ראוונסבריק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום מחנה ראוונסבריק במפת גרמניה

מחנה ראוונסבריק (גרמנית: Ravensbrück) היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שבמדינת ברנדנבורג בגרמניה, בקרבת העיירה פירסטנברג על נהר האוול, כמאה קילומטר מצפון לברלין. הוא נחשב למחנה הריכוז (שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה) לנשים הגדול ביותר בגרמניה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה ראוונסבריק, מבט על צריפי המגורים

מחנה ראוונסבריק הוקם בכפר בעל אותו השם בקרבת אגם שוודט (Schwedtsee) בין דצמבר 1938 לאפריל 1939 לפי פקודתו של מפקד האס אס היינריך הימלר, על ידי האסירים במחנה הריכוז זקסנהאוזן, בתור מחנה לנשים בלבד. הוא יועד לנשים גרמניות, מתנגדות המשטר (בגדיהן סומלו במשולש אדום) ובנות קהילת עדי יהוה (בגדיהן סומלו במשולש סגול). באפריל 1941 נוסף לו מחנה קטן לכ-350 גברים. עד יוני 1942 הוקם והופעל בקרבת מקום גם "מחנה המגן לנוער" אוקרמרק, שבו שהו כ-400 נערות וצעירות. מחנה ראוונסבריק השתרע בשנת 1945 על שטח של כ-1,700 דונם והיו לו עד 70 מחנות חוץ ברחבי הרייך ובאזורי הכיבוש, שבהם אולצו אסירות המחנה לעבוד בתעשיית הנשק.

ב-18 במאי 1939 הועברו כמעט 900 אסירות ממחנה הריכוז ליכטנבורג למחנה החדש, והיה עליהן להמשיך בבניית המחנה ובבניית המגורים לסגל המחנה, אנשי האס אס. כבר בסוף יוני 1939 הועברו כ-440 צועניות עם ילדיהן מחבל בורגנלנד באוסטריה למחנה ראוונסבריק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התווספו אליהן נשים מפולין הכבושה, ואחר כך מארצות נוספות שנכבשו על ידי הצבא הנאצי. בינואר 1940 ביקר הימלר במחנה והנהיג עונש של מלקות לאסירות המחנה. כחלק מהמאמץ הכלכלי של המלחמה הוקם ביוני 1940 בשטח המחנה מפעל בשם "חברה לטקסטיל ולעיבוד עור בע"מ", על ידי האס אס. בשטח המחנה הוקם מעין אזור תעשייה, שבו עבדו האסירות בעבודות שנחשבו אופייניות לנשים.

בדצמבר 1940 כבר הוחזקו במחנה 4,200 אסירות, ששוכנו ב-16 צריפים. עד אפריל 1941 התווספו עוד כ-3,500 אסירות. באותו החודש נשלחו 1,000 נשים לאושוויץ לבניית מחנה ההשמדה שם. משום שבמחנה ראוונסבריק לא היו אז עדיין תאי גזים, נשלחו באפריל 1942 מעל 1,600 אסירות, כמחציתן יהודיות לעיר ברנבורג והומתו שם בגז.

כחלק מהמגמה הכללית של שיעבוד אסירי המחנות לכלכלת המלחמה ולתעשיית הנשק במיוחד, הקימה חברת סימנס החל ביוני 1942 מתקני ייצור במחנה, שבהם הועבדו אסירות המחנה. ב-1 באוגוסט 1942 התחילו רופאי אס אס בניסויים רפואיים באסירות בריאות במחנה. בשלב הזה לא הייתה עדיין משרפה במחנה, ואסירות שמתו נשלחו לשריפה בקרמטוריום של העיירה הסמוכה. לאחר שהמשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין הורה להפוך את המחנה ל"נקי מיהודים", הועברו כ-600 אסירות יהודיות ב-6 באוקטובר למחנה ההשמדה אושוויץ. בדצמבר אותה שנה הגיע מספר האסירות ל-10,800, ומפברואר 1943 הושמו במחנה גם שבויות מלחמה מן הצבא האדום. משום שהאס אס לא הצליח להתמודד עוד עם מספר המיתות הגבוה, הוקמה בסתיו 1943 משרפה במחנה. אפרם של המתים פוזר באגם הסמוך. מספר האסירות במחנה הלך וגדל בצורה דרסטית, עם קליטתן של אסירות מבתי כלא שפונו בצרפת וממחנות ריכוז שפונו עם התקדמות הצבא האדום במזרח, או שנכבשו על ידו (כך למשל ממחנה מיידאנק). באפריל 1944 חלק מהאסירות הפוליטיות הועברו למחנה חדש שהוקם בהלמברכטס. בספטמבר 1944 היה המחנה מלא כל כך, שלצריפים (באראקים) נוספו אוהלים בשטח המחנה, ורבים מדייריהם לא שרדו את החורף, באוקטובר הגיעו מספר טרנספורטים של נשים יהודיות מהונגריה ונשים, בעיקר יהודיות, ממחנות שהיו ממזרח לנהר האודר. לאחר מרד ורשה נקלטו במחנה עוד כ-12,000 נשים וילדים פולנים ויהודים, עקב הצפיפות הרבה והקטנת מנות המזון התפרצו במחנה במקביל מגיפות של דיזנטריה ושל טיפוס הבהרות שקטלו אלפי אסירות. אלפי אסירות נשלחו לעבוד במחנות-חוץ בכל רחבי גרמניה ופולין, ורבות מהן נשלחו להשמדה באושוויץ-בירקנאו. בסוף 1944 נבנו בראוונסבריק תאי גזים וכיכר הוצאה להורג, והמחנה הפך למחנה השמדה, שבו הושמדו בידי האס אס עד סוף המלחמה עד 6,000 אסירים.

באמצע ינואר 1945 הכיל המחנה, ביחד עם מחנות החוץ שלו, כ-46,100 אסירות ויותר מ-7,800 אסירים, ואליהם נוספו בתחילת פברואר כ-11,000 אסירים נוספים ממחנות שפונו על ידי הגרמנים. מחנה הנוער אוקרמרק פונה מיושביו, ותחת זאת שוכנו בו נשים שלא היו כשירות לעבודה, שאלפים מהן נרצחו בתוך שבועות.

בתקופה שבין 5 באפריל ל-26 באפריל 1945, לאחר השתדלות של נורברט מזור, הצליח הצלב האדום הבינלאומי ביחד עם הצלב האדום השבדי בהנהלת פולקה ברנדוט לפנות כ-7,500 נשים מהמחנה לשווייץ ולשבדיה. עם התקרבות חזית הלחימה אל המחנה במהלך חודש אפריל, התחיל האס אס בפינויו ב-27 בחודש, ואסירי המחנה יצאו למה שנודע כצעדת המוות. מאחור נותרו רק החולים ביותר: כאלפיים נשים, 300 גברים וכן חלק מסגל המחנה. ב-30 באפריל הגיעו כוחות הצבא האדום לעיר פירסטנברג ושחררו גם את אסירי המחנה שנותרו בו. האסירים שהיו בעיצומה של צעדת המוות שוחררו בידי הצבא האדום עד 3 במאי 1945. רבים מבין האסירים ששוחררו היו חלשים מכדי לשרוד.

חברי כוח המשמר של האס אס, סוהרות המחנה ואסירים שהיו חלק מהנהלת המחנה (קאפוים) נתפסו אחרי תום המלחמה בידי בעלות הברית והועמדו לדין במשפטי ראוונסבריק שנערכו בהמבורג בשנים 1946-1948. 16 נאשמים נדונו למוות בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. חלקים משטח המחנה וממגורי אנשי האס אס היו בשימוש הצבא הסובייטי, ואחר כך הרוסי, עד לנסיגתו משטח גרמניה בשנת 1993. בחלק אחר של המחנה חנכו מוסדות הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה) את האנדרטה הלאומית ראוונסבריק. עם יציאת הכוחות הרוסיים הוכשרו חלקים נוספים של המחנה כאנדרטאות.

בין השנים 1939 ו-1945 הוחזקו במחנה ראוונסבריק בסך הכול כ-132,000 נשים וילדים, 20,000 גברים ו-1,000 נערות (במחנה אוקרמרק), מארבעים אומות שונות. סגל המחנה מנה כ-1,000 אנשי אס אס ו-550 סוהרות. לפי ההערכות, נספו במחנה כ-40,000 אסירים. ספר הזיכרון שראה אור במלאת 60 שנה לשחרור המחנה, מונה את שמם של 13,161 נשים, גברים וילדים.

שטח המחנה נוקה על ידי הצבא הסובייטי ועל ידי שלטונות מזרח גרמניה ופונו ממנו כל העדויות והחפצים שהשאירו האסירים, פרט למספר מבנים, בהם המבנים ששימשו למגורי אנשי האס אס.

החיים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת אסירות מבצעות עבודות כפייה במחנה ראוונסבריק

לאסירות שנקלטו במחנה ניתן מספר סדרתי ועל מדי האסירות נתפר משולש צבעוני, שצבעו סימל את סוג האסירה והאות שהופיעה בו את הלאום שלה. אסירות יהודיות במחנה נשאו טלאי צהוב. אסירות פליליות ענדו משולשים ירוקים, מתנגדות משטר ושבויות מלחמה סובייטיות ענדו משולשים אדומים, עדות יהוה ונוצריות אחרות ענדו משולשים סגולים. נשים שהואשמו ב"התנהגות א-סוציאלית" - לסביות, זונות וצועניות - סומלו במשולשים שחורים.

תנאי החיים במחנה היו קשים מנשוא. אלפי אסירות נורו למוות, נחנקו, הומתו בגז, נקברו בחיים או הועבדו בפרך עד מוות. חלק מהאסירות מתו כתוצאה מניסויים רפואיים שבוצעו בהן (ראו משפט הרופאים בגרמניה). כל אסירי המחנה, ובכללם ילדים קטנים, אולצו לעבוד בעבודות קשות, שגרמו לא אחת למוות. בין השאר הועבדו האסירות בבניית חלקי טילי V-2 בשביל חברת סימנס.

עם התקרבות הצבא האדום בראשית שנת 1945, החליט האס אס להשמיד כמה שיותר מאסירי המחנה, כדי למנוע מהם להעיד מאוחר יותר על שקרה במחנה. עד לשחרור המחנה נרצחו עשרות אלפי נשים וילדים. לפי הערכה בריטית ראשונית משנת 1946 הושמדו במחנה כ-91,000 נשים, אלא שהערכה זו התבררה כגבוהה מדי. לפי מחקרים חדשים יותר, שגם הם נתונים במחלוקת, המדובר ב-25,000 עד 40,000 קורבנות במחנה. מספר זה אינו כולל את קורבנות צעדות המוות.[דרוש מקור]

בין אסירות המחנה היו אסירות מפורסמות שונות, כמו למשל ארבע חברות מנהלת המבצעים המיוחדים, תא מודיעין בריטי מיוחד, וכן הנסיכה הצרפתית בת ה-25, Anne de Bauffremont-Courtenay.

לאחר המלחמה לא דובר רבות על מחנה ראוונסבריק, שנחשב אז לאחד המחנות הקטנים. בשנים 1946-1948 התנהלו בהמבורג משפטי ראוונסבריק, שנוהלו בידי בעלות הברית בריטניה וצרפת. משפט נוסף שעסק בראוונסבריק התנהל במזרח גרמניה בשנת 1966, בעיר רוסטוק. עניין מחודש במחנה צץ לאחר משפט מיידנק בדיסלדורף בשנת 1976. סוהרת האס אס הרמינה בראונשטיינר, שהתגלתה בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל, עוררה עניין רב בציבור.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח מחנה הריכוז פועל כיום מרכז הנצחה. עם פינוים של שטחים שונים במחנה בידי כוחות הצבא האדום שישבו בו עד 1993, התרחבה פעולת ההנצחה במחנה. במגורי הסוהרות לשעבר פועלים כיום אכסניה לנוער ומרכז מבקרים. התערוכה העיקרית על תולדות המחנה נמצאת במה שהייתה מפקדת האס אס במחנה.

ב-16-17 באפריל 2005 התקיים בשטח המחנה טקס לציון שישים שנה לשחרורו. בין המוזמנים היו כ-600 מניצולי המחנה מכל רחבי העולם, בעיקר ממזרח אירופה, והשתתפו בו שרים מממשלת גרמניה וכן ראש ממשלת מדינת ברנדנבורג, מתיאס פלאצק.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Margarete Buber-Neumann: Als Gefangene bei Stalin und Hitler
  • Freya Klier Die Kaninchen von Ravensbrück. Medizinische Versuche an Frauen in der NS-Zeit. München, 1994
  • Florence Hervé "Wir fühlten uns frei" Deutsche und französische Frauen im Widerstand Essen: Klartext, 1997 (Ausführl. Literaturangaben, insbes. über die vielen Französinnen in R.)
  • Limbächer, K. (u.a.) (Hg): Das Mädchenkonzentrationslager Uckermark. Beiträge zur Geschichte und Gegenwart 2. Auflage. Münster, 2005 ISBN 3-89771-204-0
  • Jacobeit, S./Philipp, G. (u.a.) (Hg) Forschungsschwerpunkt Ravensbrück: Beiträge zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück. Berlin, 1997 ISBN 3894682485
  • Mohr, A./Prégardier, E. (Hg.). 2002. Gesang aus dem Feuerofen. Frauen-KZ Ravensbrück 1939-1945. Annweiler
  • Schäfer, S. 2002. Zum Selbstverständnis von Frauen im Konzentrationslager. Das Lager Ravensbrück.. Berlin. (Dissertation als PDF-Datei)
  • Strebel, B. 1998. Ravensbrück – das zentrale Frauenkonzentrationslager. In: Herbert, U./Orth, K./Dieckmann, Ch. (Hg.): Die nationalsozialistischen Konzentrationslager. Entwicklung und Struktur. Bd. I, S. 215-258. Göttingen
  • Strebel, B. 2003. Das KZ Ravensbrück - Geschichte eines Lagerkomplexes.. Paderborn. ISBN 3-506-70123-1
  • Walz, L. 2005. Und dann kommst du dahin an einem schönen Sommertag. Die Frauen von Ravensbrück. München. ISBN 3-88897-388-0
  • Anke Krüger:Bibliographie zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück ISBN 3-8334-0623-2
  • Gedenkbuch für die Opfer des Konzentrationslagers Ravensbrück 1939–1945. Herausgegeben von der Mahn- und Gedenkstätte Ravensbrück. Wissenschaftliche Leitung: Bärbel Schindler-Saefkow unter Mitarbeit von Monika Schnell
  • Isa Vermehren: Reise durch den letzten Akt. Ravensbrück, Buchenwald, Dachau: eine Frau berichtet. ISBN 3-499-24007-6
  • יהודית בובר אגסי, האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו?, ירושלים: מאגנס, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]