פרנס הלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליצן עם קתרוס (1620-1625), מוזיאון הלובר, פריס.
Der fröhliche Trinker , 1627-1628
נערה צוענית (1628-30), מוזיאון הלובר, פריס.
מנהלי בית החולים סנט אליזבת (1641).

פרנס הלס (1580 לערך - 26 באוגוסט 1666), צייר הולנדי בזמן תור הזהב של הולנד. הלס היה צייר דיוקנאות שהפגין כשרון וזריזות יוצאים מן הכלל, ויש הטוענים שהיה שני רק לרמברנדט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו מידע מועט בלבד על חייו של הלס. הוא נולד בשנת 1580 או 1581, כנראה באנטוורפן. ב-1585, לאחר שאנטוורפן נכבשה בידי ספרד במלחמת שמונים השנה, עברה משפחתו להארלם שבמרכז ארצות השפלה (כיום בהולנד), ושם חי כל ימיו.

הוא למד ציור אצל הצייר הפלמי קרל וון מנדר (1548-1606), שנמלט גם הוא מהספרדים, אולם רעיונותיו של מנדר לא מופיעים ביצירתו של הלס. יצירתו המוקדמת ביותר של הלס המוכרת כיום היא "יקובוס זאפיוס", ציור משנת 1611. ה"פריצה" שלו התרחשה ב-1616 עם דיוקן קבוצתי בגודל מלא בשם "משתה הקצינים של המיליציה של סט. ג'ורג'".

היסטוריונים דיווחו כי הלס התעלל באשתו הראשונה, אנקה הרמנס (Anneke Hermansz או Annetje Harmensdochter Abeel), והיא מתה בשנת 1616. עם שני ילדים מאנקה, הלס נישא לליסבט ריינירס (Lysbeth Reyniers) ב-1617, והיו להם שמונה ילדים. מסופר כי הלס היה חובב הטיפה המרה, ובשל כך הגיע לחברתם של אנשים מפוקפקים.

אף על פי שהיה ביקוש לעבודתו במשך כל חייו, הוא סבל מקשיים כלכליים. בנוסף לציור עבד גם כסוחר אמנות וכמשחזר יצירות אמנות. נושיו גררו אותו מספר פעמים לבית-המשפט, בשנת 1652 מכר את כל רכושו כדי ליישב חוב לאופה. רשימת הציוד שנמכר כוללת רק שלושה מזרנים וכרים, מזנון, שולחן וחמש תמונות. בשנת 1664 התקיים מקצבה עירונית כשהוא חסר-כל.

בתקופה בה נלחמה האומה ההולנדית על עצמאותה שהה הלס בחברת הגילדות הצבאיות. הוא היה גם חבר ב"לשכת הנואמים", וב-1644 יושב-ראש תאגיד הציירים של הארלם.

הוא מת ב-1666 ונקבר בכנסיית סט. בּאבוֹ שבעיר. אשתו מתה מאוחר יותר בבית-חולים מסיבה לא ברורה, לאחר שיצאה לבקש עזרה ממוסדות צדקה.

קריירה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלס נודע בעיקר בזכות הדיוקנאות שצייר, בעיקר של אזרחים עשירים. הוא צייר גם דיוקנאות קבוצתיים גדולים, רבים מהם של אנשי המשמר האזרחי. הוא צייר בסגנון הבארוק, עם ריאליזם מפורט. ציוריו מציגים את השכבות השונות בחברה אליהן הגיע במהלך חייו - משתאות או מפגשים של קצינים, ציידים, אנשי גילדות, אדמירלים, גנרלים, ראשי-ערים, סוחרים, עורכי-דין, וגם פקידים, שחקנים נודדים, זמרים, אצילים, מוכרות דגים וגיבורים מקומיים. בדיוקנאות קבוצתיים, כמו "הקשתים של סט. האדריאן", לכד הלס כל דמות באופן שונה. הפנים מוצגים באופן טבעי וקל לזיהוי, עם הבעות פנים שונות ומאפיינים ברורים.

מורהו הראשון באנטוורפן היה כנראה ון נורט, אולם הוא עבר לסטודיו של הצייר וההיסטוריון קרל ון מנדר (היו ברשותו של הלס כמה יצירות של מנדר, שנמכרו כחלק ממכירת רכושו ב-1652). במהרה שיפר את שיטות הציור של ימיו, ושחרר את עצמו אט-אט מכבלי המסורת.

סגנון הציור שלו השתנה עם השנים. צבעים מלאי חיים הוחלפו עם הזמן ביצירות בהן שולט גוון אחד. מ-1641 גילה נטייה להגביל את מגוון הצבעים שלו, ולרמוז על צבע במקום להשתמש בו ממש. בהמשך חייו השתלטו על היצירות גוונים כהים, אפילו שחורים. משיחות המכחול שלו הפכו חופשיות יותר, והפרטים הקטנים איבדו מחשיבותם לטובת הרעיון הכללי. ובעוד שיצירותיו המוקדמות הקרינו שמחת חיים, הרי שבדיוקנאות מאוחרים יותר הדגיש את מעמדם וחשיבותם של נושאי הציור.

בשל ההתאמה בין שינוי הסגנון לבין העוני שפקד אותו, יש היסטוריונים הטוענים כי אחת הסיבות (ואולי אף הסיבה העיקרית) למעבר לגוונים מועטים ולציור בשחור-לבן היה מחירם של הצבעים.

הכרה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין של הלס דעך לאחר מותו, ובמהלך מאתיים שנה הוא נחשב כה שולי עד כי כמה מציוריו, שבמאה ה-21 נחשבים ליצירות מופת, נמכרו בתקופתו במכירות פומביות בעבור פרוטות. קרנו שבה ועלתה באמצע המאה ה-19. עם עליית קרנו בא גם זינוק במחירי התמונות, ותמונות שנמכרו בעבר תמורת ליש"ט בודדים נקנו כעת תמורת אלפי ליש"ט.

בין 1870 ל-1920 שימשו הדיוקנאות שצייר כמודלים לציירי דיוקנאות. הצייר הצרפתי אדוארד מאנה הושפע רבות מהלס. רבים מציוריו נמכרו לאספנים אמריקאיים, שהעריכו את גישתו הלא-ביקורתית לעושר ולמעמד. מבחר מיצירותיו מוצג במוזיאון פרנס הלס בהארלם שבהולנד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]