ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת ספרד
España
Reino de España
Flag of Spain.svg Escudo de España (mazonado).svg
דגל סמל
מוטו לאומי: עוד מעבר
המנון לאומי: המארש המלכותי
מיקום ספרד
יבשת אירופה, חצי האי האיברי
שפה רשמית ספרדית ‏‏‏[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
מדריד
40°26′N 3°42′W / 40.433°N 3.700°W / 40.433; -3.700
משטר מונרכיה חוקתית
ראש המדינה
- מלך
- ראש ממשלה
מלך
פליפה השישי
מריאנו רחוי
הקמה
- תאריך

המאה ה-8 לספירה
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
505,370 קמ"ר 
52 בעולם
1.04%
אוכלוסייה[3]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
47,737,941 נפש 
28 בעולם
94.46 נפש לקמ"ר
107 בעולם
תמ"ג[4]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
1,389,000 מיליון $ 
14 בעולם
29,096 $
49 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[5]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.885 
23 בעולם
מטבע אירו[6] ‏ (EUR)
אזור זמן UTC +1
סיומת אינטרנט .es
קידומת בינלאומית 34+

ספרד (ספרדית: España, קרי: "אספניה") או ממלכת ספרד (ספרדית: Reino de España, קרי: "ריינו דה אספנייה") היא מדינה בדרום מערב אירופה ושטחה נפרש על פני מרבית שטחו של חצי האי האיברי, אותו היא חולקת עם פורטוגל.

חלק גדול מאדמתה נושק בדרום ובמזרח לים התיכון, למעט קו גבול יבשתי קצר עם גיברלטר; בצפונה, לאורך שרשרת הרי הפירנאים, היא גובלת בצרפת ובנסיכות הקטנה אנדורה ולחופי מפרץ ביסקאיה; במערב וצפון-מערב היא גובלת בפורטוגל ובאוקיינוס האטלנטי. בטריטוריה הספרדית כלולים האיים הבלאריים בים התיכון, הסמוכים לחוף המזרחי של חצי האי (בהם מיורקה ואיביזה), והאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, הסמוכים לחופי יבשת אפריקה. בנוסף, בשטחי ריבונותה של ספרד שתי הערים האוטונומיות סאוטה ומלייה, מעבר למיצר גיברלטר, הגובלות במרוקו שבצפון אפריקה. שטחה נפרש על פני 504,030 קמ"ר והיא המדינה השנייה בגודלה במערב אירופה ובאיחוד האירופי, אחרי צרפת.

עקב מיקומו, היה נתון שטח ספרד להשפעות חוץ ממקורות שונים, לעתים בו-זמנית, הן בתקופה הפרהיסטורית, והן לאורך השנים הארוכות בהן התגבשה ספרד לכדי ישות מדינית אחת. מאידך, הייתה לספרד השפעה חשובה מחוץ לגבולותיה ואף מעבר לים, בעיקר בעידן המודרני (בין המאה ה-16 למאה ה-19). בשנים אלה, הייתה האימפריה הספרדית רחבת ההיקף מעצמה עולמית, ועקב כך שגורה כיום שפתה העיקרית, הספרדית, בפיהם של מעל 400 מיליון בני אדם בעולם, רובם באמריקה הלטינית. החל משנת 1978, עקב מותו של החנרליסימו פרנקו שלוש שנים קודם לכן, ספרד היא דמוקרטיה פרלמנטרית הכפופה למונרכיה חוקתית. במונחים של תוצר לאומי גולמי ואיכות חיים (על פי מדד הפיתוח האנושי) נחשבת ספרד למדינה מפותחת. המדינה חברה באומות המאוחדות, האיחוד האירופי, נאטו, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי וארגון הסחר העולמי ומשתייכת לפי הגדרת כלכלנים לקבוצת מדינות ה-PIGS במדינות גוש האירו.

ספרד מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקה הספרדית אין קביעה באשר לכינויה הרשמי של ספרד, אף על פי שהכינוים "España" (ספרד), "Estado español" (המדינה הספרדית) ו-"Nación española" (האומה הספרדית) לחלופין שגורים הם בפי הספרדים. בשנת 1984, פרסם משרד החוץ הספרדי תקנה לפיה "הכינוים "ספרד" ו-"ממלכת ספרד" תקפים באותה המידה לצורך אזכורה של המדינה בחוזים בינלאומיים.

מקור השם הרומי היספניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הרומי "היספניה" (hispania) מתייחס לחצי האי האיברי. קיימות מספר השערות לגבי מקור השם. לפי אחת ההשערות, השם הוא שיבוש של השם הפיניקי שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם בחצי האי, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. משמעות השם הפיניקי היא "אי שפנים", בדומה לעברית.

מקור השם העברי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה העברי הנוכחי של היספניה, ספרד לקוח מהתנ"ך: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב." (עובדיה 20). ההגיה המקורית של השם נשמרה, כנראה, בתרגום השבעים: סְפַרְד (Sfard) - שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (כיום במערב טורקיה), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה. המסורה היהודית שהועלתה על הכתב מאות שנים מאוחר יותר מנקדת: סְפָרַד. אלא שכבר תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בעובדיה מזהה את ספרד עם 'אספמיא', וכך המשיכו היהודים לזהותה בימי הביניים (ראה המפרשים לעובדיה, שם). רוב החוקרים מונים שתי סיבות לכך: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. אולם הסברים אלו דחוקים במקצת‏[7]. אך חכמי התלמוד עדיין קוראים לארץ 'אספמיא' כשמה, כדוגמת הביטוי "חלום באספמיא" (תלמוד בבלי נידה ל' ע"ב), ובדומה לזה ניתן למצוא גם בימי הביניים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ספרד
מפת תבליט של ספרד

ספרד ממוקמת במערב אירופה ושטחה משתרע על פני מרבית חצי האי האיברי. היא גובלת בפורטוגל, בצרפת ובאנדורה. בצפון מזרח המדינה נמצא רכס הרי הפירנאים, המהווה גבול טבעי עם צרפת.

כן נתונים תחת ריבונותה של ספרד שני ארכיפלגים עיקריים - האיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, השוכנים למול חופי מרוקו והאיים הבלאריים בים התיכון והן הערים הספרדיות סאוטה ומלייה, הנמצאות במובלעות בצפון אפריקה, אשר גובלות במרוקו. בנוסף, לספרד איים ואיונים השוכנים מול חופי חצי האי האיברי, דוגמת האיים הקולומברטיים. בנוסף, נמצאים תחת תחום שיפוטה של ספרד מספר טריטוריות בלתי יבשתיות קטנות אף יותר כגון האיים הצ'פריניים, האיון ולס דה לה גומרה והאיון אלהוסמס, השוכנים כולם מול חופי צפון אפריקה.

מבחינת היקף שטחה, ספרד היא המדינה הרביעית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה (החלק האירופי של שטחה), אוקראינה וצרפת. מבין מדינות האיחוד האירופי, היא מדורגת שנייה אחרי צרפת.

גבולותיה הפיזיים של ספרד הם כדלקמן: במערב - פורטוגל והאוקיינוס האטלנטי; במזרח - הים התיכון; בדרום - מיצר גיברלטר, האוקיינוס האטלנטי והים התיכון; בצפון - הרי הפירנאים, והים הקנטברי שהוא חלקו הדרומי של מפרץ ביסקאיה.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוף סרדינרו, בעיר סנטנדר, קנטבריה

בספרד אקלים מגוון ביותר כשהנפוץ הוא האקלים הים תיכוני. לחופיה הדרומיים והים-תיכוניים אקלים המכונה אקלים ים-תיכוני של חופים, אשר שורר אף בעמק גוואדלקיביר. אקלים זה מתאפיין בטמפרטורות נעימות ובשפע משקעים במשך רוב השנה, מלבד בקיץ. ככל שמרחיקים פנימה אל תוך היבשת הופך האקלים לקיצוני יותר, והאקלים הוא ים תיכוני יבשתי, השורר ברוב שטח חצי האי - טמפרטורות נמוכות בחורף, טמפרטורות גבוהות בקיץ וכמויות משקעים משתנות, בהתאם למיקום הגאוגרפי. באופן כללי, במערב כמות משקעים רבה יותר מאשר במזרח. בהתאם לכך, בגליציה ובים הקנטברי שורר אקלים של אוקיינוס, עם שפע משקעים במשך כל השנה, במיוחד בחורף, עם טמפרטורות מתונות מדי פעם.

באזורים גבוהים ניתן להבחין באקלים הררי, בהרים הקנטבריים, בהרי הפירנאים, בשרשרת ההרים האיברית, בשרשראות ההרים המרכזית ובזו של בטיקה, כמו גם באזורים הגבוהים של האיים הקנריים, בהם שוררות טמפרטורות נמוכות (חורף קר או קר מאוד) ושפע משקעים.

באזורים מסוימים במזרח חצי האי שורר אקלים צחיח או צחיח למחצה (פחות מ-300 מ"מ משקעים בשנה): מחוז אלמריה (בפרט מדבר טאברנאס) או הפארק הלאומי קאבו דה גאטה-ניחאר (בו נרשמים פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה), גרנדה, גוואדיקס, מורסיה, אליקנטה, ועמק נהר אברו, שבו נובעות כמויות המשקעים הקטנות מאפקט פון.

באיים הקנריים שורר אקלים סובטרופי, עם טמפרטורות גבוהות כל השנה ומעט משקעים. האיים המערביים שופעים יותר במשקעים. אקלים זה שורר גם בחופיו הדרומיים של חצי האי - במלגה, גרנדה, אלמריה, שבהן שוררות טמפרטורות נוחות יחסית במשך כל השנה, אף שנמדדות בהן כמויות משקעים גבוהות יותר במידת מה מאשר באיים הקנריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ספרד

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים מאובנים של בני-אדם קדומים שנמצאו באתרים ארכאולוגים בספרד מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, החל מגיל של יותר ממיליון שנה לפני זמננו. הם מסווגים למינים הומו אנטקסור והומו היידלברגנסיס, והותירו אחריהם כלי אבן מסותתים מן התעשייה האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ- 100 אלף עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו בספרד הניאנדרטלים. הם הוחלפו בתקופה הפלאוליתית העליונה, כ-35 עד 10 אלף שנים לפני זמננו, על ידי בני המין האנושי המודרני, שהותירו יצירות אמנות פרהיסטוריות, דוגמת ציורי הקיר שנתגלו במערת אלטמירה, בצפון ספרד.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, אך גם בדרך הים, של עמים שונים: קלטים, קלטיברים, טרטסים, פיניקים, יוונים, ויזיגותים, קרתגים, רומאים, סואבים. אלה הצטרפו לשבטים של איבֶרים ילידים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות איבריות נוספות.

מהכיבוש המוסלמי ועד הרקונקיסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת סגוביה (Alcázar de Segovia). טירה זו נבנתה בתחילה כמבצר בידי המורים המוסלמים, וזכה לתוספות בניה מאוחר יותר כשנשלט בידי נוצרים. כיום, מעט מאוד נותר משרידי המבצר המורי המקורי.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של ספרד

במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של עבד אל-רחמן. עבד אל-רחמן היה צאצא לבית אומיה, שושלת מלוכה מוסלמית, אך עקב מלחמות שלטון באימפריה המוסלמית, נאלץ עבד אל-רחמן לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד. הוא הגיע לקורדובה כאשר לצידו פמלייה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, נאלץ להילחם לא מעט על שלטונו.

בימי בית אומיה, הייתה ספרד (שנקראה אל- אנדלוס) ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי.

הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492. בשנת 1469 נישאו איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך ארגון. שניהם החליטו על גירוש היהודים מארצותיהם ב-1492.

האימפריה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הספרדית
ספינת גליאון ספרדית. תחריט בן המאה ה-16. באמצעות ספינות מסוג זה ייבאה ספרד לאירופה במאה ה-16 את העושר הרב שריכזו מושבותיה שבעולם החדש.

בשנת 1492, שנת השלמת הרקונקיסטה, גילה כריסטופר קולומבוס, מחדש‏[8], את האיים הקאריביים ובעקבותיהם, לאחר מספר שנים, גם את יבשת אמריקה. חוזה טורדסיאס משנת 1494 חילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל.

התפתחויות אלה, השלמת הניצחון על המוסלמים בחצי האי האיברי וגילוי אמריקה מחדש בתקופה זו, הפכו את ספרד למעצמה אירופית ואף עולמית מובילה במאות ה-16 וה-17, תקופה המכונה תור הזהב של ספרד.

האימפריה הספרדית, שהחריבה את האימפריות של האינקה והאצטקים, שלטה על מרבית אמריקה הדרומית והמרכזית, על חלק מהאיים הקאריביים ועל דרומה של אמריקה הצפונית. ספרד שיעבדה את תושביה המקוריים של אמריקה, הקימה בה מושבות ונהנתה מזרם שוטף של חומרי גלם, ובעיקר כסף וזהב. התפשטותה הקולוניאלית לא הייתה מוגבלת לאמריקה בלבד, ובמהלך עידן התגליות פתחו מגלי ארצות בשירות ספרד נתיבי מסחר והתיישבות לאיי האוקיינוס השקט ולכמה אזורים בדרום מזרח אסיה, דוגמת הפיליפינים. כל זאת, לצד שכניהם מפורטוגל, שהיו אף הם בעיצומה של בניית אימפריה קולוניאלית מסחרית-ימית משלהם - האימפריה הפורטוגלית - שחלשה על מושבות ותחנות סחר בברזיל, באפריקה, בהודו, בסין, ביפן ובאיים באוקיינוס ההודי.

ספרד חיזקה את השפעתה גם בתוך אירופה. באמצעות קשרי נישואין נקשר הכתר הספרדי לבית הבסבורג, ששלט באימפריה הרומית הקדושה (שמרכזה באוסטריה של ימינו). קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך בעצמו גם על ספרד בשנים 1516 - 1556; לאחר שלטונו פוצלו כתרי אוסטריה וספרד, אך השתיים, תחת שלטון ההבסבורגים, נשארו בעלות ברית קרובות. בהמשך הובאה ספרד באיחוד פרסונלי עם השכנה פורטוגל (1580 - 1640), ובכך חלש שלטונה בשנים אלה גם על מושבות האימפריה הפורטוגלית ותחנות הסחר שלה. תחת שלטון ספרד הובאו גם חלקים נרחבים מאיטליה וכן ארצות השפלה, הולנד ובלגיה של ימינו.

ואולם, לריבוי הנכסים האימפריאליים נודעו גם השלכות שליליות. בהיותה כוח אדיר ומאיים קנתה לה ספרד של בית הבסבורג אויבים רבים, ונמצאה כמעט באופן רציף במלחמה עם אחת או יותר מיריבותיה: צרפת, אנגליה, הולנד, האימפריה העות'מאנית (בים) ונסיכויות גרמניות. ראוי לציון המאבק הממושך נגד הולנד, שהחל במרד הולנדי נגד שלטון ספרד ב-1566, והתפתח למלחמת שמונים השנה. בתקופת הרפורמציה, הובילה ספרד, לצד אוסטריה, את המחנה הקתולי נגד הפרוטסטנטים, בעיקר בגרמניה ובארצות השפלה. מבחינה כלכלית, לא השכילה האימפריה הספרדית לנצל את שטף המתכות היקרות מאמריקה לפיתוח כלכלי, חברתי וטכנולוגי של ארץ האם. המלחמות הממושכות דלדלו את אוצר המלוכה, ומדינות אירופיות יריבות חלפו על פני ספרד במידת התפתחותן הכלכלית, ובהדרגה - גם בעצמתן הצבאית.

מלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה שבשלטון בית האבסבורג נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז'ו מבית בורבון, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד גם יחד, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה. בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור על איחוד המדינות.

שקיעת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 ספרד החלה לשקוע מכל עבר: בדרום אמריקה ובמרכזה הכריזו המדינות עצמאות; פלורידה אבדה לה לטובת ארצות הברית בתחילת המאה; נפוליאון ריסק אותה והשליט לזמן מה את אחיו ז'וזף כמלך; ובסוף המאה גזלה ממנה מלחמת ספרד-ארצות הברית את מושבותיה האחרונות- קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים. באפריקה, נותרה ספרד עם המושבות גינאה המשוונית, איפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), וסהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית). בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו - מרוקו הספרדית.

ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה האחרון של ספרד ותמו 439 שנות שלטון מלוכני בספרד (1492- 1931). באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד.

אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב"בולשביזציה".

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם "לאומנים", זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה"רפובליקאים", שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבאסקים והקטלאנים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בניצחונם של ה"לאומנים".

ימי פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המדינה הספרדית

הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו, "אל קאודייו", היה מנהיג פופוליסטי ימני, בעל אידאולוגיה (ככל שהייתה לו) שמרנית, המושפעת מן הקורפורטיזם והפאשיזם. משטרו הרודני מיסודו נשען על גורמים שונים ועוינים במידת מה זה לזה, שפרנקו תימרן ביניהם במיומנות: הצבא וזרועות הביטחון, הכנסייה, ובפרט אנשי מסדר אופוס דאי, מפלגת ה"פלאנחה" הפאשיסטית, חוגים מלוכניים שונים ואליטה עסקית וטכנוקרטית. המדינה הגבילה קשות את חירויותיהם הפוליטיות של האזרחים, ובין היתר אסרה על כל גילוי של זהות לאומית בקרב המיעוטים הקטלונים והבסקים.

על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפשיסטית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים, נמנע פרנקו ממעורבות פעילה של ספרד במלחמת העולם השנייה. ספרד נהנתה מקשרי מסחר עם שני הצדדים, שסייעו לכלכלתה ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים. בראשית המלחמה נקטה ספרד במדיניות של נייטרליות אוהדת כלפי מעצמות הציר, שאף התבטאה במשלוח כוח המתנדבים "הדיוויזיה הכחולה" לחזית הרוסית. כאשר נטתה הכף לטובת בעלות הברית, נעשתה מדיניותה של ספרד פרו-מערבית יותר, אך לא עד כדי הכרזת מלחמה על גרמניה.

לאחר המלחמה ובשנות החמישים סבלה ספרד של פרנקו מבדידות פוליטית וכלכלית. מאחר שהמשטר היה אנטי-דמוקרטי ואנטי-קומוניסטי, לא ברית המועצות ולא מדינות המערב כוננו קשרים טובים עם ספרד. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה ספרד לאו"ם אך רק בשנות ה-60 הבינו ארצות הברית וחברות ברית נאט"ו את חשיבותה של ספרד במלחמה הקרה, והדבר הביא להתפתחותם ההדרגתית של הקשרים בין ארצות המערב לספרד. כסף זר החל לזרום בצורה שוטפת לספרד וענף התיירות החל להתרומם, בד בבד עם המגזר התעשייתי.

בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו הלך לעולמו בשנת 1975.

ספרד הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרנקו, עלה חואן קרלוס למלוכה והביע את תמיכתו בדמוקרטיה. תחת הנהגתו, הושגו הסדרים עם המיעוטים הבאסקי והקטלאני ונחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. למרות זאת, המשיכה המחתרת הבסקית, אט"א (ETA), לבצע פיגועי טרור בספרד, החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000. ב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט"ו וב-1986 לאיחוד האירופי.

סמלים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ספרד הוא דגל בעיצוב פס ספרדי המוטען בסמל ספרד. הדגל כולל שלושה פסים: שני הפסים העליון והתחתון בצבע אדום והפס המרכזי אשר רוחבו כפול מרוחב הפסים הצרים בצבע צהוב. הדגל הוכרז כדגל ספרד בחוקת ספרד משנת 1978. הסמל המוטען במרכזו של הדגל הינו שלט אצולה הכולל אלמנטים המשלבים בין הממלכות ההיסטוריות אשר הרכיבו את ספרד: אריה בעבור ממלכת לאון; טירה בעבור ממלכת קסטיליה; ארבעה פסים אדומים על מגן זהב בעבור ממלכת אראגון; שרשרת זהב על מגן אדום בעבור ממלכת נווארה ורימון בעבור ממלכת גרנדה הנוצרית. במרכז המגן מופיע סמל בית בורבון-אנז'ו (שממנו יצאה שושלת מלכי ספרד), שלוש חבצלות מוזהבות על רקע כחול וגבול אדום. כתומכים מופיעים עמודי הרקולס מוכתרים ועליהם המוטו עוד מעבר ובראש הסמל מופיע כתר ממלכת ספרד.

ההמנון הלאומי הוא המארש המלכותי אשר הינו אחד ההמנונים הבודדים שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון. בשנת 1770, גילה מלך ספרד קרלוס השלישי את השיר שכונה אז "La Marcha Granadera" (המארש הגרנדירי) והחליט להחשיב אותו כ"מארש הכבוד". את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון - כמארש המלכותי.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של ספרד
עותק מקורי של החוקה הספרדית
בניין קונגרס הנציגים

ספרד היא מונרכיה חוקתית, דמוקרטית התנהלת לפי החוקה שהתקבלה ב-1978 אחרי תום השלטון הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו.

בראש המדינה עומד מלך ספרד. כיום הוא פליפה השישי. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. אף על פי שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).

הרשות המחוקקת היא ה"קורטס חנרלס" ("Cortes Generales") אשר מורכב משני בתים: קונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט ("Senado") שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות

המפלגות הראשיות הן "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית" (PSOE) משמאל, והמפלגה העממית (PP) מימין, ובנוסף יש עוד מספר מפלגות קטנות, רבות מהן מקומיות. מאז-2011 המפלגה העממית נמצאת בשלטון.

בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה אשר זקוק לאמון הבית התחתון של הפרלמנט (הקורטס חנרלס). מאז 2011 ראש הממשלה הוא מריאנו רחוי מהמפלגה העממית.

מערכת המשפט היא מערכת עצמאית שבנוסף אליה קיים בית משפט חוקתי.

בנוסף לשלטון המרכזי, לקהילות האוטונומיות שמרכיבות את ספרד יש סמכויות שלטוניות שמשתנות בין קהילה לקהילה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ספרד המודרנית היא קפיטליסטית באופיה והיא אחת הכלכלות החזקות באירופה. נכון ל-2011, מדורגת ספרד ככלכלה ה-12 בגודלה בעולם והחמישית בגודלה באירופה. התמ"ג לנפש בה עומד על קרוב ל-30,000 דולר. ספרד, שבעברה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה, היא כיום בעלת מגזר יצרני הנמנה בין החשובים במערב אירופה. זאת בשל קצב הצמיחה הגבוה בענפי התעשייה השונים ממנו נהנתה ספרד מאז שנות ה-50.

עם עלייתו של פרנקו לשלטון בשנות ה-30 הייתה כלכלת ספרד כלכלה נחשלת וריכוזית. בשנים 1959‏-1973, אירע מה שכונה בשם "הנס הספרדי", כאשר ספרד ידעה צמיחה כלכלית מהירה. מאז, הלך ופחת לאורך השנים כובד המשקל של מגזר החקלאות בכלכלתה של ספרד. פרנקו עודד תהליך זה על ידי כך שהפחית במידה ניכרת את ריכוזיות המשק בשנים אלו. עם זאת, נותר המשק ריכוזי בסטנדרטים מערביים. תהליך זה הואץ בזכותה של תמיכה אמריקאית מסיבית, שניתנה בתמורה להצבת טילים ובסיסים אמריקאיים בשטח ספרד, שלא נכללה אז במסגרת נאט"ו, על רקע המלחמה הקרה.

אחת מתוצאותיו החשובות של תהליך זה הייתה היווצרותה של שכבת ביניים רחבה, שהקלה על המעבר לשלטון דמוקרטי בעשורים הבאים. החל משנת 1964 ביצעה ספרד בהצלחה סדרה של רפורמות שנועדו להמריץ את המשק ולעודד את התפתחותו. חרף זאת, לקראת סוף שנות השבעים נתן משבר הנפט העולמי את אותותיו גם בספרד ובדומה למדינות רבות בעולם אף היא שקעה במיתון עמוק. יחד חברו לזאת גם ההרעה שחלה במאזן המסחרי, שנבעה מיבוא מוגבר של הסחורות לתחומי המדינה, וכן חזרתה של הדמוקרטיה לספרד ופתיחת גבולותיה.

עם נפילת המשטר הדיקטטורי בספרד עמד התוצר הלאומי לנפש על 80% בערך מהממוצע המערב-אירופי. מאז שנות ה-80, בעידוד האיחוד האירופי, פתחה המדינה את כלכלתה, שיפרה את התשתיות, הפכה את התעשייה למודרנית ועידכנה חוקים שונים כדי שיתאימו לקווים המנחים של האיחוד האירופי. כתוצאה מהרפורמות השונות, הסקטור הפרטי התחיל לגדול והשקעות חוץ לא איחרו לבוא.

באיחור מה, בהשוואה למדינות אחרות במערב אירופה, התפתחו בספרד גם תעשיות הפלדה, המספנות, הטקסטיל והמחצבים. כיום, בכלכלתה של ספרד מיוחס למגזר השירותים פלח נכבד. הדבר מתבטא בבירור הן בנתון התוצר המקומי הגולמי (בשנת 2005 - 67% מסך התמ"ג) והן בשיעורי תעסוקה לפי מגזרים (65%). ההכנסות מענף התיירות מאפשרות להטות את הכף בשיפור מאזן התשלומים.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות המאה ה-21, עודדה הממשלה הימנית ליברליזציה, הפרטה, דה-רגולציה והקטנת שיעור המס. ב-1 בינואר 1999 הייתה ספרד בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד האירופי, שהחליפו את המטבע המסורתי שלהן באירו. לאחר הבחירות של 2004 הפחיתה המדינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמה ביתר שאת בהונאות מס, ועודדה יצירתיות, מחקר ופיתוח. עם זאת, סובלת ספרד משיעור אבטלה גבוה מאד (21% ב-2011), בעיקר בקרב צעירים, מגרעון ממשלתי, ומבועת נדל"ן שהובילה בין 1995 ל-2007 לזינוק של יותר מ-200% במחירי הבתים. משבר החוב האירופי החמיר את מצבה הכלכלי של ספרד, כפי שהשפיע על שאר מדינות ה-PIGS, בשל הגידול החד בחוב החיצוני של ספרד והתחזית לצמיחה נמוכה, אשר יחד עם הורדת דירוג האשראי של ספרד על ידי סוכנויות הדירוג הביא לחששות כי המדינה תגיע למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה ("פשיטת רגל"). אחת מתוצאות המשבר המהווה גם אינדיקטור לחומרתו הייתה ירידת השערים ועליית התשואות של אגרות החוב של ספרד הנסחרות בבורסה ומיועדות להיפרע בעוד 10 שנים. הבנק המרכזי האירופי (ECB) הגביר את רכישות אגרות החוב שהונפקו על ידי ספרד בניסיון למתן את הירידה החדה בערכן אך המצב הכלכלי של המדינה לא השתפר‏[9]. ביוני 2012 הודיעה ספרד כי היא זקוקה לסיוע של האיחוד האירופי, כדי לשמור על היציבות של המערכת הפיננסית שלה.

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-60 של המאה ה-20, כלכלת ספרד הייתה תלויה בעיקר בענף החקלאות, אך כיום מעסיק הענף רק כ-5% מסך האוכלוסייה הפעילה כלכלית במדינה. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, סלק, סלק סוכר, תירס, תפוחי אדמה, דגני שיפון, שיבולת שועל, אורז, עגבניות ובצל. ספרד התברכה גם בכרמים, בפרדסי הדרים ובמטעי זיתים נרחבים. סך התוצרת של דגנים לשנת 2005 עמד על 14 מיליון טונות; מתוכם 3,8 מיליון טונות חיטה, 8,3 מיליון טונות שעורה, 4 מיליון טונות תירס ו-126,1 אלף טונות שיפון. סך התוצרת השנתית של גידולים אחרים באותה השנה: 6,7 מיליון טונות סלק סוכר, 2,6 מיליון טונות תפוחי אדמה, 5,9 מיליון טונות ענבים, 3,8 מיליון טונות עגבניות, כמעט 3 מיליון טונות של תפוזים ומעט פחות ממיליון טונות בצל.

עקב תנאי האקלים השוררים בספרד והתוואי הטופוגרפי הייחודי לה, נחשבת חקלאות הבעל ככורח המציאות ברוב שטחה. החקלאות במחוזות הנושקים לחוף הים התיכון מסתייעת מזה זמן רב במערכות השקיה. כך הפכה רצועת חוף זו מאזור שלפנים שרר בו אקלים שחון, לאחד האזורים הפוריים ביותר בענף החקלאות בספרד, ולעתים קרובות ניתן להבחין בו בגידולי חממה.

בעמק נהר האברו בוצעו פרויקטים של השקיה בהם שולבו גם תחנות כוח הידרואלקטריות. אזורים נרחבים באקסטרמדורה מושקים במי נהר גוואדיאנה באמצעות מערכות השקיה שהותקנו במסגרת פרויקטים ממשלתיים ("תוכנית בדאחוס" ו"regadíos de Coria", בין היתר). מיזמי השקיה בהיקף מצומצם יותר משמשים במידה נרחבת יותר את החקלאים באזורים בהם שורר אקלים לח יותר וכן בפרדסים שסביב הערים מורסיה וולנסיה.

משק החי, יערנות ודיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערימות שעם ביער בספרד. חומר גלם זה הוא משאב היערנות העיקרי של המדינה.

לגידולי כבשים וחזירים נודעת חשיבות רבה במשק החי בספרד. בשנת 2005 מנו עדרי משק החי שלה 22.7 מיליון ראשי כבשים, 25.1 מיליון ראשי חזירים, 6.5 מיליון ראשי בקר, 3 מיליון ראשי יעלים, 240,000 ראשי סוסים ו-131 מיליון ראשי עופות לסוגיהם. בשנת 2001 יוצרו בספרד 32 מיליון קילוגרמים של דבש.

שעם הוא משאב היערנות העיקרי של ספרד. בשנת 2001 הסתכמה סך תוצרת השעם ב-57,581 טונות. סך התפוקה של עיסת תאית ועצים מיערות ספרד אינו מספק את כל צורכי המדינה.

חשיבותה של תעשיית הדיג בספרד פחותה כיום יחסית לעבר. עם זאת, גם כיום נמנית ספרד בין המדינות המובילות באירופה בענף הדיג, הן במונחים של היקף צי הדיג והן במונחים של כמות הדגה. בשנת 2004 הסתכמה כמות הדגה השנתית בספרד ב-1.2 מיליון טונות. מרבית הדגה ופירות הים מורכבת מדגי טונה, דיונונים, דגי בקלה, סרדיניםויגו ובאי כריסטינה), אנשובי (בנמלי מפרץ ביסקאיה), דגי מקרל, עיט הים וצדפות.

26% מסך דגי הטונה נדוגו ב-2004 בשיטת אלמדרבה (almadraba) הנהוגה בדרום ספרד, המנצלת את נדידתם הלוך וחזור של להקות דגי טונה בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. דיג הטונה בספרד עומד על 60% מהסך הכולל באיחוד האירופי, כמות המציבה את ספרד במקום שני בעולם בדייג טונה.

מזה מספר עשורים חלה התפתחות ניכרת בחקלאות הימית בספרד, הן בים והן במקווי מים מתוקים ביבשה. מיני דגי גידול בולטים הם: דגי זהב, דגי לברק, צדפות מאכל, דגי שמך, דגי פוטית וסלמון; סך התוצרת בשנת 2003 הייתה 311,287 טונות.

מחצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1996 הסתמנה בתעשיית המחצבים בספרד מגמה של צמצום עקבי ומדורג בהפקת פחם וכן חל קיפאון מסוים בפעילות הכרייה של מתכות. לעומת זאת, גברה בהתמדה פעילות החציבה של מינרלים וסלעים שונים (כגון סלסטיט, נתרן גופרתי, ספיוליט, פלואוריט, טיח, פלדשפטואיד, פצלות, שיש, גרניט ועוד...). בשנת 2003, הסתכמה סך התפוקה השנתית הכוללת (בטונות) בכ-20,6 מיליוני טונות פחם וליגניט (פחם חום), 265,000 טונות עפרות ברזל, 70,000 טונות עפרות אבץ, 2,000 טונות עופרת, 6,5 מיליוני טונות טיח ו-2,409,554 חביות נפט גולמי בשנה.

בשנת 2001 היוו הליגניט (פחם חום) והפחם הביטומני (פחם שחור) משאבי המחצבים העיקריים המשמשים את משק האנרגיה בספרד; בתחום המתכות בלטה תפוקת האבץ ובין המינרלים ומוצרי המחצבים התעשייתיים בלטו הנתרן הכלורי (מלח שולחן רגיל) וחרסיות מיוחדות. מכרי הפחם העיקריים נמצאים במחוז אסטוריאס ובצפון מחוז לאון; מרבצי עפרות הברזל העיקריים ממוקמים סביב הערים סנטנדר ובילבאו; בעיירה אלמדן שבסביבות סיודאד ריאל נרשמה בעבר תפוקה משמעותית של המתכת כספית; יותר מכל, בולט חבל אנדלוסיה בו מופקת יותר ממחצית הכמות של מתכות בספרד כולה.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד מיוצרים, בין היתר, מוצרי טקסטיל, מוצרי ברזל ופלדה, כלי רכב, כימיקלים, מוצרי ביגוד והנעלה, כלי שיט, תזקיקי נפט ומלט. בולטים בחשיבותם בין ענפי התעשייה - ענף המזון והמשקאות וענף כלי התחבורה, שמביניהם ראוי לציין את תעשיית המכוניות ואת התעשייה האווירית בספרד. ספרד נמנית בין יצרניות היין החשובות ביותר בעולם; בשנת 2003 עמדה סך התפוקה של יין במדינה על 30 מיליון הקטו-ליטרים. לפני הרפורמות שעבר ענף הפלדה של ספרד בשנות התשעים, רוכזה תעשייה זו בעיקר בבילבאו, בסנטנדר, באוביידו ובאווילס.

משק האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו של מגזר האנרגיה בספרד לתוצר המקומי הגולמי של המדינה היא בשעור של כ-5%. עם זאת, חשיבותו היא מעבר לזו שמשתקפת בתרומתו גרידא לתפוקה הכלכלית הכוללת. זהו מגזר בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה למשק, מכיוון שכל פעילות כלכלית תלויה באספקה סדירה של אנרגיה - בין אם בתחום מתן השירותים ובין אם ביצורן ובאספקתן של סחורות. אחת הבעיות הבולטות עימן נדרש להתמודד משק האנרגיה בספרד במאתיים השנים האחרונות הוא הדלות היחסית במקורות אנרגיה טבעיים במדינה. מחסור מתמיד זה במקורות אנרגיה דן את משק האנרגיה הספרדי למצב של גירעון תמידי באספקה ולתלות במדינות זרות. בשנת 2008, עמד שעור האספקה העצמית של אנרגיה בספרד על 25%, והוא נגזר מתוך שעור צריכה ראשוני של אנרגיה שהסתכם בשנת 2008 ב-148,070 קילוטון שווה ערך לנפט (ירידה של 3.1% לעומת 2007).

מאז שנת 2002 גדל הביקוש לאנרגיה חשמלית ב-3.5% בממוצע כל שנה, עם כמה חריגות, כמו למשל זו של שנת 2003 בה גדל הביקוש בקרוב ל-7%. בין השנים 2002 ל-2006 גדלה הצריכה מ-211,500 ג'יגהואט-שעה ל-253,600 ג'יגהואט-שעה.

50% מסך האנרגיה החשמלית שיוצרה בשנת 2008 בספרד הייתה אנרגיה גרעינית (15.368 קילוטון שווה ערך נפט), 15% מפחם, 6% אנרגיה הידרואלקטרית ו-29% הנותרים יוצרו מאנרגיות מתחדשות אחרות.

בתחום האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד בשנת 2009 ראשונה בעולם בהפקה של אנרגיה סולארית ושלישית בייצור אנרגיה מרוחות.

לאחר קדחת התקנת לוחות פוטו-וולטאים שהתרחשה בספרד במהלך שנת 2008, צפוי היה כושר היצור הריאלי של אנרגיה סולרית במדינה להגיע ל-3,130 מגה-ואט, ובכך לעבור את גרמניה שנחשבה לפני כן למובילה בהפקת אנרגיה מהשמש, על פי נתונים של הוועד הלאומי לאנרגיה של ספרד (Comisión Nacional de la Energía, CNE).

מזה מספר שנים מוערך בספרד כי כושרה התאורטי להפיק אנרגיה מהרוח הוא רב יותר מכושרה לספק אנרגיה גרעינית מכוריה שלה, שבשנת 2008 היה כושר האספקה המותקן שלהם 16,740 מגה-ואט. בשנת 2003 הובילה ספרד את העולם כיצרן הגדול ביותר של אנרגיה מהרוח. עם זאת, צפויות ארצות הברית, גרמניה וסין להוביל את הדירוג בשנת 2010. ספרד וגרמניה אף הצליחו בשנת 2005 לייצר אנרגיה רבה יותר בחוות טחנות הרוח שלהן מאשר בתחנות הידרואלקטריות.

בשנת 2010 צפוי כושר היצור של אנרגיה הידרואלקטרית בספרד להגיע ל-2,220 מגה-ואט, וצפויה בכך להתדרג כיצרן השני הגדול ביותר של אנרגיה הידרואלקטרית באיחוד האירופי, אחרי איטליה.

על פי דו"ח מאוקטובר 2008 של חברת ראיית החשבון העולמית Ernst & Young אודות המדינות "האטרקטיביות" ביותר בעולם להשקעות בתחומי האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד כמדינה החמישית בעולם בתחום זה, אחרי ארצות הברית, גרמניה, הודו וסין.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ גלדנה, האי מנורקה.

ספרד מדורגת שלישית בעולם, אחרי צרפת וסין, במספר התיירים הזרים המבקרים בה, על פי נתונים של הארגון העולמי לתיירות. נתח כלל התיירים בעולם המגיעים אליה עומד על 7% (נתח גדול יותר מזה של איטליה או ארצות הברית).

הכנסותיה של ספרד מתיירות בשנת 2006 הסתכמו בכ-48.2 מיליארדי יורו ולפי נתונים של משרד התעשייה, התיירות והמסחר של ספרד, סכום זה משקף עליה של 4.7% לעומת שנת 2005. בכך מובילה ספרד מבחינה זו, על צרפת ואיטליה, והיא ממוקמת שנייה אחרי לארצות הברית.

בין החודשים ינואר ודצמבר 2006, ביקרו בספרד 58.8 מיליוני תיירים זרים, 4.5% יותר ממספרם בתקופה המקבילה של שנת 2005, על פי נתונים של המשרד לענייני תעשייה, תיירות ומסחר של ספרד.

חבל קטלוניה הוא יעד התיירות המוביל בספרד. 15 מיליוני התיירים שהגיעו לחבל מהווים סך של 25.3% מסך כניסות התיירים הרשומות בספרד כולה. זוהי עליה של 6.9% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.

יעד התיירות השני בחשיבותו בספרד הם האיים הבלאריים, אשר במהלך שנת 2006 קלטו 10.1 מיליוני תיירים (עליה של 4.7% לעומת שנת 2005). האיים הקנריים הם יעד התיירות השלישי בחשיבותו. באותה השנה ביקרו באיים אלה 9.6 מיליוני תיירים (עליה של 1.8% לעומת שנת 2005). באנדלוסיה, רביעית במספר התיירים הזרים, ביקרו ב-2006 8.5 מיליוני תיירים (עליה של 2.3% לעומת שנת 2005). בקהילה האוטונומית של ולנסיה ביקרו 5.5 מיליוני תיירים ב-2006 (1.5% לעומת 2005) ובקהילה האוטונומית של מדריד - 3.9 מיליוני תיירים ב-2006 (עליה של 14.7% לעומת השנה הקודמת). ראוי לציין כי מטה הארגון העולמי לתיירות ממוקם במדריד, בירת ספרד.

על פי תחזיות של הארגון העולמי לתיירות, צפוי מספר הכניסות של תיירי חוץ לספרד לגדול ב-5% בממוצע כל שנה ב-20 השנים הבאות, ובהתאם לכך ניתן לחזות כי ספרד תקלוט בשנת 2020 75 מיליוני תיירי חוץ, כמעט 20 מיליונים יותר מאלה שביקרו בה בשנת 2005.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות ספרד

ספרד מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-50 מחוזות (Provincias) שהם היחידות הטריטוריאליות הבסיסיות בספרד. רוב המחוזות נקראים על שם עיר הבירה שלהם.

המחוזות וגבולותיהם מתבססים על החלוקה שנעשתה ב-1833. מאז ועד לסוף המאה העשרים המחוזות היוו את יחידת השלטון האזורית הגדולה ביותר. עם התגבשות החלוקה של ספרד לקהילות אוטונומיות, במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, חשיבותם המנהלתית של המחוזות ירדה. אולם הם נותרו "אבני הבניין" מהן מורכבות הקהילות האוטונומיות.

המחוזות משמשים גם כמחוזות בחירה לבית הנבחרים, ומחוזות משפטיים.

קהילות אוטונומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של ספרד

סעיף 2 בחוקה הספרדית משנת 1978 מבטיח את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים שמרכיבים את "האחדות שאינה ניתנת לחלוקה" של המדינה הספרדית. עיקרון זה מבטא שינוי דרסטי לעומת משטר פרנקו הצנטרליסטי, שדיכא ביד קשה גילויים של שונוּת תרבותית. דבר זה נעשה על ידי התאגדות מחוזות שכנים ל-17 קהילות אוטונומיות (Comunidades Autónomas, ביחיד Comunidad Autónoma). מספר המחוזות (provincias) בכל קהילה אוטונומית נע בין 9 בקסטיליה ולאון, למחוז יחיד בשש מהקהילות האוטונומיות. בנוסף, לשתי הערים הספרדיות בחופי מרוקו, מלייה וסאוטה, יש מעמד של ערים אוטונומיות (Ciudades Autónomas).

לכל קהילה אוטונומית יש מידת אוטונומיה שונה וסמכויות שונות. מהאוטונומיה הרחבה ביותר נהנות הקהילות ה"היסטוריות": חבל הבסקים, קטלוניה, גליסיה ואנדלוסיה. קטלוניה וחבל הבסקים אף מחזיקות כוח משטרה עצמאי. כך גם חלק מהקהילות גובות את המסים בעצמן ואף מנהלות משא ומתן עם ממשלת ספרד באשר לכמות המסים שיועברו אליה, בעוד שאחרות מקבלות מהממשלה הקצאות כספיות. רוב השלטונות המקומיים מנהלים כיום מאבק עם השלטון המרכזי על היקף הסמכויות שיואצלו להם.

הקהילות האוטונומיות של ספרד

שמות האזורים הם (מצפון מזרח לדרום):

הערה: כאשר מופיעים שני שמות בלועזית, הראשון הוא בשפת האזור והשני בספרדית קסטליאנית

שתי הערים האוטונומיות הן:

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מוקדי צפיפות האוכלוסייה בספרד, 2008

אוכלוסיית ספרד מונה כיום כ-46 מיליון איש‏[10]. צפיפות האוכלוסייה היא 91 נפש לקמ"ר, מהנמוכות במערב אירופה, ובדירוג ה-29 בעולם. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במטרופולין מדריד וכן לאורך חופי המדינה. מדריד עצמה היא העיר הגדולה ביותר בספרד, עם כ-3.2 מיליון תושבים; העיר השנייה בגודלה היא ברצלונה, עם 1.6 מיליון תושבים, והשלישית בגודלה היא ולנסיה, ובה כ-800 אלף תושבים.‏[11] תושבים רבים התיישבו גם באיי ספרד, מתוכם הגדול ביותר כיום הוא טנריף, עם כ-886 אלף תושבים, ואחריו מיורקה עם 884 אלף תושבים, וגראן קנריה שבאיים הקנריים עם כ-829 אלף תושבים.‏[12] אוכלוסייתה של ספרד הכפילה את עצמה לאורך המאה ה-20, ובמיוחד זינקה בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה.

הספרדים הילידים מהווים 89 אחוזים מאוכלוסיית ספרד. בשנים האחרונות חל גידול באוכלוסייה הספרדית, במיוחד בעקבות חזרתם של ספרדים רבים למולדתם לאחר שהיגרו בשנות ה-70 לארצות אחרות באירופה ובגלל המשבר הכלכלי חלה נסיגה במספר המהגרים, שמספרם נכון ל-2011 כ-4.8 מיליון. המהגרים מהווים כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, נכון ל-2011 מעל 860,000 אלף מהגרים מוצאם מרומניה, ממרוקו 770,000, מאקוודור 360,000 ומקולומביה כ-270,000. שאר המדינות העיקריות של מהגרים לספרד הן בריטניה, בוליביה, גרמניה, איטליה, בולגריה וסין. ההערכות הן שיש כ-200,000 מהגרים מדרום לסהרה וכי ספרד היא המדינה בעלת האחוזים הגבוהים של מהגרים באירופה אחרי קפריסין שבמקום הראשון.

גם הספרדים היגרו לאורך השנים למדינות אחרות בעולם. החל מהמאה ה-15 היגרו ספרדים ופורטוגלים רבים אל אמריקה הלטינית, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באזור זה, ומכונים "אמריקאים-לטינים לבנים". במאה ה-16 היגרו לשם כ-240 אלף ספרדים, בעיקר לפרו ולמקסיקו, ובמאה ה-17 היגרו 450 אלף ספרדים נוספים. בשנים 1846-1932 היגרו כחמישה מיליון ספרדים לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה ולברזיל. בשנים 1960-1975 היגרו כשני מיליון ספרדים למדינות מערב אירופה, וכ-300 אלף לאמריקה הלטינית.‏[13]

שפות בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הספרדית, למרות שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.

הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:

קטלאנית, גליסית, אוקסיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (כמו למשל ולנסית שהיא ניב של קטלאנית). כמו כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטור-לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאון, זמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.

חוקרי לשונות רבים טוענים כי ניבי הספרדית המדוברים באמריקה הלטינית (המקסיקני, הארגנטינאי, הקולומביאני וכו') מקורם בספרדית של דרום מערב ספרד (אנדלוסיה, אקסטרמדורה והאיים הקנריים).

באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלאריים, אנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).

יהדות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ספרד

כיום יש בספרד כ-48,000 יהודים שהם כ- 0.1% מכלל האוכלוסייה, מרביתם במדריד ובברצלונה. במדריד יש חמישה בתי כנסת, הגדול שביניהם ברחוב Balmes 3, בו נמצא גם בית הקהילה היהודית. בית כנסת פעיל אחר הוא בית הכנסת אהל שרה. במדריד קיים בית ספר יהודי "אבן גבירול" ובו מתחנכים כ-200 תלמידים. הקשרים עם ישראל לפי שעה הם במישור התרבותי והמסחרי.

ספורט בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ליגת העל הספרדית בכדורגל, ליגת העל הספרדית בכדורסל

בשנת 2008 זכתה נבחרת ספרד בכדורגל באליפות אירופה ובשנת 2010 זכתה באליפות העולם בכדורגל. בשנת 2012 זכתה ספרד בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה, ושלישית ברציפות בטורניר גדול. בליגה הספרדית בכדורגל קיימות 20 קבוצות ושתיים בולטות במיוחד, ברצלונה וריאל מדריד. בכדורסל הנבחרת הספרדית נחשבת לטובה באירופה והשנייה בטיבה בעולם (אחרי ארצות הברית). גם בליגת הכדורסל הקבוצות השולטות הן ברצלונה וריאל מדריד שזכתה הכי הרבה פעמים ביורוליג. עוד ענפי ספורט עיקריים בספרד: כדורעף, טניס, מרוץ אופניים ופורמולה 1.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990.
  • פרד ברונר ואילן רחום. המעצמה העולמית הראשונה - ספרד, אירופה ואמריקה בראשית העת החדשה. ירושלים, הוצאת כרמל, תשס"ז-2007.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏באזורים מסוימים גם בסקית, גליסית, קטלאנית ואוקסיטנית (אראנית).‏
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  6. ^ ‏עד שנת 1999 - פזטה ספרדית.‏
  7. ^ יש הטוענים כי מבחינה פסיכולוגית מעיד מתן השם המקראי 'ספרד' להיספניה על חיים בעבר ובדמיון, כפי שהראו יוסף חיים ירושלמי בספרו זכור שיצא לאור בשנת 1982 ואבנר פלק בספרו A Psychoanalytic History of the Jews שיצא לאור בשנת 1996
  8. ^ איים אלה, כמו יבשת אמריקה, התגלו על ידי פולשים שונים בתקופות שונות, כולל אבותיהם של בני מאיה ותרבויות ילידיות אחרות, וכן ויקינגים, כ-500 שנה לפני קולומבוס.
  9. ^ ספרד חוזרת למסיבה: תשואה על אג"ח ל-10 שנים מעל 6%, גלובס, 14 בנובמבר 2011
  10. ^ מתוך INE, אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד
  11. ^ מתוך אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד
  12. ^ מתוך אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד
  13. ^ Focus–Migration - Spain


מדינות אירופה

אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן 1 · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה 2 · בולגריה · בלגיה · בלארוס · בוסניה והרצגובינה · גאורגיה 1 · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת · הרפובליקה הצ'כית · ותיקן · טורקיה 1 · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סן מרינו · סלובניה · סלובקיה · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צרפת · קוסובו · קזחסטן 1 · קפריסין 2 · קרואטיה · רומניה · רוסיה 1 · שבדיה · שווייץ


חבלי ארץ "לא מוכרים": אבחזיה · דרום אוסטיה · טרנסניסטריה · נגורנו קרבאך · צפון קפריסין 2


שטחים תלויים: אולנד · אקרוטירי ודקליה 2 · איי פארו · גיברלטר · גגאוזיה · גרנזי · יאן מאיין · ג'רזי · האי מאן · סבאלברד · חצי האי קרים


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות.
אירופה
מדינות ואזורים לחופי הים התיכון

איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · טורקיה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה


טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת: אקרוטירי ודקליה · גיברלטר


טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
MediterraneanSeaFromIsrael.jpg