יוזף מנגלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוזף מנגלה, בתצלום משטרתי מבואנוס איירס ,1956

יוזף מנגלה (גרמנית: Josef Mengele‏; 16 במרץ 1911 - 7 בפברואר 1979) היה פושע מלחמה ורופא בגרמניה הנאצית שביצע פשעים מזוויעים נגד האנושות כשביצע ניסויים רפואיים סדיסטיים ביהודים ובצוענים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (ראו גם: ניסויי מנגלה בתאומים שבוצעו בעיקר בתאומים זהים), והיה בין המחליטים מי מבין האסירים במחנה יושמדו, ומי יזכה לפרק זמן נוסף של עבודת פרך ועינויים קשים, וזאת בתנועה קלה של ידו ימינה או שמאלה. לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה נמלט מנגלה לאמריקה הלטינית, ועל אף מאמצים להביאו לדין, מת כפי הנראה, בטביעה בשנת 1979 מול חופי ברזיל.

מנגלה, שכינויו בפי ידידיו היה "בפו", נודע לעולם בשם "מלאך המוות מאושוויץ".‏[1]

ראשית חייו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגלה נולד בעיר גינצבורג (Günzburg) שבבוואריה כבכור מבין שלושת בניו של קרל מנגלה (18811959), יצרן מכונות חקלאיות, ואשתו ואלבורגה. למנגלה היו שני אחים צעירים יותר בשם קרל ואלויס. מנגלה למד רפואה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות במינכן, וינה ובון. ב-1935 השיג מנגלה דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת מינכן. נושא עבודת הדוקטורט שלו מראה על הכיוון לו הקדיש את הקריירה שלו – "מחקר גזעי מורפולוגי של הלסת התחתונה בקרב ארבע קבוצות גזע". בינואר 1937 הוא נעשה עוזרו של ד"ר אוטמר פרייהר פון פרשוהר במוסד לביולוגיה תורשתית ו"היגיינה גזעית" בפרנקפורט. פון פרשוהר היה מדען מוביל, שהיה ידוע במיוחד בגלל המחקר שלו בגנטיקה, וגילה עניין מיוחד בתאומים. כתוצאה מכך פיתח כנראה מנגלה את המשיכה שלו למחקרי תאומים, שליוותה אותו לאורך כל חייו. בנוסף, מנגלה היה תלמידם של תיאודור מוליסון ואויגן פישר, שהיו מעורבים בניסויים רפואיים שבוצעו על שבט הררו בדרום מערב אפריקה, כיום נמיביה. ב־1938 קיבל דוקטורט ברפואה. ב-28 ביולי 1939, התחתן מנגלה עם איירין שונביין, אותה פגש בזמן לימודיו בלייפציג. רולף, בנם היחיד, נולד ב-11 במרץ 1941. איירין התגרשה ממנו ב-1954, חמש שנים לאחר שמנגלה היגר לבואנוס איירס, והמשיכה לגור בגרמניה עם בנם. ביולי 1958 התחתן מנגלה בשנית עם מרתה מנגלה, אלמנתו של אחיו הצעיר של מנגלה, קרל, בנואבה הלוויסיה, אורוגוואי. מרתה מנגלה הגיעה לבואנוס איירס ב-1956 עם קרל-היינץ, בנה מנישואיה הראשונים. ליוזף ומרתה לא היו ילדים נוספים.

מנגלה הרופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים ששרדו את ניסויי מנגלה במחנה אושוויץ, לאחר שחרור המחנה, ובהם התאומות מרים ואווה מוזס

ב־1932 הצטרף מנגלה לארגון ה"שטאלהלם", ארגון פארא-צבאי בעל נטייה ימנית שמרנית, אשר צורף בשנת 1933 לארגון הנאצי SA. בשנה זו פרש מנגלה מן הארגון עקב בעיות בריאות. ב-1937 החל לעבוד כעוזר מחקר לפרופסור פרשוהר אשר הרבה להשתמש בתאומים למחקריו. ב־1938 הצטרף מנגלה למפלגה הנאצית, ואל ארגון האס אס, שבו שירת והתאמן באימונים צבאיים. ב־1940 הצטרף ליחידת מילואים צבאית רפואית, ובשלוש השנים הבאות שירת בדיוויזיית פאנצר אס אס החמישית ועוטר בשורותיה בצלב הברזל דרגה ראשונה. ב־1942 נפצע בעת ששירת בחזית הרוסית, והוכרז כבלתי כשיר לשירות קרבי. בשלב זה החזיק מנגלה בדרגת אוברשטורמפיהרר (המקבילה לדרגת קפיטן בצבא הגרמני), ולאחר שהחלים מפציעתו נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. ב־24 במאי 1943 מונה לרופאו של "מחנה הצוענים" BIIE במתחם אושוויץ בירקנאו, אך בספטמבר 1944 חוסל חלק זה של המחנה, וכל יושביו הושמדו בגז. לאחר מכן מונה מנגלה לרופא המחנה הראשי באושוויץ II בירקנאו. בניגוד לדעה הרווחת, לא היה מנגלה הרופא הראשי באושוויץ - תפקיד זה מילא איש האס אס אדוארד וירטס. יחד עם זאת, ההשמדה בוצעה במחנה משנה זה, ולכן היה למנגלה חלק מכריע בפעולות ההשמדה.

בפברואר 1944 הוענק לו צלב ההצטיינות במלחמה מדרגה שנייה עם חרבות. בדברי ההמלצה שכתב אדוארד וירטס נאמר, בין היתר: "בתור אנתרופולוג ניצל בשקדנות רבה את הזמן הפנוי המועט שנותר לו כדי להוסיף וללמוד. לשם כך השתמש בחומר המדעי שעמד לרשותו במסגרת תפקידיו הרשמיים, ובעבודתו תרם תרומה רבת ערך למדע האנתרופולוגיה".

ביתן 10 שבו מנגלה ערך ניסויים

בתקופת שהותו באושוויץ רכש מנגלה את שמו כאחד מהפושעים הנאצים הנוראיים ביותר, ואת כינויו "מלאך המוות". כאשר הגיעו קרונות הרכבת אל מחנה אושוויץ II בירקנאו, היה מנגלה ממתין על הרציף על מנת לבחור מי יישלח לעבודת פרך, מי יוקצה לניסויים רפואיים סדיסטיים, ומי יומת. לפי עדויות ניצולים בסגל הרפואי, מנגלה, בניגוד לרופאים אחרים, אהב מאוד לבצע את הסלקציה מעל ומעבר לתורנות שלו.

מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד שהוקם לשם כך. ניסוייו אלו היו מנוגדים לאתיקה הרפואית. בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים, קטיעות של אברים שונים, ופרוצדורות רפואיות מחרידות אחרות. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, שבו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני 4, שהפכו בעקבות הניתוח לתאומים סיאמיים. על פי העדות, סבלם היה כה גדול עד כי אמם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם.

נושא נוסף בו גילה מנגלה עניין הוא הגמדות, בין הנבדקים שעוררו את עניינו הייתה משפחת אוביץ שכללה גמדים ובעלי גובה ממוצע‏[2].

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום המלחמה ברח מנגלה ב-18 בינואר 1945 מאושוויץ אל מחנה גרוס רוזן, ממנו ברח לצ'כוסלובקיה במדי קצין ורמאכט, שם הצטרף ליחידת בית חולים שדה ממונע 2/591 אשר עברה לשטח ההפקר בין הכיבוש הסובייטי לאמריקאי. הוא נתפס והוחזק כשבוי מלחמה על ידי צבא ארצות הברית בווידן ולאחר מכן באינגולשטט, אך שוחרר לאחר שלא הצליחו לעמוד על זהותו האמיתית. לאחר שהסתתר בחווה בבוואריה, הצליח בשנת 1949, בעזרת משפחתו, קבוצת "אדלווייס" וכמרים קתולים, לצאת דרך איטליה לארגנטינה, שם ביקשו פושעים נאצים רבים מקלט בשל גישתו של הנשיא חואן פרון. מנגלה התגרש מאשתו אירן, ובשנת 1958 נישא לאלמנת אחיו קרל, מרתה, אשר נסעה יחד עם בנה לארגנטינה על מנת להיפגש עמו.

יוזף מנגלה, 1971

משפחתו בגרמניה תמכה בו מבחינה כספית והוא שיגשג בשנות ה־50, בתחילה כמפעיל סדנה לייצור צעצועים, ולאחר מכן כשותף במפעל התרופות FADRO FARM בו נרשם בשמו האמיתי. בעקבות משפט של סגל מחנה אושוויץ בפרייבורג שבגרמניה, הוצא ביולי 1959 צו מעצר כנגד מנגלה ובקשה רשמית לממשלת ארגנטינה להסגירו. בעקבות כך בשנת 1959 עבר לפרגוואי, ומשנת 1960 חי בברזיל עד למותו בעקבות שבץ בו לקה בעת ששחה בים בשנת 1979.

בשנת 1964 ביטל בית הדין המינהלי של מדינת הסן את רישיון הרופא של מנגלה.

על אף מאמצים בינלאומיים לאתרו, מעולם לא נתפס, וחי במסווה במשך 35 שנים. לאחר תפיסת אדולף אייכמן היה מנגלה לפושע המלחמה הנאצי המבוקש ביותר, אך הצליח לכלכל צעדיו באופן שלא התגלה, על אף ש"המוסד" היה קרוב לתפסו מספר פעמים. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" פורסם בשנת 1985 מאמר שטען כי בן-גוריון לא אישר את חטיפתו של מנגלה בשל חשש מתסבוכת בינלאומית. רק מספר שנים לאחר מותו, בשנת 1985, התגלתה גופתו לאחר מאמץ משותף של הרשויות האמריקניות, הגרמניות והדרום-אמריקניות. בשנת 1992 הוכיחו בדיקות DNA (לאחר קשיים מרובים - שכן בני משפחתו סירבו לתת מנת דם לשם השוואת DNA) כי אכן המדובר בגופתו של מנגלה.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על פשעיו, וכאשר נפגש בפעם האחרונה עם בנו רולף בסאו פאולו בשנת 1977, אמר לו כי את ההחלטות באושוויץ קיבלו אחרים. עליו היה לסווג אסירים לפי כשירותם ולמעשה יש לראות בו מציל יהודים אשר הצביע עליהם ככשירים. בשנת 1960 השיב לכתב אישום שהגישה נגדו התביעה בפרנקפורט במילים "מעולם לא הרגתי בעצמי איש, לא פצעתי איש, ולא הסבתי נזק גופני לאיש".

ביולי 2011 נמכרו במכירה פומבית יומניו של מנגלה, שכוללים כ-3,000 עמודים בכתב ידו, ובהם סיפורים, שירים, הגיגים פילוסופיים, תמלולי שיחות וציורים, ליהודי חרדי אלמוני מארצות הברית, בסכום של 245 אלף דולר.‏[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר מ. ניסלי, הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ, ליפא פרידמן, בני ברק, תשס"ה - 2004.
  • עופר אדרת, תיק מנגלה נחשף, באתר הארץ, 2 במאי 2011
  • ויצמן, אייל וקינן, תומאס, הגולגולת של מנגלה: לידתה של האסתטיקה הפורנזית, תל אביב: רסלינג, 2012. תרגום מאנגלית: תמי אילון-אורטל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיווח: ד"ר מנגלה מת עני, בודד וללא חרטה, באתר Global Report
  2. ^ אליזבט מושקוביץ, חסד השטן: קורות משפחת גמדים בנסויי ד"ר מנגלה באושוויץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 1987
  3. ^ עופר אדרת, מחשבותיו הכמוסות של רב המרצחים יוזף מנגלה, באתר הארץ, 23 ביולי 2011