תזמורת קול ישראל בערבית

תזמורת קול ישראל בערבית היא תזמורת שניגנה במסגרת שידורי קול ישראל בערבית בשנים 1948 עד 1993. רצועות השידור הפופולריות ביותר בקול ישראל בערבית היו תוכניות המוזיקה, בייחוד הקלטות התזמורת של קול ישראל בערבית. התזמורת פעלה באופן מצומצם מראשית ימי הרדיו, אך עם הגעתו של המוזיקאי זוזו מוסא ממצרים בשנת 1956, הוקמה התזמורת במתכונתה הרחבה והמוכרת.^[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של תחנת קול ישראל בערבית, או "בית השידור הישראלי", כפי שכונתה בערבית, מעולם לא סופרה במלואה. גם המעט שנכתב ופורסם על אודות התחנה הציג תמונה מצומצמת המסכמת את כל פעילותה כמכשיר של תעמולה, לוחמה פסיכולוגית והסברה מדינית של ישראל. הקו המנחה של מנהלי התחנה הראשונים היה ליצור מכשיר הסברה אשר יפעל לקידום מעמדה ודמותה של מדינת ישראל בשפה הערבית, וישמש כלי לעיצוב דעת הקהל במדינות ערב ובקרב האזרחים הערבים בישראל.^[1] קול ישראל בערבית שימשה גם במה ליצירה מוזיקלית וספרותית ערבית מקורית: לוח השידורים כלל תוכניות מוזיקה מגוונות, במסגרת התחנה פעלה תזמורת קול ישראל בערבית, הולחנו ושודרו בה אלפי יצירות מוזיקליות חדשות (בעיקר על ידי מוזיקאים יהודים עיראקים ומצרים).^[1]

קול ישראל בערבית (רשת ד'), נוסד ככלי הסברה וכמכשיר תעמולה של מדינת ישראל, שהופנה כלפי העולם הערבי וכלפי ערביי ישראל. בתחילה היו שידורי הערבית 45 דקות ביממה במסגרת הגל העברי, וב-1956 פוצל הגל העברי והגל הערבי כך שבשנות ה-60 קול ישראל בערבית שידר שבע וחצי שעות ביממה (כיום השידורים נמשכים 24 שעות ביממה). הרחבת שעות השידור של התחנה התאפשרה בעקבות צירופם של עולים מעיראק לתחנה. גם שעות השידור של התזמורת התפתחו ביחס לגידול בשעות השידור של הגל הערבי.^[2] בתחילה התזמורת ניגנה קטעים במסגרת תוכניות חידונים מוזיקליים. עם הזמן ניגנה מוזיקת רקע בתסכיתים, וקטעים מוזיקליים במסגרת תוכניות המוזיקה. הרפרטואר של התזמורת כלל מוזיקה מוכרת מהעולם הערבי וכן חומר מקורי. בין כותבי המוזיקה היו הנגנים, כדוגמת אלברט אליאס, וכן חברים אחרים בגל הערבי, כגון יצחק אביעזר, שהחל מ-1957 והיה במשך כארבעים שנה עורך המוזיקה של קול ישראל בערבית, בין השנים 1959 - 1985 היה מנצח התזמורת.

מנשה סומך מי שהיה מנהל מחלקת "ההסברה המדינית" של קול ישראל בערבית ספר כי בזכות התזמורת שליוותה את שידורי התחנה, התפרסם קול ישראל בערבית, בתזמורת ניגנו מוזיקאים יהודים מעיראק, ממצרים ומסוריה. "היו ביניהם מוזיקאים בעלי שם, דבר שאיפשר להרכיב תזמורת טובה, לשדר תוכניות מוזיקליות בהפקה מקורית, ולעודד זמרים ומלחיינים מקומיים", אמר סומך.

עם השנים נעשתה התזמורת לאחד המוסדות החשובים בעיצוב המוזיקה הערבית והמזרחית בישראל והיו לה מאזינים רבים במדינות ערב ובקרב פלסטינים ומזרחים בישראל. למרות החיבור המובהק להסברה ישראלית, הסיפור של קול ישראל בערבית פותח לנו צוהר להיסטוריה רחבה ומעמיקה יותר של הרדיו במזרח התיכון, היסטוריה של השפה הערבית בישראל, ההיסטוריה של המזרחים והשפה הערבית וההיסטוריה של התקשורת הפלסטינית והערבית בישראל.^[1]

התזמורת הייתה דלת תקציב ולחלק מהנגנים ניתן תשלום כ"עצמאים" או כפי שתיאר שלמה אל-כוויתי, בנו של דאוד אל-כוויתי, בסרט "התזמורת"^[3] הם הועסקו כפרילאנס, באו הקליטו ושולמו על ההקלטה שביצעו. חלקם זכו לשיפור במעמדם התעסוקתי בתחילת שנות ה-60 והפכו לעובדי מדינה עם זכויות סוציאליות. בשל כך הנגנים הופיעו גם במועדונים, בשמחות ובשאר אירועים. יוצרי המוזיקה (הנגנים ואחרים) קיבלו תשלום על היצירות שחיברו. התשלום שקבלו עבור היצירות הללו נחשב לתשלום מזערי באופן יחסי. כל יצירה זכתה באקו"ם ל"ערך כלכלי" שהתבסס על מחקר שוק שקבע מהו הערך הכלכלי שלה בהתבסס על מגוון השימוש בה ברדיו, בטלוויזיה, במסעדות, חנויות וכו'. למעשה מה שקובע את התעריף על יצירה הם סדרה של פרמטרים לפי כלל בסיסי של הקונפדרציה הבין-לאומית לאגודות יוצרים ומלחינים CISAC. בעת ההיא שנות ה-60, בהתבסס על הפרמטרים שנמדדו, יצירה מוזיקלית בערבית דורגה נמוך באופן משמעותי בהשוואה ליצירה מוזיקלית בעברית.

בעשורים האחרונים נעשו כמה סרטים דוקומנטריים שהתמקדו בפעילות התזמורת: "טקאסים" ו"קפה נח" של דוקי דרור, "צ'לרי בגדד" של אייל חלפון, "אמא פאיזה" של סיגלית בנאי. התערוכה "שמחה גדולה הלילה" של האמנית נבט יצחק התכתבה עם עבודת התזמורת ועם המחקר החלוצי של ענבל פרלסון. לאחרונה ישנה גם שיבה למורשת המוזיקלית של התזמורת שהוביל במשך שנים יאיר דלאל ובעקבותיו גם דודו טסה, פירקת אלנור ועוד. הסרט המסקרן של עופר פנחסוב "התזמורת" משנת 2023, מוסיף נדבך חשוב להיסטוריה המרתקת והלא מוכרת של תזמורת קול ישראל בערבית.^[1] אחת העדויות המענינות בסרט היא של שלמה אל-כוויתי שאביו ודודו ניגנו ושרו בתזמורת כנגנים אורחים, לדבריו בשעת הופעתם של האחים דאוד וסאלח אל-כוויתי הרחובות בבגדאד היו ריקים מאדם.^[3]

תזמורת קול ישראל בערבית השתתפה בהקלטת "התמנון האיטר" של להקת כוורת (מתוך האלבום "פוגי בפיתה").^[4]

ב-1993, עם פרישתו לגמלאות של מנהל הלהקה זוזו מוסא, פורקה התזמורת.

חברי תזמורת קול ישראל בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה מנתה התזמורת שלושה חברים. שני הכנרים, שמואל לוי ויוסף רז'לה, ומנהל התזמורת ונגן העוד עזרא אהרון, שעלה מעיראק לישראל עוד בשנות ה-30. האנסמבל התרחב עם עלייתם של נגנים נוספים במסגרת העלייה ההמונית ממדינות ערב בתחילת שנות ה-50, אחדים מהם ניגנו בתזמורת הממלכתית העיראקית: נעים רג'ואן, שניגן בעוד, ששון עבדו, דאוד אכרם ופליקס מזרחי, שניגנו בכינור, אברהם סלמאן אשר היה עיוור, נחשב לדמות איקונית ידועה, ניגן בקאנון. אברהם דוד הכהן ניגן אף הוא על קאנון, אלברט אליאס ניגן על נאי ויוסף לוי ניגן על תוף מרים, יעקב מורד היה שר ומנגן על תוף וכן חברו אליה, המלחינים והנגנים סלים אל-נור, עזרא ברהום ויצחק אביעזר. האחים דאוד וסאלח אל-כוויתי הצטרפו לתזמורת קול ישראל בערבית כאמנים אורחים, שרו וניגנו מיצירותיהם, במסגרת תוכנית של שעה עם תזמורת קול ישראל בערבית. בשנות ה-70 הצטרף לתזמורת המוזיקאי ונגן העוד, יוסף שם טוב.

הפופולריות של האמנים שניגנו ושרו בתזמורת במדינות המוצא שלהם הפכה את ערוץ השידור לערוץ מבוקש בקרב מאזינים במדינות ערב. עד מהרה הפכו השידורים של תחנת קול ישראל לאיום האימתני ביותר שהסעיר את שליטי העולם הערבי. השדרנים בה כונו על ידי תחנות הרדיו המתחרות جوقة الدعاية دار الاذاعة الاسراىيلية, תזמורת התעמולה של בית השידור הישראלי.

זוזו מוסא שעלה ממצרים היה מנצח התזמורת במשך שנים רבות, וגם ניגן בכינור.