בית יעקב

ערך זה עוסק ברשת חינוך חרדית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית יעקב (פירושונים).

תלמידות בית יעקב הישן במאה שערים, שנות ה-20

בית יעקב הוא שמה של רשת בתי ספר חרדית לבנות, שהוקמה בראשית המאה ה-20 בקרקוב שבפולין ונחשבת לרשת החינוך לבנות החרדית הגדולה בעולם.

הרקע ההלכתי

עד ראשית המאה ה-20 היה מקובל בבתי היהודים החרדים באירופה שהבנים לומדים בתלמוד תורה ואילו הבנות נשארות בבית כדי לעזור לאם המשפחה בעבודות הבית. תנועת ההשכלה, שפרחה כבר בסוף המאה ה-18 השפיעה על צעירות יהודיות באירופה להתקומם נגד האפליה ולדרוש לזכות אף הן בחינוך מסודר בבתי ספר. עקב היעדרם המוחלט של מוסדות חינוך יהודיים לבנות, פנו צעירות רבות לחינוך הכללי וכתוצאה מכך עזבו חלקן את שמירת המצוות, בעקבות כך הקימה התופרת האלמונית שרה שנירר בשנת 1918 את בית ספר חרדי לבנות וקראה אותו 'בית יעקב', בתמיכתו של הרב משה דוד פלאש‏ ובברכתו של האדמו"ר מבעלז.

הבסיס ההלכתי להקמת בית הספר היה פסק הלכה של 'החפץ חיים', שפסק^{[דרוש מקור]} כי האיסור ללמד נשים תורה ותלמוד אינו חל בנסיבות מסוימות, אך עדיין לא ללמדם כדרך חקירה אלא כהלכה מוסכמת. לטענתו, בעבר לא היה צורך לנשים בלימוד פורמלי, שכן "מסורות ומנהגים עתיקי־יומין היו מושרשים" והבנות למדו את עיקרי היהדות מהתבוננות ומעשה בחיי היום-יום. עתה, המשפחה היהודית חווה תהליך של פירוק, ריחוק מהדת, הפרדה בשל גלי הגירה ממזרח אירופה, דבר שאינו מאפשר לימוד תקין ועקבי של יסודות היהדות כמו פעם. הסבר שני שנתן החפץ חיים לפסק ההלכה המהפכני היה שיש להציל במהירות את אותן בנות המבקרות בבתי הספר הכלליים, ולהציע להן אלטרנטיבה יהודית-ערכית. באווירה חדשה זו, על פי החפץ חיים, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי, שכן "אם הדבר לא ייעשה, הן עלולות לסור לגמרי מדרך ה' ולעבור על אושיות הדת".

אכן, פתיחת רשת בתי הספר גרמה למחלוקת גדולה בציבור החרדי, בפרט בחוגים חסידיים. בהונגריה למשל, דחו חסידים רבים ובראשם הרבי ממונקאטש ומקאלשיץ, את בתי הספר לבנות. גם בגליציה, התנגדה חסידות בעלזא לבתי הספר של בית יעקב, ואף במידה רבה נמנעה בעלזא להיכנס לרשת אגודת ישראל, בעקבות כך. לטענתם, ברכת הרבי מבעלזא לשרה שנירר, היתה באופן פרטי, ולא לשם הקמת תנועה. גם בארץ ישראל כאשר הקימו מוסדות בעלזא בתי ספר לבנות נמנעו מלקרוא בשם בית יעקב, עקב ההתנגדות הישנה מגלציה, והרשת נקראת 'בית מלכה' על שם הרבנית הראשונה מבעלזא. בחסידות סאטמאר שנלחמו נגד בית יעקב בהונגריה, נקראת רשת בתי הספר לבנות, בשם 'בית פיגא' על שם הרבנית מסאטמאר.

משמעות השם

שם רשת החינוך מבוסס על מדרש פרשני לפסוק המתאר את מתן תורה בספר שמות פרק י"ט: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירש במכילתא דרבי ישמעאל: "כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל - אלו האנשים." מדרש מפורסם זה הקנה את שמו לרשת החינוך, שכן הוא משלב את הרעיון של לימוד תורה ומסירת ידע לנשים דווקא. יש אומרים שמקור השם הוא מן הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

רקע היסטורי

תנועת ההשכלה היהודית הופיעה מאוחר יותר מעידן האורות, תנועת ההשכלה העולמית בעת החדשה, אולם משהחלה, כבר בסוף המאה ה-18, סחפה אחריה המונים.

עד אז, תופעה של יהודים שהיו בקיאים במדע החילוני ובתרבות הייתה שולית ביותר. רוב העם, ולו רק בגלל כורח המציאות של חיים בתוך גיטאות ואנטישמיות, לא היה משכיל באופן בתחומים אילו. ב-1781 הוציא הקיסר יוזף השני את כתב הסובלנות. מטרתו של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי ולצורך כך הוענקו ליהודים זכויות רבות שלא היה להם מעולם. היה זה שינוי בתפיסה – אם בימי הביניים ולפני כן הצורה בה ניסתה הכנסייה להמיר את דתם של היהודים הייתה בדרך של כפייה, כעת נקט הקיסר יוסף השני בגישה אחרת לגמרי – במקום במקל הוא השתמש ב'גזר'.

לפיכך, הותר מעתה ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם. רעיונות מהפכנים אלו החלו בגליציה ובגרמניה אך לא ארכו הימים והם הובלו מזרחה, אל פולין. ההשכלה, מטבע הדברים, החלה קודם בערים הגדולות ולפיכך בערים הקטנות נותרו עדיין יהודים הנאמנים למסורתם.

בהמשך, הופיעו גם תנועות שונות כמו תנועות לאומיות שדגלו בזהות לאומית לכל עם ותנועות סוציאליות. רעיונות אלו של לאום ואהבת האדם לא היו זרים לאנשים שחונכו בבתים יהודים דתיים. כל אדם דתי מתפלל מדי יום לשיבה לציון ומתחנך לאהוב את הזולת. מכיוון שהיהודי מהפכן בטבעו, היוו היהודים אחוזים ניכרים מקרב המהפכנים.

תופעות אלו חוללו שמות בקרב תבניתה של היהדות עד כה: אם בעבר כולם היו שומרי תורה ומצוות הרי ככל שחלפו השנים במקומות רבים רב היהודים לא היו דתיים כלל. בחורי ישיבה מאותה תקופה סיפרו על כך שהתביישו ללכת ברחוב עם גמרא ביד.

גדולי הדור בתקופה זו כמו ר' יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, הרבי מגור, בעל חידושי הרי"ם ור' ישראל סלנטר בוילנה - עשו כל מאמץ כדי לבלום את התפשטות ההשכלה, שהביאה בין השאר גם זרם גואה של התבוללות ואפילו המרת דת.

אולם באותו שלב המאבק החרדי נגד תנועת ההשכלה התמקד בעיקר או רק במעשים כמו פתיחת ישיבות או הקמת תנועת המוסר, אך מעשים אלו נגעו אך ורק לבנים.

שרה שנירר – מקימת התנועה

ערך מורחב – שרה שנירר

שרה שנירר

שרה שנירר (תמוז תרמ"ג, 1883, קרקוב, גליציה – כ"ו בדר א' תרצ"ה, 1935, קרקוב, פולין) נולדה למשפחה אדוקה של חסידי בעלז. בילדותה היא למדה בבית ספר פולני כללי ובתור נערה נהגה ללכת לאוניברסיטאות פולניות מתוך מטרה להאזין להרצאות ולשיחות בנושאים שונים. כבר בצעירותה חלמה להקים תנועה שתאפשר לבנות יהודיות מסגרת בה יוכלו להעמיק את ידיעותיהן בנושאי יהדות. היא נפטרה בגיל 52, ללא ילדים.

תחילתה של התנועה

הצאוורונים הלבנים

בתחילה פנתה שרה שנירר אל בעלי השפעה בציבור החרדי דאז מתוך נסיון לשכנעם בחשיבות הקמת מסגרת חרדית לבנות. אולם מאמציה לא הועילו ולא היה איש שהקשיב לרעיונותיה. לפיכך פנתה לאחיה שהתגורר אז בצ'כוסלובקיה והייתה קרובה אליו. למרות שניסה להניאה מרעיון זה, ייעץ לה לשאול בעצתו של האדמו"ר מבעלזא, רבי רבי יששכר דב רוקח. כשהוכנס הקוויטל (פתק בקשה לברכה) אליו הוא ברך 'ברכה והצלחה', שפירושו מתן רשות לממש את רעיונה. הרבי, בניגוד לגדולי התורה אחרים, הביע הבנה והסכמה לצורך בחינוך הבנות. הצעד המעשי הראשון בכיוון זה היה כינוס בנות שכונה 'עונג שבת' בבאולם בית היתומים קרקוב. לכינוס הגיעו כארבעים בנות בגילאי 16 עד 20. אולם הסתבר שבנות בגילאים אלו לא רצו לשמוע על יהדות – זה היה מאוחר מדי. עקב המצב החליטה שרה שנירר לנקוט בדרך אחרת – לפנות אל הבנות הצעירות, אלו שעדיין לא בגרו מספיק בשביל לגבש דעה. בשנת תרע"ח, 1918 הודיעה שרה שנירר לחברתה חנה-רבקה ברינבאום שהיא פותחת בית ספר לבנות בחדר העבודה שלה (שנירר עסקה בתפירה).

התלבושת של הבנות באותה תקופה הייתה צווארונים לבנים ובתצלומים רבים מאותה תקופה ניתן לראות את הבנות עם הצווארונים הללו.

באותה תקופה התבטא האדמו"ר מגור לראשונה ביחס ליוזמתה של שרה שנירר: בעליו של הבניין בו שכן בית הספר היה חסיד גור שתהה איך להתיחס לפעילות זו שהתנהלה בתוך הבניין שלו. הוא הפנה את השאלו הזו אל הרבי והוא הגיב: “הייתי שמח אילו דבר כזה היה מתבצע בביתי אני".

עידוד זה והוראתו של הרבי מגור, המריצו מאות מחסידיו, לפתוח בכל העיירות בפולין בתי ספר לבנות 'בית יעקב'. יצויין כי גם בארץ ישראל עוד בטרם השואה, הנחשונים להקמת הרשת ולחינוך בנות היו: הרב מאיר וידסלבסקי מייסד בית יעקב הראשון בחיפה, הרב פינחס יעקב לוין מייסד בית יעקב בירושלים, הרב מאיר שצ'רנסקי והרב פינחס מונדרי מייסדי בית הספר וסמינר בית יעקב בתל אביב, כולם חסידיו של הרבי מגור.

הקמתו של סמינר בית יעקב הראשון

הגוף האורתודוקסי הרשמי הראשון שהכיר רשמית בחשיבות תנועת בית יעקב היה הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל אשר התקיימה בוינה בשנת תרפ"ג, 1923. משתתפי הכנסייה הגדולה לקחו על עצמם באופן חלקי את האחריות לקיומה.

ד"ר שמואל (ליאו) דויטשלנדר אשר כיהן אז בתפקיד יו"ר "קרן התורה" המסונפת לאגודת ישראל היה אחד ממשתתפי הועידה. הוא התוודע לשרה שנירר בכינוס אגודת ישראל בקרקוב ונתפס להתלהבותה. הוא החליט לגייס את כל כישוריו למימוש חזונה בדבר תנועת "בית יעקב" עולמית גדולה. מסירותו ללא גבול יחד עם כישוריו הפכו אותו לאחד מעמודי התווך של התנועה.

הדבר הדחוף הראשון היה צורך בגיוס מורות בעלות נסיון שייאיישו את בתי הספר החדשים שהתכוונה להקים. קורס קיץ מרוכז למורות שהתקיים במשך חודשיים ימים ענה על צורך ראשוני זה והיווה בהמשך את התשתית להקמתו של תיכון רשמי וסמינר למורות בית יעקב שזכו להכרתו של משרד החינוך הפולני.

מיקומו הראשון של הסמינר היה בקומה עליונה של בנין מגורים שנרכשה על ידי אגודת ישראל בפולין ברחוב אוגוסטיאנסקה 30. ד"ר דויטשלנדר החליט להשקיע כל מאמץ כדי להקים מקום ראוי לשמו עבור התנועה שהתרחבה כעת במהירות. בתפקידו כיו"ר "קרן התורה", היו לו נסיון רב וקשרים מתאימים לגיוס משאבים.

בוינה, גייס ג"ר דויטשלנדר סכומים נכבדים על ידי מכירות פומביות של "לבני בנין" אשר בהם השתמשו לבניית הסמינר בקראקוב.

בעזרתו ובעזרת דמות נוספת שעסקה בתחום הפיננסי של הסמינר, ד"ר יהודית רוזנבאום, שעסקה גם בחינוך נמצא המימון לבניין הסמינר. בשנת תר"צ, 1930 כבר התאכלס הבניין ברחוב סטניסלבה 10, ולתוכו נכנסו מאה ועשרים תלמידות.

לאחר פטירתה של המייסדת מרת שרה שנירר, מונה הרב יהודה לייב אורליאן, מרבני חסידי גור, למנהל הרוחני של הסמינר בקרקוב, ולאחראי על הרשת כולה.

עם פרוץ השואה היו בפולין ובליטא קרוב לשלוש מאות בתי ספר "בית יעקב".

לאחר השואה

עם חורבן יהדות אירופה בתקופת השואה חרבו גם כל בתי הספר של הרשת באירופה. אולם, תלמידות רבות של שרה שנירר שרדו והם היוו את הלוז של רשת החינוך כיום. בכל רחבי העולם היהודי–חרדי קיימים כיום בתי ספר "בית יעקב". כך גם בבריטניה, צרפת, בלגיה, שוויץ, ארצות הברית, מדינות דרום אמריקה וישראל.

רשת החינוך בישראל כיום

בשנת ה'תש"ב, 1942 אומצה רשת בית יעקב על ידי אגודת ישראל המנהלת אותה במסגרת החינוך העצמאי בישראל ובארץ. אולם הכינוי 'בית יעקב' נותר והוא מתייחס לבתי ספר חרדיים לבנות. רשת בית יעקב כיום הינה רשת מוכרת שאינה רשמית, בשונה מתלמודי התורה של הבנים שהינם מוסדות פטור. בשונה משאר מערכות החינוך בארץ במערכת החינוך החרדית אין חטיבת ביניים. לפיכך, בית ספר היסודי כולל את כיתות א'-ח' והחל מכיתה ט' מתחיל התיכון.

רשת החינוך 'בית יעקב' כוללת כיום בתוכה גני ילדים, בתי ספר, תיכונים ולימודי מקצוע בכיתות י"ג-י"ד, ולעיתים גם שנה שלישית של סמינר.

תיכוני בית יעקב

ברב תיכוני בית יעקב כיום נדרשת תלבושת אחידה. לרוב תכלול התלבושת חולצה תכלת וחצאית כחולה, כשעל החולצה להיות מוכנסת לתוך החצאית. בתיכוני בית יעקב ישנו תקנון לבוש שהבנות נדרשות לחתום עליו. מוסדות שונים מחייבים חולצת תלבושת של המוסד עצמו ואינם מאפשרים חולצה תכולה אחרת.

קבלה

בשונה מבתי הספר היסודיים בבית יעקב אשר מקבלים בנות לפי אזור מגוריהם, תיכוני בית יעקב מקבלים בנות על פי קריטריונים משלהם וסינון אישי. דבר זה גורם לכך שמדי שנה ישנן טענות על בנות שנשארות ללא מוסד לימודי משום שהתיכונים החרדיים אינם מחויבים לקבל אף בת. ניסיונות לאכוף קבלה אחידה נעשו בעבר, אך ללא הועיל.

בדרך כלל יעדיפו הסמינרים לקבל בנות בעלות ציונים גבוהים, ממשפחות בעלי רקע עדתי זהה לסמינר. בנות שעלולות למצוא את עצמן בקשיי קבלה יהיו בנות ממוצא מזרחי, בנות להורים בעלי תשובה. בטפסי הרישום של הסמינר הישן, למשל, נדרשות הנרשמות לציין את מוצא ההורים.

כדי למנוע אפליה עדתית ישנו תקן לא רשמי של מינימום 30% בני עדות המזרח במוסדות לימוד אשכנזיים.‏

מקצועות

בתיכונים ישנו דגש מיוחד על לימודי תנ"ך, השקפה והיסטוריה יהודית וכן דקדוק עברי. ברוב המוסדות נבחנות הבנות במבחני חוץ המהווים תחליף לתעודת הבגרות.

בסמינרים, (כיתות י"ג-י"ד) המקצועות משתנים לפי בחירת הסמינר עצמו. אולם בכל המקרים יהיו תעודות המקצוע מטעם מה"ט או משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ולא תואר ראשון.

בשנות המדינה הראשונות המקצועות הנלמדים בבית יעקב היו הוראה וגננות בלבד הרי שכיום המקצועות השכיחים הם הוראה, גננות, חינוך מיוחד, ייעוץ מס, ראיית חשבון, גרפיקה ממוחשבת, אדריכלות והנדסת תוכנה.

כיום ישנם סמינרים המכניסים אפשרות למגמות כבר בזמן התיכון. דבר זה נעשה כדי לחסוך זמן לבנות שבדרך כלל מתחתנות מוקדם, אפשרות להספיק יותר חומר וגם התנסות עם המקצוע כדי למנוע הפסדי זמן במקרה של מעבר ממגמה למגמה בי"ג-י"ד: תופעה שכיחה. סמינר בנות אלישבע היה החלוץ בתחום כאשר כבר בשנת 2008 פתח מגמות החל מכיתה י'.

המצב הקשה של מחסור במקומות עבודה ואי ריווחיות ביציאה לעבודה עקב השכר הנמוך מכורח ההשכלה המצומצמת הוביל לפתיחת מוסדות חרדיים אקדמאיים שונים לבנות בהם יתאפשר להן ללמוד תואר ראשון בסביבה חרדית, כמו מבח"ר והקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו. המוסד הראשון^{[דרוש מקור]} שנפתח מתוך מטרה להוות אלטרנטיבה הולמת למסגרת בית יעקב ולכלול בתוכו גם לימודי קודש היה "שבילים", שלוחה של אפיקי דעת. מוסד זה עובד יחד עם מכללת בני ברק החרדית והוא כולל שנת מכינה ולימודי תואר ראשון במכללה במקצועות ריפוי בעיסוק והפרעות בתקשורת.

תנועת הנוער בנות בתיה

ערך מורחב – בנות בתיה

בראשית שנות ה-60 הוקמה תנועת נוער נלווית לרשת החינוך של בית יעקב, הפעילה עד היום ונקראת בנות בתיה. בנות התנועה נפגשות לפעילות חברתית בתחומי בית הספר. פעילות התנועה נהנית מתמיכה כספית של משרד החינוך וכן מתקציבי החינוך המוניציפלי.

ראו גם

• התשעים ושלוש
• הפרדה בין בנים לבנות בחינוך

לקריאה נוספת

• אסתר אטינגר, פלא לילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, 311 עמודים.
• פרל בניש, שאוני בלבכן, ירושלים, הוצאת ספרים פלדהיים, 2003 , 552 עמודים.
• אהרן סורסקי, תולדות החינוך התורתי - תולדות החינוך החרדי בארץ ישראל ובמדינת ישראל במאה העשרים
• הרב יואל שוורץ, מהפכת חינוך הבנות בדורנו - תולדותיה ופועלה של מרת שרה שנירר, ירושלים: ספריית ליבוביץ-קעסט, תשנ"ח.

קישורים חיצוניים

• אורי פז, "מהפכה רוחנית של אישה אחת", על דמותה המהפכנית של שרה שנירר - מייסדת "בית יעקב" בפולין, באתר פאזל
• ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג, ‏חינוך יסודי לבנות במגזר החרדי, באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
• נטע סלע, צעדה אל מרכז החינוך העצמאי: די לגזענות, באתר ynet‏, 15 בינואר 2008