קרינת אלפא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרינת אלפא (α) היא תוצאה של התפרקות רדיואקטיבית. הקרינה הרדיואקטיבית נחלקת לשני סוגים עיקריים: קרינת חלקיקים וקרינה אלקטרומגנטית. קרינת אלפא היא קרינה חלקיקית.

איור של קרינת אלפא

הקרינה התגלתה לראשונה בידי ארנסט רתרפורד (Ernest Rutherford) בשנת 1899, ובשנת 1909 הוכיחו רתרפורד ותלמידו תומאס רוידס (Thomas D. Royds) שחלקיקי האלפא הם למעשה גרעיני אטום ההליום. חלקיקי קרינת האלפא מכילים אם כך, שני פרוטונים ושני נייטרונים. בשל כך, כאשר אטום רדיואקטיבי פולט קרינת אלפא, המספר האטומי שלו (מספר הפרוטונים שלו) קטן ב־2 ואילו מספר המסה שלו (מספר הנוקלאונים שלו) קטן ב־4. כך למשל הופך גרעין אורניום 238 הפולט חלקיק אלפא לתוריום 234.

לדוגמה:


{}^2{}^{38}_{92}\hbox{U}\;\to\;{}^2{}^{34}_{90}\hbox{Th}\;+\;{}^4_2\hbox{He}

אף על פי שנוהגים לכתוב בדרך כלל כך:


{}^{238}\hbox{U}\;\to\;^{234}\hbox{Th}\;+\;\alpha

חלקיקי האלפא נפלטים עם אנרגיה קינטית בסביבות MeV 5-9 (מיליון אלקטרון וולט). קרינת האלפא גורמת ליינון רב: בלחץ אוויר רגיל יוצרת הקרינה 105 זוגות יונים לאורך מסלול של סנטימטר אחד. בעקבות כך מאבדים חלקיקי האלפא את האנרגיה הקינטית שלהם לאורך מרחק קצר מאוד, ומסוגלים לחדור דרך דף נייר אחד בלבד או דרך 5 סנטימטרים של אוויר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]