משפטי נירנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ

משפטי נירנברג הם סדרת משפטים שבהם הועמדו למשפט הנאשמים בפשעי המלחמה, פשעים נגד האנושות כגון רצח עם, וראשי המשטר בגרמניה הנאצית, לאחר מלחמת העולם השנייה בעיר נירנברג שבבוואריה. פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים מקבינט המלחמה הבריטי שראו אור לאחרונה מצביעים על כך שכבר בדצמבר 1942 נערכו בקבינט דיונים על המדיניות לגבי הענשת המנהיגים הנאצים, אם ייתפסו. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל המליץ על מדיניות של הוצאות להורג ללא משפט, אך ניאות לוותר על הרעיון בעקבות לחץ מצד ארצות הברית בשלב מאוחר יותר של המלחמה.

שר האוצר של ארצות הברית הנרי מורגנטאו הציע תוכנית כוללת של דה-נאציפיקציה של גרמניה. זו נודעה לימים כ"תוכנית מורגנטאו". בתוכנית פורטו שיטות של גירוש, עבודות כפייה ודיכוי כלכלי הדומה לאלה של חוזה ורסאי. גם צ'רצ'יל וגם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט תמכו בתוכנית זו ואף ניסו לקבל על כך אישור בוועידת קוויבק בספטמבר 1944. עם זאת, ברית המועצות הכריזה על העדפתה להליך משפטי (ככל הנראה ראתה בכך הזדמנות למשפט ראווה). מאוחר יותר הודלפו פרטים לציבור ועוררו בכך מחאה רבתי. רוזוולט, שחש בחוסר ההסכמה הרווח בציבור, זנח את התוכנית.

מותה של תוכנית מורגנטאו יצרה את הצורך לשיטה חלופית של טיפול בהנהגה הנאצית. תוכנית "משפט פושעי מלחמה ארופאיים" נהגתה על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה. רוזוולט מת באפריל 1945. הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי.

לאחר סדרה של דיונים בין ארצות הברית לבריטניה, ברית המועצות וצרפת, הגיעו להסכמה לגבי פרטי המשפט. נקבע כי המשפטים ייפתחו ב-20 בנובמבר 1945 בעיר נירנברג.

הקמת בית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטים

בוועידת טהראן (1943), ועידת יאלטה (1945) וועידת פוטסדאם (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי הטריבונל.

תנאי כניעת גרמניה הנאצית, כפי שהוגדרו בכתב הכניעה ממאי 1945, העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה. את הבסיס החוקי למשפטים סיפקה אמנת לונדון מתאריך 8 באוגוסט 1945 אשר הגבילה את ההליך ל"הענשת פושעי המלחמה העיקריים מבין מדינות הציר האירופיות". כ-200 פושעי מלחמה גרמנים הועמדו לדין במסגרת משפטי נירנברג, ועוד כ-1600 במסגרת הליכי שיפוט צבאי מסורתיים. היות שסמכות בית הדין הוגבלה להפרות של חוקי מלחמה, לא היה בסמכותו לדון בפשעים שהתרחשו לפני 1 בספטמבר 1939 – התאריך הרשמי של פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ברית המועצות הציעה להקים את בית הדין בברלין, הבירה הכבושה וסמל התבוסה הנאצית והניצחון הסובייטי, אולם בעלות הברית האחרות העדיפו את נירנברג, שהייתה באזור שבשליטה אמריקנית. לבד מהחשיבות הסמלית שמצאו בקיום המשפטים בעיר בה התקיימו באופן מסורתי עצרות המפלגה הנאצית, נמצא היכל המשפט של נירנברג גדול דיו ובמצב תקין לקיום המשפט, ובצידו מתקן כליאה הולם.

סדרת המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפטי נירנברג הנוספים

"משפטי נירנברג" אינם מהווים משפט אחד, כי אם סדרת משפטים שנערכו בעיר נירנברג ובהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים. המשפט הראשי שהתנהל בפני בית המשפט הבינלאומי נגד ראשי המשטר (המדינות התובעות נ. הרמן גרינג ואחרים) וסדרה של 12 משפטים שהתנהלו בפני בתי דין צבאיים של צבא ארצות הברית ובהם הועמדו לדין 185 אישים, מתוכם 142 נמצאו אשמים. 24 מתוכם הוענשו בהוצאה להורג, 20 קיבלו מאסרי עולם, והשאר קיבלו עונשי מאסר שונים באורכם. המשפטים הצבאיים נגעו לאיינזצגרופן (ארצות הברית נ. אוטו אולנדורף ואחרים), לפיקוד העליון הגרמני (ארצות הברית נ. וילהלם פון לאב ואחרים), לרופאים, לתעשיינים, ולקטגוריות נוספות.

בסך הכול התקיימו שלושה עשר משפטים בין 1945 ו-1949.

המשפט הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הראשון היה משפט פושעי המלחמה הראשיים, ובדרך כלל כאשר נזכרים "משפטי נירנברג" הכוונה היא למשפט זה. משפט זה נערך בפני טריבונאל צבאי בינלאומי (International Military Tribunal ובראשי תיבות IMT) שבו היה ייצוג לארבע המעצמות: ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. הוא התקיים מ-20 בנובמבר 1945 ועד 1 באוקטובר 1946. במשפט זה נשפטו 22 אישים, ביניהם הרמן גרינג, ראש הלופטוואפה ואחד מיועציו הראשיים של היטלר, מרטין בורמן, מזכיר המפלגה הנאצית ויואכים ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני בתקופת השלטון הנאצי.

האישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה זו הפעם הראשונה שבה התכנס טריבונל בינלאומי לשפוט פושעי מלחמה, ועלו שאלות רבות הנוגעות הן לסדרי הדין והן למשפט המהותי. לבסוף התגבשו ארבעה אישומים עיקריים, ואלו הם:

  1. קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים.
  2. עשיית מלחמה תוקפנית או "פשעים כנגד השלום".
  3. פשעי מלחמה ובעיקר היחס לשבויי מלחמה.
  4. פשעים כנגד האנושות, רצח, השמדה, גירוש ושעבוד. הסעיף העיקרי והחשוב ביותר במשפט.

התובעים והשופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות התביעה הורכב מהאנשים הבאים: צוות התביעה מארצות הברית כלל עשרים ושלושה עורכי דין שבראשם השופט רוברט ג'קסון. אחד עשר עורכי דין מברית המועצות ובראשם התובע רומן רודנקו. שבעה עורכי דין בריטים ובראשם פרקליט המדינה סיר הרטלי שאוקרוס וחמישה עורכי דין צרפתיים.

צוות השופטים הורכב משמונה שופטים שניים מארצות הברית, צרפת, ברית המועצות ואנגליה (המדובר בשופטים ראשיים, ופרט להם היו נוספים): פרנסיס בידל מארצות הברית, אנרי דה ובר-דונדיו מצרפת, סר ג'פרי לורנס מבריטניה, ואיבן טימופייביץ' ניקיצ'נקו מברית המועצות.

הנאשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה ארגונים הועמדו למשפט, וזאת על מנת לסייע בכך שכשיובאו למשפט חברי ארגונים אלו יהיה אפשר להרשיעם על סמך חברותם בארגון בלבד. עם תום משפט פושעי המלחמה הקדיש הטריבונל עוד זמן מה לבחינת אחריות הארגונים.

ואלו הארגונים:

  • האס אס - הארגון הורשע.
  • הגסטפו - הארגון הורשע.
  • המנהיגות הפוליטית של המפלגה הנאצית - הארגון הורשע.
  • האס אה - הארגון לא הורשע.
  • הקבינט של הרייך - הארגון לא הורשע.
  • המטה הכללי והמפקדה של הכוחות המזוינים הגרמנים - הארגון לא הורשע.

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפי האישום היו כדלהלן: 1. קשירת קשר, או השתתפות בהסתה למען ביצוע פשעים נגד השלום. 2. השתתפות בתכנון או ביצוע מלחמה תוקפנית, או פשעים אחרים נגד השלום. 3. פשעי מלחמה. 4. פשעים נגד האנושות.

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
שם סעיפי אישום גזר הדין הערות
  1     2     3     4     
Bundesarchiv Bild 183-R14128A, Martin Bormann.jpg
מרטין בורמן
* * * מוות המזכיר הכללי של המפלגה הנאצית אחרי כליאתו של רודולף הס; נידון למוות שלא בפניו.
Karl Dönitz.jpg
קרל דניץ
* * 10 שנות מאסר מפקד הצי הגרמני החל מ-1943, נשיא גרמניה ומפקד כוחותיה המזוינים, לפי צוואתו של היטלר (שימש בתפקידו ימים ספורים)
Hans Frank 1945.jpg
הנס פרנק
* * מוות שימש כמושל כללי של הגנרלגוברנמן (שטחי פולין שלא סופחו לרייך)
Wilhelm Frick 72-919.jpg
וילהלם פריק
* * * מוות שר הפנים, מחבר חוקי נירנברג
Hans Fritzsche12.jpg
הנס פריטשה
זוכה מנהל כללי וראש חטיבת הרדיו במשרד התעמולה.
Waltherfunk45.jpg
ולטר פונק
* * * מאסר עולם נשיא הרייכסבנק. קיבל חנינה ב-1957 בשל בריאותו הלקויה.
Bundesarchiv Bild 102-13805, Hermann Göring.jpg
הרמן גרינג
* * * * מוות סגנו של היטלר, הממונה על תוכנית חמש השנים, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). התאבד בבליעת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין
Rudolf Hess - extracto.jpg
רודולף הס
* * מאסר עולם סגנו של היטלר, עד שטס לסקוטלנד ב-1941 ומאז היה כלוא בידי הבריטים
Alfred Jodl USA-E-Ardennes-2.jpg
אלפרד יודל
* * * * מוות ראש האו.ק.וו. מפקדת הכוחות המזוינים הגרמנים
Ernst-Kaltenbrunner-72-916.jpg
ארנסט קלטנברונר
* * מוות גנרל אס אס, ראש ה-RSHA, מנגנון הביטחון של הרייך, אשר כלל את הגסטפו.
Wilhelm Keitel Kapitulation.jpg
וילהלם קייטל
* * * * מוות ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים.
GKrupp.jpg
גוסטאב קרופ
נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין מבחינה רפואית. תעשיין, מראשי תשלובת קרופ אשר הייתה מבוססת על עבודת כפייה.
Bundesarchiv Bild 183-2008-0922-501, Robert Ley.jpg
רוברט ליי
לא נידון ראש חזית "העבודה", התאבד במעצר בנירנברג בטרם התחיל המשפט.
Konstantin von Neurath crop.jpg
קונסטנטין פון נויראט
* * * * 15 שנות מאסר שר החוץ (עד 1938), ולאחר מכן "פרוטקטור" של בוהמיה ומורבייה (עד 1943). קיבל חנינה ב-1954, בשל בריאותו הלקויה.
Vonpapen1.jpg
פרנץ פון פאפן
זוכה קנצלר גרמניה לפני היטלר וסגן-הקנצלר בתקופתו
Erich Raeder.jpg
אריך רדר
* * * מאסר עולם מפקד הצי הגרמני עד 1943. קיבל חנינה ב-1955
GERibbentrop.jpg
יואכים פון ריבנטרופ
* * * * מוות שר החוץ של גרמניה
Alfred rosenburg.jpg
אלפרד רוזנברג
* * * * מוות הממונה על האידאולוגיה הנאצית והשר האחראי על השטחים הכבושים במזרח
Fritz Sauckel.jpg
פריץ זאוקל
* * מוות גאולייטר של תורינגיה, "מצביא בעל סמכויות מלאות להקצבת כח עבודה". האחראי על עבודות הכפייה ברייך השלישי.
Hjalmar-Horace-Greeley-Schacht.jpg
הילמאר שאכט
זוכה שר האוצר בתקופה הראשונה לשלטון הנאצים.
Joachim von Ribbentrop and Baldur von Schirach.jpg
באלדור פון שיראך
* 20 שנות מאסר מנהיג "נוער היטלר", לאחר-מכן הגאולייטר של וינה.
Inquart crop.jpg
ארתור זייס-אינקווארט
* * * מוות ראש הנאצים האוסטרים, מושל הולנד.
Albert-Speer-72-929.jpg
אלברט שפר
* * 20 שנות מאסר אדריכלו הראשי של היטלר, ומ-1942 - שר החימוש והייצור המלחמתי.
Julius Streicher.gif
יוליוס שטרייכר
* מוות עורך העיתון דר שטירמר.

מהלך המשפט ותגובות הנאשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטוקולים של משפטי נירנברג

תגובות הנאשמים לאישומים היו שונות. היו כאלו, ובראשם הרמן גרינג, אשר המשיכו להתנהג כאילו עודם שולטים באירופה ביד רמה. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון באישומים, ועמדו על כך שכל מעשיהם נעשו בסמכות ולטובת העם הגרמני (התבדחותו של גרינג בחקירה הנגדית - "תשאלו כל גנרל וכל חייל פשוט, אם הם מעדיפים ללכת למלחמה או הביתה") היו כאלו אשר הכחישו את אחריותם האישית, על אף המשרה הרמה שבה אחזו (אלפרד יודל - "יש לי מצפון נקי לפני אלוהים ולפני בני עמי"), והיו אנשים כהנס פרנק, אשר הביעו חרטה. ידועה אמרתו של הנס פרנק "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". אלברט שפאר קיבל אחריות על עצמו בהיותו חלק מהממשלה הנאצית למרות שטען שלא נטל חלק ולא היה מודע לרבים ממעשי הזוועה של המשטר.[1]

אחד מרגעי השיא הדרמטיים של המשפט התרחש ביום 29 בנובמבר 1945, כאשר במסגרת טיעוני התביעה הוצג סרט תיעודי שהופק על בסיס חומר שצילמו חיילי בעלות הברית בעת שחרור מחנות הריכוז בגרמניה חודשים אחדים קודם לכן. הסרט כלל תמונות קשות לצפייה של ניצולים מזי רעב וערמות אינסופיות של גופות, והקרנתו בליווי קריינות מתאימה הביאה לתגובות קשות מצד הקהל באולם המשפט. גם השופטים לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח המראות, והיו ביניהם שמחו דמעה. אפילו אצל חלק מהנאשמים נצפו תגובות של בכי והסבת המבט מן המסך. קודם להקרנה הדגישה התביעה כי כל אחד מהנאשמים נושא בחלק מן האחריות לזוועות שמתעדות התמונות.

ביצוע גזרי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים עשר מבין הנאשמים נידונו לעונש מוות. מהם, מרטין בורמן שבאותה עת לא היה בידי בעלות הברית נידון בהיעדרו, וגזר דינו מעולם לא בוצע. הרמן גרינג התאבד בתאו בבליעת כמוסת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין.

עשרת הנאשמים הנותרים שנידונו למוות הוצאו להורג על ידי התליין האמריקאי ג'ון וודס באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג בחצות 16 באוקטובר 1946, וגופותיהם נשרפו במחנה הריכוז דכאו.

יתר הנאשמים שנדונו לעונשי מאסר ריצו אותם בכלא שפנדאו בברלין. הנאשם רודולף הס, אשר טען כי אינו שפוי וכי אינו זוכר דבר, היה האחרון מביניהם שנותר בחיים, הוא התאבד בתאו בתליה בשנת 1987.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר משפטי נירנברג הועמדו לדין גם אנשי ממשל נאצים בדרגים נמוכים יותר, ורופאים נאצים שערכו ניסויים מזוויעים בבני אדם. משפטי נירנברג שימשו מודל לבית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, שבו הועמדו לדין מנהיגי האימפריה היפנית, על פשעיהם במהלך מלחמת העולם השנייה, למשפט אייכמן ומאוחר יותר אף לבית הדין הפלילי הבינלאומי. למשפטי נירנברג השפעה רבה על התפתחו של המשפט הפלילי הבינלאומי. פסקי הדין השפיעו על ניסוחם של:

סרטים ותיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפט נירנברג : פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, בהוצאת "יד ושם", תשכ"ב
  • ג.מ. גילברט, יומן נירנברג, מסדה, 1961
  • לאון גולדנסון, נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, הוצאת עברית, 2006
  • יעקב רובינסון, העקוב למישור – יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1965, עמודים 6 - 95
  • אריה י' כוכבי, הדרך למשפטי נירנברג - גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה, הוצאת יד ושם, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואכים פסט, אלברט שפאר, תרגום: אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008