צילה אורליאן
צילה אורליאן (סורוצקין) (1912 - 1998) הייתה מחנכת ומורה בבית יעקב בפולין, מתלמידותיה של שרה שנירר. בשואה בהיותה באושוויץ הנהיגה קבוצה של בנות חרדיות ונודעה במנהיגותה ובאומץ לבה,[1] עבדה כאחות במרפאה במחנה וניצלה את תפקידה להצלת יהודים. לאחר המלחמה עלתה לישראל והתגוררה בירושלים, נישאה לרב אלחנן סורוצקין והייתה מפקחת ראשית ומחנכת בחינוך העצמאי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילה נויגרשל-אורליאן למדה בבית יעקב הראשון שנוסד בקרקוב אצל שרה שנירר. היא נישאה לאברהם אורליאן אחיו של הרב יהודה לייב אורליאן מי שמונה לעמוד במקומה של שנירר לאחר פטירתה. לאחר שסיימה את לימודיה הייתה מורה בבית יעקב בעיר ביילסקו-ביאלה. הגיעה לאושוויץ ב-1942 בהיותה אחות מוסמכת, משכילה ודוברת גרמנית רהוטה מונתה להיות האחות הראשית במרפאות שונות באושוויץ, והצילה עשרות רבות של יהודים על ידי הערמות, זיופים ושקרים שונים לרופאים הנאצים.[2] יחד איתה במרפאה הייתה גם תלמידתה טילי רינדר, כבת 18, בהירה ונאת מראה, שכונתה "המלאך הלבן" של אושוויץ. כך כותבת עליה פרל בניש בספרה הרוח שגברה על הדרקון;
אפילו בבירקנאו, ממלכת האופל, בה מלך השטן בשעות היום והאימה שלטה בלילה, הניסו כוכבים בודדים באורם הבהיר הרבה מן העלטה. מתוך כל דרי אותו גיהנום, רק צילה אורליאן לבדה נקראה בשמה, ולא במספר. כולם- החל מן האסיר העלוב ביותר; קציני הס.ס.; ד"ר קהניגל (מפקד בלוק 10); וכלה במפקד המחנה, ד"ר מנגלה - כולם פנו אליה בכבוד: "אורליאן".
במקרה מסוים עליו כותבת בניש, קבוצה של עשרים נשים נשלחו למוות על ידי מנגלה עצמו, והועברו לבלוק 25 שכונה "בלוק המתים", שם "המתינו" עד שיצטבר מספר נשים המצדיק את הפעלת התנורים, לאחר כיום צילה וטילי פעלו לשחרורן. לימים סיפרה אורליאן שניגשה לרופא הראשי אוברשארפיהרר ד"ר קליין, ואמרה לו כי חלה טעות והנשים האלה עומדות להחלים וכדאי לשחררן, ד"ר קליין סירב, אף שהפצירה בו שוב ושוב. לאחר מספר דקות היא ניגשה למזכירה של הד"ר ואמרה לה שהוא הורה לשחרר את כולן, המזכירה שראתה אותה משוחחת עם קליין חתמה על מכתבי השחרור.[3] במקרה אחר הצילה את פסיה שרשבסקי שהמתינה למותה, לאחר שהפצירה ברופאה האסירה היהודייה ד"ר אנה לכתוב שהיא אחות לה זקוקה המרפאה.
עשר מתלמידותיה-חברותיה, שהגיעו ממחנה פלאשוב לאושוויץ נודעו בשם ה"צנרשאפט" (בעברית ה"עשיריה"). עשר הבנות היו בגילאים 16–24, תמכו זו בזו וכולן שרדו את השואה. לאחר המלחמה שהתה במחנה העקורים ברגן-בלזן והייתה בין מנהיגות הקבוצה שהזדהתה עם פועלי אגודת ישראל ושנקראה קבוצת חפץ חיים,[4] ריכזה את קבוצות בית יעקב באזור הבריטי ושימשה כמורה בבית יעקב במחנה.[5]
עלתה לישראל ב-5.1947 ונישאה לרב אלחנן סורוצקין מראשי החינוך העצמאי בנו של הרב זלמן סורוצקין (לפני השואה היה רב בזלודק, שכל בשואה את אשתו ושני ילדיו הקטנים). מונתה למפקחת של החינוך העצמאי לבנות, בני הזוג התגוררו בירושלים, ולא היו להם ילדים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מעיין כפיר, האישה שניצחה את הדרקון הנאצי: לזכרה של פרל בניש, אתר הידברות
- ^ דייזי בנשימול, גדולים יותר ממלאכים, באתר "aish"
- ^ הרוח שגברה על הדרקון עמ' 296.
- ^ פרופ' מרדכי ברויאר המעין.
- ^ ראיון עם אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, באתר www.yadvashem.org