיטלר את הכלים הטכנולוגיים להמשיך במעשיו, תוך כדי הסכמה עם האידאולוגיה הנאצית ועם מהות המשטר, הרי שהיה ונותר אדם הגון מבחינה אישית, ולא ידע על פשעי המלחמה.

בפרקים האחרונים בספרו זה, שכתב בעת מאסרו, הוא מתאר את המטרה שבמשפטי נירנברג, אותה זיהה בעת מהלכם: הטלת האשמה על מנהיגי המשטר הטוטליטרי הנאצי (וביניהם הוא עצמו), תוך כדי הקהיית תחושת האשם של העם הגרמני בכללותו. שפר מציג בספרו את הרעיון כי פשעי הזוועה היו תוצאה של סמכות השלטון, שהשתמש באמצעים טכנולוגיים חדישים, שכמוהם לא נודעו עד אז, שאפשרו מחד שליטה מוחלטת בכל אדם ושעבוד "שמונים מיליון בני אדם לרצונו של יחיד", ומאידך "שמירה מפליגה על סודיותם של מעשי פשע שבוצעו בפקודת המשטר".

שפר לקח על עצמו את האשמה למעשי הזוועה, שאליהם הוא נחשף, לטענתו, בנירנברג, עת הוצגו בפניו "אסמכתאות ועדויות מזעזעות, שהוכיחו בעליל כי הפשעים המחרידים שבהם הואשמנו אכן בוצעו הלכה למעשה... תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית"; זאת בשל היותו חלק מן ההנהגה הנושאת באחריות קולקטיבית.

עמדה זו יצרה לו תדמית חיובית, והוא הפך למרצה מבוקש, ובילה את שנות חייו האחרונות ברווחה יחסית. הוא נפטר בבית מלון בלונדון בזרועות פילגש אנגלייה, בשנת 1981.

סדרת ראיונות שביצע שפר בימי חייו עם הביוגרפית גיטה סרני הבשילו לכלל ביוגרפיה ביקורתית שיצאה לאור בשנת 1995, הקרויה "אלברט שפר ומאבקו באמת". סרני טוענת כי שפר היה אדיש לבעיית היהודים, וכי לאחר המלחמה היו השואה ומוראותיה בבחינת נטל מוסרי כבד על שפר.

התדמית שיצר שפר לעצמו עם שחרורו מהכלא היא של אדם הגון, אשר בשל עצימת עיניים מוסרית לקח חלק במנגנון שהביא לפשעי המלחמה האיומים, תוך התלהבות מן האפשרויות שפוֹתח השילוב בין התפתחויות טכנולוגיות והשליטה המוחלטת של המדינה הטוטאליטרית.

תדמית זו, שגם בעיון בה יש לקח מוסרי והיסטורי משמעותי, נמצאת תחת ביקורת וביוגרפים אחרים מן השנים האחרונות, כדן ון דר ואט, כותב הספר "הנאצי הטוב", טוענים כי שפר היה שותף מלא לכל פשעי המשטר, נאמן לדרכו של ידידו היטלר, ושותף פעיל בהשמדת היהודים, וכי תדמיתו הנה הונאה שנועדה להצילו מעונש המוות, ולספק לו חיים מכובדים לאחר שחרורו מן הכלא.

בנו, הקרוי אף הוא אלברט שפר, המשיך בדרכו המקצועית, והנו אדריכל מצליח בעל שם עולמי.

בתו, הילדה שראם, אשר כונתה בידי הביוגרפית של שפר, "האדם המוסרי ביותר שהכרתי מעודי", זכתה ב-2005 בפרס הסובלנות על שם משה מנדלסון. בכספי ירושה מאביה ייסדה קרן לסיוע לנשים יהודיות והיא פעילה בהעלאת זכר העבר הנאצי בגרמניה. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה הכלוא, אשר עסקו ברגש האשמה, הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי. לימים אמרה לגבי ייחוסה המשפחתי, כי אין היא חשה אשמה, "אלא בושה"‏[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלברט שפאר, בתוככי הרייך השלישי, תירגמה עדנה קורנפלד, הוצאת בוסתן, 1979.
  • Speer, Albert, Spandauer Tagebücher, Propyläen 2002 [1975], ISBN 3-54907-158-2
  • Speer, Albert, Der Sklavenstaat. Meine Auseinandersetzung mit der SS, Ullstein 1981, ISBN 3-42106-059-2
  • Speer, Albert, et al (1995). Architektur. Arbeiten 1933-1942. Propyläen. ISBN 3-549-05446-7.

ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלברט שפאר, ביוגרפיה, מאת יואכים פסט, תירגמו מאנגלית אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008.
  • Joachim Fest, Ewald Osers (translator), Alexandra Dring (2002). Speer: The Final Verdict. Harcourt. ISBN 0-15-100556-7.
  • van der Vat, Dan (1997). The Good Nazi: The Life and Lies of Albert Speer. George Weidenfeld & Nicolson. ISBN 0-297-81721-3.
  • King, Henry T. (1997). The Two Worlds of Albert Speer: Reflections of a Nuremberg Prosecutor. University Press of America. ISBN 978-0761808725.
  • Sereny, Gitta (1995). Albert Speer: His Battle With Truth. Knopf. ISBN 0-394-52915-4.
  • Schmidt, Matthias (1984). Albert Speer: The End of a Myth. St Martins Press. ISBN 0-312-01709-X.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוראה זו התקבלה בברכה על ידי נשים שהיו פעילות במפלגה הנאצית כדוגמת גרטרוד שולץ-קלינק.
  2. ^ Connolly, Kate (May 11, 2005), "Wartime reports debunk Speer as the good Nazi", The Daily Telegraph (UK), retrieved August 16, 2007
  3. ^ הנריק המרן, אני חשה בושה, לא אשמה, באתר הארץ