ציד בהתשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
איור של אדם הרודף אחרי אנטילופה.
זאב אפור במרדף אחרי איילה קנדית.

ציד בהתשה (לפעמים מכונה גם ציד התמדה, ציד סיבולת או ציד מרחקים) היא טכניקת ציד של טורפים אצנים, בה טורפים או ציידים העשויים להיות איטיים ביחס לטרפם למרחקים קצרים, משתמשים בשילוב של ריצה, הליכה וגישוש כדי להתיש את הטרף.[1] בין המשתמשים באסטרטגית ציד זו אפשר למצוא חיות טרף כמו הזאב המצוי, הזאב הטלוא, אורקות ואת האדם. השימוש בטכניקת ציד זו דורשת מהצייד יכולת של ריצה למרחקים ארוכים ולמשך פרקי זמן ארוכים.

האדם הוא היחיד ממיני הפרימטים המשתמש ב"ציד בהתשה" ככלי הישרדותי. בנוסף לכך, לאדם יש יתרון ביכולת לריצה למרחקים ארוכים בכך שיש לו שיער דליל יחסית מה שהופך את הזיעה לאמצעי יעיל ביותר לקירור גופו. לעומת זאת הפרסתנים ויונקים נוספים צריכים לנשום על מנת לקרר את עצמם ולפעמים אף להאט או לעצור. ציד בהתשה נחשב לאחת משיטות הציד המוקדמות ביותר ששימשו את האדם כבר לפני אלפי שנים. שיטת ציד זו משמשת עדיין[2] את הבושמנים יושבי מדבר קלהארי, וכן את שבט הטאראהומרה האינדיאני החי בצפון-מערב מקסיקו.

שימוש בציד בהתשה אצל בני האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד בהתשה באבולוציה האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שציד בהתשה הוא אחת הטכניקות שנקטו ההומיננאים המוקדמים לצורך ציד – טכניקה שיכולה להתבצע גם ללא כלי קלע או נשקי מוט כגון כידונים, חניתות או קלע.

המעבר של ההומיננאים לתנועה דו-רגלית גרם להם לאבד ממהירותם ולפיכך גם את היכולת לצוד בעזרת ריצות קצרות ומהירות. במקום זה הם זכו בסיבולת גבוהה לריצות למרחקים ארוכים, וכך הסתגלו לציד באמצעות התמדה והתשה של הטרף. בנוסף, למרות שרוב היונקים מזיעים, רק מעטים מהם מנצלים את ההזעה בצורה יעילה לוויסות חום הגוף. בני אדם (וגם סוסים למשל) פיתחו מערכת הזעה יעילה[3], כך שההומיננאים יכלו לרוץ גם בשעות החמות של היום, שבהן רוב בעלי החיים ממילא משתדלים לנוח ומותשים בקלות.

ציד בהתשה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציידים-לקטים מודרניים החיים במקומות נידחים כמו למשל מדבר קלהארי שבאפריקה, עדיין משתמשים בשיטה זו לציד. בדרך כלל יוצאים כמה ציידים יחדיו. היציאה לציד מתרחשת בתחילת השעות החמות של היום, כדי לנצל את היתרון המובנה ביכולת הקירור של בני האדם. כאשר הם מאתרים טרף ראוי כמו למשל אנטילופה גדולה, הם מתחילים במרדף. בכל פעם הם גורמים לאנטילופה לרוץ עוד ועוד בזמן שהם שומרים על קצב קבוע ועוקבים אחריה מרחוק. האנטילופה מהירה מהם בטווח הקצר, אבל היא לא מספיקה להתקרר בין ריצה לריצה. כאשר חום הגוף של האנטילופה עולה כך שהיא לא מצליחה עוד לרוץ, הציידים תופסים אותה. מרדף כזה יכול לקחת עד חמש שעות, כאשר הציידים גומאים מעל 30 ק"מ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של כריסטופר מקדוגל "נולדנו לרוץ"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציד בהתשה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frey, Rodney, "Homo Erectus, Persistent Hunting, and Evolution", ‏2002
  2. ^ "Kenyans chase and catch cheetahs". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-11-15. נבדק ב-2020-04-06.
  3. ^ איך זיעה מקררת, באתר איך זיעה מקררת, ‏2019-03-17