מחנה הריכוז נוינגמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום אוויר של המחנה, נערך על ידי חיל האוויר המלכותי ב-16 באפריל 1945.
פסל "האסיר המת" באתר הזיכרון במחנה הריכוז נוינגמה

מחנה הריכוז נוֹיֶנְגָמֶה (גרמנית: Konzentrationslager Neuengamme) היה אחד מרשת מחנות הריכוז שהופעלו בגרמניה הנאצית. הוא ניצב ברובע נוינגמה בעיר המבורג שבגרמניה, כ-15 קילומטר מדרום-מזרח למרכז העיר. המתקן החל לפעול ב-1938 כמחנה חוץ של זקסנהאוזן והפך לעצמאי ב-1940. הוא פונה על ידי האס אס באפריל 1945, ערב השחרור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח המחנה נרכש מעיריית המבורג על ידי החברה "עבודות עפר ואבן גרמניות" של האס אס ב-1938. במקום הייתה מלבנת לבנים ומחצבת חרסית, שתיהן מושבתות. לנוינגמה הובאו מאה אסירים מזכסנהאוזן, לו שימש האתר מחנה-חוץ, וארבעים שומרי אס אס. החוזה עם העירייה קבע כי היא תממן את המיזם תמורת אספקת עשרים מיליון לבנים בשנה. נוינגמה החל לפעול ב-12 בדצמבר 1938. באפריל 1940 הפך האתר למחנה עצמאי, ובסוף אותה שנה היו במקום כבר 2,900 אסירים. בשלב זה מתו בו כבר 430 איש מתת-תנאים ואכזריות רצחנית. העבודה העיקרית במחנה העיקרי הייתה ייצור לבנים. היא כללה בנייה של תעלה לשם הובלת הלבנים אל האתר וממנו. האסירים אולצו לחפור באדמה הקשה ללא כלים מתאימים וללא התחשבות בתנאי מזג האוויר או במצבם הבריאותי. מפקדו הראשון של המתקן, עד מרץ 1940, היה שטורמבאנפיהרר ולטר אייספלד. הוא הוחלף על ידי מרטין גוטפריד וייס, והלה פינה את מקומו באוגוסט 1942 עבור שטנדרטנפיהרר מקס פאולי שתפקד עד סוף המלחמה.

ב-1941 הועברו למקום פולנים, בלגים, הולנדים ואנשי שמאל גרמנים, קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. בסוף אותה שנה הובא גם משלוח של 1,000 שבויי מלחמה סובייטים, ששוכנו בנפרד. באביב 1942 נערכו לראשונה סלקציות כדי לאתר את האסירים שלא היו כשירים לעבודה, והם נרצחו בזריקות פנול. בסוף הקיץ, בהוראה מגבוה להנמיך את שיעורי התמותה, שופרה התזונה. באוקטובר הומר הבונקר במקום לתא גזים, ובחודש הבא הומתו בו כ-450 שבויים סובייטים בציקלון בי. במחנה הוקם קרמטוריום לשריפת גופות של אסירים שנפטרו מטיפוס וממחלות נוספות. בסוף השנה היו בנוינגמה כבר 10,000 אסירים. בשנתיים הבאות הוקמה באזור תשלובת מפעלי תעשיה שניצלה את כח העבודה של יושבי המחנה, ונערכו גירושים למחנות ההשמדה אושוויץ ומיידנק של מי שנמצא לא-כשיר. בסוף שנת 1943, ככל הנראה בנובמבר, הובאו למחנה לראשונה נשים אסירות. בקיץ 1944 הגיע משלוח של אסירות מאושוויץ וכן ממחנות אחרים במזרח. כל הנשים הועברו לבסוף לאחד מ-24 תתי-המחנות של מחנה האם מספר השוהים עלה חדות במהלך 1944; יותר מ-28,000 איש מכל אירופה גורשו אליו במהלכה, והוא הכיל כ-49,000 אסירים, מתוכן 10,000 נשים. הוקמו לו 86 מחנות-חוץ.

פינוי המחנה החל ב-24 במרץ 1945. ב-26 באפריל העביר האס אס כ-10,000 אסירים מהמחנה באוניית הנוסעים קאפ ארקונה אל מפרץ ליבק. ב-3 במאי 1945 אונייה זו ושתי אוניות נוספות טובעו על ידי חיל האוויר המלכותי. בין 6,400 ל-7,000 מהנוסעים טבעו. הצבא הבריטי שחרר את המחנה ב-4 במאי, כשהוא כבר ריק לגמרי. אחרוני האסירים שפונו ממנו שוחררו ב-10 במאי במובלעת פלנסבורג, עם כניעת גרמניה.

לאורך שנות פעילותו שהו במחנה כ-100,000 אסירים. האסירים במחנה היו מ-28 לאומים שונים, ונכלאו בו גם יהודים, קומוניסטים, הומוסקסואלים, זונות, צוענים, עדי יהוה, שבויי מלחמה. הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר הייתה הסובייטים, שמנו 34,500 איש. כ-26,800 אסירים נספו עקב התנאים הבלתי אנושיים ששררו במחנה, ובהם עבודת פרך, מזון מועט, תנאים לא היגייניים ואלימות רבה מצד השומרים. עוד כ-17,000 מתו במהלך ולאחר הפינוי במצעדי המוות, בספינות שטבעו ומרעב וחשיפה על הרכבות.

במהלך שנות פעילות המחנה שהו בו 87,500 גברים ו-13,500 נשים, בסה"כ 101,000 איש (ועוד 5,000 אסירים באופן לא רשמי). מתוכם כ-52 אחוזים לא שרדו את תלאות המחנה (כ-55,000 איש) ונספו.

התפלגות האסירים לפי לאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת הזיכרון במחנה הריכוז נוינגמה
מיקומו של הקרמטוריום במחנה
  • ברית המועצות: 28,450 גברים ו-5,900 נשים, סה"כ 34,350 איש.
  • פולין: 13,000 גברים ו-3,900 נשים, סה"כ 16,900 איש.
  • צרפת: 11,000 גברים ו-500 נשים, סה"כ 11,500 איש.
  • גרמניה: 8,800 גברים ו-400 נשים, סה"כ 9,200 איש.
  • הולנד: 6,650 גברים ו-300 נשים, סה"כ: 6,950.
  • בלגיה: 4,500 גברים ו-300 נשים, סה"כ 4,800 איש.
  • דנמרק: 4,800 גברים.
  • הונגריה: 1,400 גברים ו-1,200 נשים, סה"כ 2,600 איש.
  • נורבגיה: 2,200 גברים.
  • יוגוסלביה: 1,400 גברים ו-100 נשים, סה"כ 1,500 איש.
  • צ'כוסלובקיה: 800 גברים ו-580 נשים, סה"כ 1,380 איש.
  • יוון: 1,250 גברים.
  • איטליה: 850 גברים.
  • ספרד: 750 גברים.
  • אוסטריה: 300 גברים, 20 נשים, סה"כ 320 איש.
  • לוקסמבורג: 50 גברים.
  • לאומים שונים (יהודים, צוענים, הומוסקסואלים): גברים 1,300, נשים 300, סה"כ 1,600 איש.
  • לא הופיעו ברשומות: 5,000 איש.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התנהל משפט נוינגמה, ובו הועמדו לדין קציני ואחראי המחנה. 11 פושעי מלחמה שניהלו את המחנה וביצעו בו פשעים נגד האנושות נתלו למוות בכלא בהמלין ב-8 באוקטובר 1946, בהם מפקד המחנה מקס פאולי ומפקח המחנה אנטון טומאן.

שלושה מבין תתי-המחנות משמשים כאתרי זיכרון ציבוריים:

  • אתר זיכרון לרצח של עשרים ילדים יהודים ממחנה הריכוז אושוויץ שנלקחו להמבורג. נערכו בהם ניסויים רפואיים כדי למצוא חיסון לשחפת: הם הודבקו במחלה ונלקחו מהן דגימות ביופסיה. ב-20 באפריל 1945, שבועות ספורים לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, הם נרצחו כדי לטשטש את עקבות הפשע.
  • אתר המשמש להנצחת הנשים היהודיות מגטו לודז' שאולצו לבצע עבודות בנייה.
  • מגדל השמירה של כלא המחנה. חלקים מאזור זה שימשו כאתר ריכוז לקומוניסטים, מתנגדים למשטר ועוד הרבה קבוצות אחרות. כ-450 אסירים נרצחו שם

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]