קאפ ארקונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קאפ ארקונה
Cap Arcona
Cap Arcona 1.JPG
קאפ ארקונה בשנת 1927
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית נוסעים
צי קריגסמרינה
חברת ספנות Hamburg Südamerikanische Dampfschifffahrts-Gesellschaft
ציוני דרך עיקריים
הושקה 14 במאי 1927
הוכנסה לשירות 1927
מצבה כיום אבדה
גורלה טבעה ב-3 במאי 1945, נגרטה ב-1949
מקום טביעתה 54°3.9′N 10°50.45′E
נתונים כלליים
תפוסה 27,561 טון
אורך 205.9 מטר
רוחב 25.8 מטר
שוקע 12.8 מטר
מהירות 20 קשר
גודל הצוות 475
הנעה שני מנועי קיטור, שני מדחפים
צורת הנעה מדחף
קאפ ארקונה עולה באש, זמן קצר לאחר התקיפה

קאפ ארקונה (Cap Arcona) הייתה אוניית נוסעים גרמנית מפוארת, אשר הייתה שייכת בעברה לחברת "קו המבורג - דרום אמריקה" (בגרמנית: Hamburg Südamerikanische Dampfschifffahrts-Gesellschaft; היום חברת הספנות הענקית Hamburg Süd). ב-3 במאי 1945, בעודה עמוסה לעייפה באסירים ממחנות ריכוז, הותקפה וטובעה על ידי מטוסי חיל האוויר הבריטי ואלפים מן השוהים עליה נהרגו. היה זה האסון הימי השני בחומרתו בהיסטוריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה קאפ ארקונה, במעמס של 27,561 טון נקראה על שם כף ארקונה באי ריגן, במקלנבורג-מערב פומרניה, שבגרמניה. האונייה הושקה בשנת 1927. בעת השקתה היא נחשבה לאחת מאוניות הנוסעים היפות בעולם, והייתה האונייה הגדולה ביותר בקו שבין גרמניה לדרום אמריקה, כשהיא נושאת את תיירי המעמד העליון בתאי הסיפון, לצד מהגרים שנסעו בבטן האונייה.

בשנת 1940 סופחה האונייה קאפ ארקונה לקריגסמרינה (צי גרמניה הנאצית) אשר השתמש בה כספינת מגורים בים הבלטי. בשנת 1942 הופיעה הספינה בסרט גרמני שהציג על אסון הטיטניק. בשנת 1945 השיב הקריגסמניה את הספינה לשרות במסגרת מבצע חניבעל, כאשר העביר בספינה 25,795 חיילים גרמנים ואזרחים מפרוסיה המזרחית למערב גרמניה.[1][2]

אוניית אסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף חודש אפריל 1945 אספו הנאצים צי קטן של אוניות במפרץ ליבק בים הבלטי, בהן קאפ ארקונה, דויטשלנד (SS Deutschland), ושתי אוניות קטנות טילבק (Thielbek) ואתן (Athen). האונייה אתן שימשה להעברת אסירים מנמל ליבק לאוניות הגדולות יותר, ומאונייה לאונייה. לקראת סוף החודש היו על האוניות ומספר דוברות יותר מ-10,000 אסרים ממחנה הריכוז נוינגמה ומחנות ריכוז אחרים, כולל שטוטהוף ודורה-מיטלבאו. את ההוראה להעביר את האסירים מן המחנות אל האוניות נתן קארל קאופמן, ראש המפלגה הנאצית בהמבורג, אשר פעל על פי הוראות הממונים עליו בברלין. קאופמן טען מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפטי נירנברג, כי האסירים היו מיועדים להגיע לשבדיה. אולם באותו משפט העיד הנינג פון בשביץ בר (Henning von Bassewitz Behr), אשר היה ראש הגסטפו בהמבורג, כי אסירים אלה היו מיועדים להריגה על פי הוראותיו של הימלר.[3] יש ששיערו כי התוכנית להריגת האסירים הייתה בהטבעת האוניות על יושביהן.[4]

ב-30 באפריל 1945 הפליגו מנמל ליבק שתי ספינות שבדיות, "מגדלנה" (Magdalena) ו"לילי מטיסן" (Lillie Matthiessen). על סיפון המגדלנה היו 223 אסירים מאירופה המערבית, רובם דוברי צרפתית, אשר הועברו אליה מסיפונה של האונייה טילבק. על סיפון לילי מטיסן היו 225 נשים ממחנה הריכוז ראוונסבריק. האסירים היו בדרכם לאשפוז בבתי חולים שבדים.

ב-2 במאי 1945 הגיע הארמייה השנייה של צבא בריטניה לערים ליבק וויסמר. הכוחות נכנסו ללא התנגדות לעיר ליבק. הצלב האדום הבינלאומי הודיע למפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-11, גנרל ג'ורג' פ.ב. רוברטס, כי על סיפון האוניות העוגנות במפרץ ליבק ישנם 7.000-8,000 אסירים.[5][6]

טביעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במאי 1945, ארבעה ימים לאחר התאבדות היטלר, אולם ארבעה ימים בטרם כניעתה הרשמית של גרמניה הנאצית, הותקפו האוניות קאפ ארקונה, טילבק ודויטשלנד (אשר ייתכן כי הוסבה לאוניית בית חולים, אף שלא סומנה בהתאם), זאת כחלק מהתקיפות האוויריות של חיל האוויר המלכותי הבריטי על אוניות בים הבלטי. הטייסים אשר התקיפו את האוניות הצהירו כי לא ידעו שהאניות עמוסות באסירים. אולם, יש שטענו כי חלק מן הפיקוד הבריטי ידע על יושבי האוניות ולא העביר את המידע הלאה, כנדרש. כך, בדו"ח החקירה שנערך בחודש יוני 1945 נכתב: "קצין המודיעין בטייסת 83 של חיל האוויר הבריטי הודה בשתי הזדמנויות, קודם לסגן ה.פ. אנסל מוועדת חקירה זו (בנוכחות מפקד הטייסת), ובהזדמנות נוספות לקצין החוקר אשר לווה על ידי סגן ה.פ. אנסל, כי התקבלה הודעה ב-2 במאי 1945 ולפיה אוניות אלה עמוסות באסירי מחנות ריכוז, אולם מידע זה מעולם לא הועבר לידי הטייסים של המטוסים שתקפו את האוניות למחרת היום, אף שהיה די והותר זמן לעשות זאת... מן הראיות ומן ההודאות שנאספו מקצין המודיעין של חיל האוויר הבריטי, נראה שהאחריות העיקרית לאובדן אדיר זה של חיי אדם חייב לנוח על אנשי חיל האוויר הבריטי אשר כשלו מלהעביר לטייסים את ההודעה שקיבלו על נוכחות אסירי מחנות הריכוז על ספינות אלה."[7] מפקדי חיל האוויר הבריטי אשר הורו על התקיפה סברו כי האוניות עמוסות בקציני אס אס המנסים להימלט, כנראה לנורבגיה שהייתה בשליטה גרמנית.

רוב שומרי האס אס על סיפון קאפ ארקונה הצליחו להינצל לאחר שלבשו חליפות הצלה וקפצו אל המים, בטרם הימלטם הם ירו באסירים שניסו להימלט. ספינות דיג גרמניות נשלחו להציל את אנשי הצוות של קאפ ארקונה ומשו מן המים 16 מלחים, 400 חיילי אס אס, ו-20 חיילות אס אס. רוב האסירים שניסו לטפס על ספינות הדיג סולקו אל המים בבעיטות, ואלה שהגיעו בשחיה אל החוף, נורו. רק 350 מתוך 4,500 האסירים, שהיו על סיפון הקאפ ארקונה בעת ההתקפה, הצליחו להינצל. אחד הטייסים שהשתתף בהתקפה סיפר לאחר שנים: "השתמשנו באש תותחים כדי לירות באנשים שהיו במים... ירינו בהם בתותחי 20 מ"מ במים. דבר נורא, אולם כך אמרו לנו לעשות. זו מלחמה."[8]

לאחר שנפגעה קשות בהתקפה ועלתה באש, האונייה התהפכה על צידה. צילומי מטוס סיור בריטי, שעבר באזור האירוע בשעה 17:00 לערך, זמן קצר לאחר ההתקפה, הראו את האוניות דויטשלנד, טילבק וקאפ ארקונה, עולות באש, ואסירים מזי רעב שוחים במימיו הקרים של הים הבלטי (7 מעלות צלזיוס באותה תקופת שנה). ב-4 במאי צילם מטוס סיור בריטי את האוניות טילבק וקאפ ארקונה על צידן. קאפ ארקונה נסחפה מאוחר יותר לחוף, וגוף הספינה נגרט בשנת 1949.

שבועות לאחר האירוע המשיכו גופות הקורבנות להיפלט אל החוף, הן נאספו ונקברו בקבר המוני. חלקי שלדים המשיכו להיפלט לחוף במהלך שלושים השנים לאחר האירוע, בפעם האחרונה בשנת 1971. בין הקורבנות היו אסירים מ-28 לאומים שונים: אוקראינים, איטלקים, אמריקאים, אסטונים, בלארוסים, בלגים, גרמנים, דנים, הולנדים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, לוקסמבורגים, ליטאים, לטבים, נורבגים, פולנים, ספרדים, פינים, צ'כוסלובקים, קנדים, רומנים, רוסים, שווייצרים, ואחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Roy Nesbit, Cap Arcona: atrocity or accident?. Aeroplane Monthly, June 1984
  • Benjamin Jacobs and Eugene Pool, The 100-Year Secret: Britain's Hidden World War II Massacre. The Lyons Press, October 2004. ISBN 1-59228-532-5.
  • Benjamin Jacobs, The Dentist of Auschwitz, University Press of Kentucky, Reprinted April 2001, ISBN 0813190126, chapters 17, 18.
  • Günther Schwarberg: Angriffsziel "Cap Arcona", Steidl Verlag, 1998 Göttingen, ISBN 3-88243-590-9
  • Lawrence Bond, Typhoons' Last Storm, film 2000

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Williams, David, Wartime Disasters at Sea, Patrick Stephens Ltd., Nr Yeovil, Somerset, UK, 1997, pp.235-36.
  2. ^ Koberger, Jr., Charles W., Steel Ships, Iron Crosses, and Refugees, Praeger, NY, 1989, p. 87.
  3. ^ Vaughan, Hal (2004). Doctor to the Resistance: The Heroic True Story of an American Surgeon and His Family in Occupied Paris. Brassey's. pp. 154–156. ISBN 1574887734.
  4. ^ Bond, D. G. (1993). German history and German identity: Uwe Johnson's Jahrestage. Rodopi. pp. 150–151. ISBN 9051834594.
  5. ^ Noel Till, Report on Investigations, WO 309/1592
  6. ^ Max Arthur, RAF pilots tricked into killing 10,000 camp survivors at end of war. The Independent, 16/10/2000.
  7. ^ Noel Till, Report on Investigations, WO 309/1592
  8. ^ British error killed WW2 camp inmates, Shanghai Star, 7/3/2000.