ממלכת יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ממלכת יהודה וממלכת ישראל בשנת 800 לפני הספירה
מפת ממלכת יהודה וממלכת ישראל בשנת 800 לפני הספירה

ממלכת יהודה הייתה הממלכה של השבטים יהודה, שמעון ובנימין. הממלכה נקראה בשם יהודה על שם שבט יהודה שהיה השבט העיקרי בממלכה (מקור השבט מיוחס על פי התנ"ך לצאצאיו של יהודה בנו של יעקב). בימי בית ראשון, השתרעה הממלכה, שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת, על השטחים המיושבים על ידי שבט יהודה והנלווים אליו.

בימי הבית השני הייתה הממלכה הישות-המדינית של בני ישראל שנותרו בארץ אחרי גלות עשרת השבטים. שטח הממלכה בתקופת בית שני השתנה לפי הנסיבות, וכן מידת עצמאותה, כמדינה גרורה של אימפריה (האימפריה הפרסית, המדינה הסלאוקית, האימפריה הרומית) או פרובינקיה רומית, ואף מדינה עצמאית בימי החשמונאים.

תוכן עניינים

[עריכה] ימי הבית הראשון

יהודה לעתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל) אחרי פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים.

כאשר הפילוג התרחש בשכם, לאחר מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם על כיסאו, בשנת 928 לפנה"ס, מרדו כל שבטי ישראל למעט שבט יהודה ושבט בנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד. ירושלים הפכה לבירתה של הממלכה החדשה, שנקראה ממלכת יהודה.

במשך שישים השנים הראשונות, מטרת מלכי יהודה הייתה בעיקר ביסוס מחדש של סמכותם על הממלכה של עשרת השבטים הנותרים, כך שהיה קיים מצב של מלחמה תמידית בין שתי הממלכות. במשך 80 השנים הבאות לא הייתה מלחמה ביניהן. ברוב הזמן הן היו בנות ברית ידידותיות, ושיתפו פעולה נגד אויביהן המשותפים, בעיקר נגד דמשק, במשך מאה ומחציתה. ליהודה היה קיום מבוסס יותר אחרי סופה של ממלכת ישראל עד לנפילתה הסופית בחורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) על ידי נבוזארדאן, מי שהיה מפקד שומרי הראש של נבוכדנצר השני (מלכים ב' כ"ה 8-21).

הממלכה נהנתה מקיום נפרד במשך 389 שנים. היא תפסה שטח של כ־8,900 קמ"ר.

[עריכה] מלכי יהודה

להלן רשימת מלכי יהודה, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת מהראשון לאחרון:


ממלכת יהודה
שם שנות מלוכה
(לפני הספירה)		 הערות
רחבעם המלך 928-911  
אבים 911-908  
אסא 908-867  
יהושפט 867-846 שותף במלוכה 870-867
יהורם 846-843 שותף במלוכה 851-846
אחזיהו 843-842  
עתליה 842-836  
יהואש 836-798  
אמציה 798-769  
עוזיהו 769-733 שותף במלוכה 785-769
יותם המלך   שותף במלוכה 758-743
אחז המלך 733-727 שותף במלוכה 743-733
חזקיהו המלך 727-698  
מנשה המלך 698-642  
אמון המלך 641-640  
יאשיהו המלך 639-609  
יהואחז 609  
יהויקים המלך 608-598  
יהויכין המלך 597  
צדקיהו המלך 596-586  
גדליהו בן אחיקם נציב יהודה 586 לא היה צאצא לבית דוד. מונה ע"י נבוכדנצאר מלך בבל ונרצח לאחר זמן קצר על ידי ישמעאל בן נתניה

[עריכה] ימי הבית השני

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

[עריכה] שלטון האימפריה הפרסית

לאחר שיבת ציון היו שטחי יהודה נפה של האימפריה הפרסית אשר השליט בה כונה "פחת יהודה". הארץ כונתה יהוד, והייתה מעין פרובינקיה של האימפריה הפרסית, כאשר השליט בה מונה מטעם מלך פרס מקרב היהודים. בתקופה זו שיקם העם את חייו לאחר חורבן הבית הראשון. בית המקדש השני נבנה, והחלו נבטיה של עצמאות מדינית.

[עריכה] השלטון ההלניסטי

לאחר כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול, בשנת 332 לפנה"ס, הפכה יהודה למדינה הנשלטת בידי ההלניסטים. אחרי מלחמות הדיאדוכים נשלטה על ידי בית תלמי, שליטי מצרים התלמיית, ולאחר מכן על ידי הסלאוקים אשר כבשו אותה ממצרים בשנת 198 לפנה"ס. בזמן השלטון ההלניסטי נהנתה יהודה ממידה רבה של אוטונומיה וחופש פולחן. אנטיוכוס הרביעי שינה את הקו המתון הזה וכתוצאה מכך, מרדה יהודה בהנהגתו של מתתיהו החשמונאי.

[עריכה] בית חשמונאי

עמוד ראשי
ערך מורחב – ממלכת החשמונאים

מרד החשמונאים כנגד הסלאוקים, שהתחיל בשנת 167 לפנה"ס תחת הנהגתם של מתתיהו הכהן ויהודה המכבי היה למעשה מלחמה ממושכת שידעה עליות ומורדות. יהודה היכה קשות בצבא הסלאוקי והביא לביטול הגזירות שהובילו למרד, אך בעקבות ההצלחה התעורר גם הרצון לעצמאות מדינית מלאה. לאחר מותו של יהודה בקרב אלעשה חלה תקופה מסוימת של נסיגה בהישגי המרד, כאשר הסלאוקים חוזרים ומשתלטים על שטחים ביהודה, אולם מבחינתם הייתה זו הצלחה זמנית. יונתן הוופסי יורשו של יהודה, ניהל בעיקר מלחמת גרילה, ונהג בעורמה כאשר מדי פעם כרת ברית עם מנהיג סלאוקי אחד כנגד האחר. אחיו, שמעון התרסי, שנטל את ההנהגה אחרי שיונתן נשבה ונרצח בידי המצביא הסלאוקי טריפון, השתלט על מצודת החקרא בירושלים, שהיוותה מעוז חשוב של הסלאוקים והמתיוונים, גירש את הצבא הסלאוקי ממרבית שטחה של יהודה ואף השתלט על ערים לא יהודיות. בתקופתו גם פטרו הסלאוקים את יהודה מתשלום מסים, מעשה שהיווה הכרה בפועל בעצמאות יהודה. בנו, יוחנן הורקנוס הראשון, עוד נאלץ להתמודד עם איום כבד מצד אנטיוכוס השביעי, שניצל את מותו של שמעון כדי להטיל מצור על ירושלים ולהכפיף את יוחנן למרות הממלכה הסלאוקית לתקופה קצרה, אם כי ללא נסיון להתערב בעניינים הפנימיים של יהודה, וכנראה גם ללא יכולת מעשית לשלוט בכל שטחי הארץ. אולם אחרי מותו של אנטיוכוס בקרב נגד הפרסים התמוטטה סופית יכולתם של הסלאוקים להתמודד עם החשמונאים והם חדלו מנסיונותיהם להכריע את יהודה. יוחנן הורקנוס ויורשו, אלכסנדר ינאי, ביססו את שלטונם העצמאי, חיזקו את הצבא, השתלטו על ערים הלניסטיות והרחיבו מאוד את גבולות הממלכה. בתקופתם נהנתה המדינה מעצמאות דתית, מדינית ופוליטית, ואף הגיעה לשיא שטחה, בכיבושים טריטוריאליים, ובגיורם של העמים ששכנו בתחומה, האדומים והיטורים.

המלכה שלומציון, שנטלה את ההנהגה אחרי מות בעלה, אלכסנדר ינאי, זכורה כמי שפייסה במחלוקות הפנימיות בארץ בין הצדוקים לפרושים, ואף מנעה מלחמה עם ארמניה, שבאותה תקופה היוותה כוח עולה. בניה של שלומציון, יוחנן הורקנוס השני ויהודה אריסטובלוס השני, קרעו את הממלכה במלחמה פנימית על ירושת השלטון, וכל אחד מהם פנה בבקשת עזרה לרומאים. הדבר הוביל לכניסת הצבא הרומי לארץ ותחילת תהליך אובדן העצמאות של יהודה.

[עריכה] ההתערבות הרומית

עמוד ראשי
ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

לאחר מות שלומציון המלכה החלו בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני רבים על המלוכה, המצביא הרומי פומפיוס שכבש את סוריה נקרא להכריע בין השנים, וכבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס. פומפיוס הכריע לטובת הורקנוס השני ומינה אותו ל"אתנארך" (נשיא) וכהן גדול, ועמו כ"אפוטרופוס" את אנטיפטרוס האדומי, יועצו שמינה את בניו פצאל למושל ירושלים ואת הורדוס למושל הגליל דבר שרוקן את הורקנוס מסמכויותיו. בשנת 54 לפנה"ס שדד המצביא הרומי קראסוס את אוצרות בית המקדש.

ממלכת יהודה תחת שלטונו של הורדוס
ממלכת יהודה תחת שלטונו של הורדוס

בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והעלו על כס המלוכה את אנטיגונוס השני. הורדוס בנו של אנטיפטרוס, ברח לרומא ושמה שיכנע את אוקטביוס ומרקוס אנטוניוס להמליך אותו למלך היהודים. בשנת 37 לפנה"ס הרומאים גירשו את הפרתים מהמזרח והורדוס בעזרת הצבא הרומי כבש את ירושלים וכונן את מלכותו בחסות הרומאים שנמשכה עד מותו בשנת 4 לפנה"ס.

עם מותו של הורדוס, העם שדוכא רוב שנות שלטונו קם ומרד, יורשו העיקרי של הורדוס ארכלאוס הגיב בהססנות דבר שגרם להתערבותו של נציב סוריה וארוס שדיכא את המרד.

במותו הורדוס ציווה לחלק את ממלכתו לשלושה מבניו, הורדוס אנטיפס מונה לטטראך הגליל, פיליפוס מונה לטטראך הבשן וארכלאוס אמור היה למלוך על יהודה, אדום והשומרון. אוגוסטוס אישר את צוואתו של הורדוס ברובה למעט העובדה שהוא בחר לתת לארכלוס את התואר של אתנארך ולא של מלך בעקבות המהומות שפרצו ביהודה ותגובתו הנרפסת של ארכלאוס.

[עריכה] תקופת הנציבות

לאחר מותו של הורדוס חולקה הארץ בין יורשיו. את יהודה קיבל ארכלאוס אשר שלטונו היה כה כושל, עד כי הרומאים מצאו לנכון לקחת ממנו את השלטון בשנת 6 לספירה, ולהפוך את הממלכה לפרובינקיה לכל דבר ועניין. המצביא קויריניוס שהיה מושל סוריה נשלח לארגן את המדינה. הוא ביצע מפקד אוכלוסין ומינה נציב במעמד "פרפקט". הנציבים משלו ביהודה עד לשנת 41. אירוע בעל חשיבות מיוחדת בתקופה זו הוא צליבתו של ישו בזמן הנציב פונטיוס פילאטוס, זאת על-פי המסופר בברית החדשה.

בשנת 41 מלך ביהודה לתקופה קצרה אגריפס הראשון שהיה ידיד אישי של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס אך לאחר מותו שבו הנציבים לארץ. הפעם היו אלה נציבים במעמד "פרוקורטור" ("משגיח"). תקופה זו מאופיינת ביחס אכזרי של הנציבים אל תושבי הארץ, ובמרידות.

[עריכה] המרד הגדול, ולאחריו

שלטונם של נציבי הנציבות השנייה הביא לשלוש מרידות גדולות -

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שינה אדריאנוס את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלסטינה", ואת שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", ובכך ניתן לראות את סופה של "יהודה" כיחידה מדינית.

[עריכה] השליטה בשטחי יהודה - מאז ועד היום

פירוט השלטונות אשר אחזו בשטחי הממלכה החל מחורבן הבית הראשון ועד היום:

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94
כלים אישיים