קספיוס פאדוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קספיוס פאדוס
נציב יהודה 
שם בשפת אם: Cuspius Fadus
מנהיג קודם אגריפס הראשון
מנהיג הבא אחריו טיבריוס יוליוס אלכסנדר
תחילת כהונה 44
סוף כהונה 46

פאדוס היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 44 עד 46 לספירת הנוצרים.

תקופת הנציבות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנפטר אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, שכיהן כמלך יהודה מטעם הרומאים ותחת השגחתם (44 לספ'), והוא בן 53 שנה, בא הקץ להנהגה היהודית בארץ יהודה. הרומאים החליטו להעביר את השליטה ביהודה לגורם רומי אדמיניסטרטיבי, כלומר לנציב מטעמם, ובכך נפתחת תקופת הנציבות הרומית השנייה, אשר תשתרע בין השנים 44 ל-66 לספ'. מפנה זה התחולל אולי בעקבות אי-שביעות רצון הרומאים ממעשיו האחרונים של אגריפס, ואולי משום שבנו הצעיר, אגריפס השני, טרם צבר ניסיון בהנהגה ושמא לאור נסיבות "בינלאומיות" מעיקות בחזית הפרתית ובשולי המדבר המזרחי, החליטו הרומאים לשנות את מעמדה של יהודה ואת מעמד העומד בראשה. תקופת הנציבות השנייה מאופיינת בכהונתם של נציבים קשוחים, בעלי עמדה פוליטית חד-צדדית, שחלקם אף גילה עוינות ברורה ליהודים. הללו היו הלניסטים במקורם שגילו יחס אוהד ומקפח לטובה כלפי האוכלוסייה המקומית ההלניסטית.

הנציב פאדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשון הנציבים הרומיים היה קוספיוס פאדוס, שתקופת כהונתו הקצרה (44-46 לספ') עמדה בסימן החרפת המאבק בין הציבור היהודי לבין האוכלוסייה הלא-יהודית בארץ ישראל. מה שתרם לכך הייתה, בין השאר, העובדה שצבא העזר של הנציב גויס מקרב המקומיים היוונים-סוריים, ועל כן בכל סכסוך בין יהודים להלניסטים הצבא היה לצד בני מוצאו ופגע ביהודים.

מתיחויות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו ליהודה התערב מיד הנציב בסכסוך הקרקעות שפרץ בין הפוליס פילדלפיה (עמאן של ימינו), לבין כפר יהודי סמוך, שהתדרדר להתנגשות דמים אלימה. פאדוס פסק בסכסוך לטובת פילדלפיה ופקד להוציא להורג את נכבדי הכפר היהודי. היחסים המתוחים בין פאדוס ליהודים החריפו כתוצאה מדרישת פאדוס להפקיד את בגדי הכוהן הגדול למשמרת הרומאים במצודת אנטוניה שבירושלים. לכוונת מהלך זה הייתה משמעות של פיקוח צמוד בעל סממני שליטה ולא מעט התעמרות ברגשות. הקיסר ברומי קלאודיוס, שביקש לפייס את היהודים, דחה את תביעתו של פאדוס, דבר שגרם למעשה להגברת המתח בין הנציב ליהודים.

תופעת המשיחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיו של פאדוס הסתובב בארץ מתנבא הוזה ("משיח שקר") בשם תאודאס, כתופעה אופיינית, אם כי שולית, המשקפת מצב מצוקתי מבחינה כלכלית וחברתית. תאודאס משך אחריו המוני יהודים אל הירדן והבטיח להראות להם ניסים כאליהו הנביא בשעתו ואף לבקוע את הירדן לשניים ולהוליך את חסידיו דרכו. תופעת המשיחיות די הדאיגה את הרומאים, הן מסיבה פוליטית-שליטתית ואף מפחד נוכח התעוררויות מאגיות-נבואיות החוזות את התמוטטות העולם הרומי, על כן לא היסס פאדוס להפעיל את יחידות הצבא כנגד ההתקהלויות המסוכנות הללו. המונים נטבחו וראשו של תאודאס הותז מעליו, מה שהיה עונש צפוי למורדים ברומא. תופעות משיחיות אלה, של מתנבאים המבקשים לשנות את סדרי העולם, ולפתוח במין תקופה חדשה והמאמינים כי הגאולה עתידה להתרחש בקרוב, כאן ועכשיו, היו למורת רוחם הגלויה של המנהיגים היהודיים, אולם התגובה הרומית הנוקשה וחסרת הפשרות הרחיבה את חוג המתנגדים הממורמרים וקוראי הנקם ברומאים.

פאדוס מסיים את כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף באירוע זה ביקש קלאודיוס להתערב ולפייס את היהודים. החשש מהתעוררות מרדנות יהודית, שעלולה להדליק את כל הגזרה, ואף אישיותו המיוחדת, הביאו אותו לפייס את הציבור היהודי. בהוראת קלאודיוס הושבה ליהודים הזכות למנות כוהנים גדולים ואף את הפיקוח על סדרי המקדש ומשק הכספים העביר קלאודיוס לידי אגריפס השני. פאדוס, שכלל לא צידד בעמדה זו נאלץ לקבלה בלית ברירה, וזה היה גם האות לסיום כהונתו (46 לספ').