ארצות ערב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדינות הליגה הערבית מסומנות בירוק, כולל מדינות שאינן ערביות. איי קומורו אינם מסומנים במפה זו

ארצות ערב הוא כינוי למדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה אשר רוב תושביהן ערבים מבחינת מוצאם האתני והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. מדינות אלה משתייכות לארגון הבינלאומי הנקרא הליגה הערבית.

מאפיינים משותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין משותף הנרחב ביותר הוא השימוש בשפה הערבית כשפת הדיבור והקריאה (ליודעי קרוא וכתוב).

רוב מדינות ערב היו כ-400 שנה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ואחרי מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון קולוניאלי.

דת הרוב בכל מדינות ערב היא האסלאם (כ-95% מכלל העולם הערבי) וקיים מיעוט, הולך וקטן, של נוצרים ומיעוט דרוזי. יש מדינות בהן מיעוטים שאינם ערבים שיכולים להיות מוסלמים או לא מוסלמים (קופטים, ברברים, כורדים)

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מדינות ערב קיבלו את עצמאותן במחצית השנייה של המאה ה-20, בדרך כלל משלטון קולוניאלי אירופי. המשטרים שכוננו במדינות אלה ריכוזיים מאוד ומבוססים על קבוצות אליטיסטיות. בחלק מהן הונהגו שושלות מלוכה, ובחלק שלטון נשיאותי דיקטטורי. בחלק ממדינות ערב יש חופש פעולה, במידה מסוימת, לאופוזיציה ולעיתונות, למשל: מצרים, קטאר, לבנון ותוניסיה. באחרות השלטון מונע פעילות אופוזיציונית ומטיל צנזורה חמורה על העיתונות, למשל: סוריה, ערב הסעודית וסודאן. יתר מדינות ערב נעות בין שני הקטבים האלה. באף אחת מהן לא שורר משטר דמוקרטי מלא, והניסיונות להנהיג משטר כזה (למשל באלג'יריה בשנות ה-90) לא צלחו. בלבנון, סוריה, עיראק וסודאן שוררים מתחים קשים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. בלבנון הונהג הסדר שעל-פיו תפקידי המפתח בשלטון מחולקים בין העדות השונות, כשהחלוקה היא קבועה ומוגדרת היטב. בעיראק מתנהל מאבק כפול - בין הרוב הדובר ערבית למיעוט הכורדי, ובין המיעוט הסוני (שעליו נמנים גם הכורדים) לרוב השיעי.

בשנים 2010 - 2012 התעורר גל מחאות בעולם הערבי, שכלל כמעט את כל ארצות ערב, בעוצמה כזו או אחרת. בחלק מהמדינות הביא גל המחאות למהפכות של ממש ולחילופי שלטון.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובן המכריע של מדינות ערב שלטת דת האסלאם, אם כי רוב המדינות המוסלמיות בעולם אינן ערביות. מתוך 1.4 מיליארד מוסלמים בעולם חיים במדינות ערב כ-300 מיליון מוסלמים (ועוד כ-28 מיליון לא מוסלמים) כלומר רק כ-20% מכלל המוסלמים בעולם חיים במדינות ערב. כמעט בכולן האסלאם הוא אסלאם סוני, אם כי יש רוב שיעי קטן בעיראק ובבחריין ומיעוט שיעי גדול בלבנון. בחלק ממדינות ערב יש קהילות לא-מוסלמיות גדולות, למשל במצרים (נוצרים קופטים), בלבנון (נוצרים מארונים, דרוזים) ובסודאן (נוצרים, בני דתות מקומיות). בסוריה יש מיעוט גדול השייך לעדה העלאווית, עדה שהתפצלה מהאסלאם השיעי והפכה לדת עצמאית. שליטי סוריה הם עלאווים, אם כי עובדה זו מוצנעת בדרך-כלל, כדי שלא לעורר סכסוך בין-דתי. בנוסף,עד העלייה ההמונית בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים הייתה קהילה יהודית גדולה בארצות ערביות רבות. כיום בחלק מהמדינות הערביות יש קהילות יהודיות קטנות מאוד המונות מאנשים בודדים ועד למאות אנשים. הקהילות הגדולות ביותר הן במרוקו ובתוניסיה.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערב מתאפיינות בכך שבכולן השפה הערבית הספרותית (כלומר השפה המשמשת בכתיבה, בנאומים ובתקשורת האלקטרונית) היא שפה רשמית, המדוברת (או לפחות מובנת) על ידי מרבית האוכלוסייה. ההבדלים בין הגרסאות השונות של הערבית הספרותית הם קלים בלבד, ואינם מפריעים לתקשורת הבין-ערבית. הניבים הערביים המשמשים בדיבור היומיומי, לעומת זאת, שונים מאוד ממדינה ערבית אחת לאחרת. בנוסף ישנם מיעוטים לשוניים גדולים במדינות ערב כגון, הכורדים בעיראק ובסוריה, והבֶּרְבֶּרים במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ולבנון מקובל להשתמש גם בשפה הצרפתית, ובירדן נעשה שימוש נרחב בשפה האנגלית.

הניבים השונים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל משרק" (המזרח) ו"אל- מע'רב" (המערב). חלוקת הניבים לא חופפת לחלוקה המדינית. הניבים המערביים מדוברים מלוב ומערבה והניבים המזרחיים מדוברים בשאר ארצות ערב.

הניב המצרי מובן ברוב מדינות ערב. הסיבה לכך היא היותה של מצרים יצרנית סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שיוצאו במשך שנים רבות לכל העולם הערבי.

חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומן הגאוגרפי של מדינות ערב הוא דרום מערב אסיה ("הסהר הפורה", חצי-האי ערב) וצפון אפריקה (אפריקה שמצפון לסהרה).

על פי המינוח המקובל מחולקות ארצות ערב לחטיבות‏[1] הבאות:

  1. אל־משרק אל־ערבי ((المشرق, ארצות המזרח הערביות) הן המדינות סוריה, ירדן, לבנון ועיראק, וכן הרשות הפלסטינית
  2. אל־מע'רב (المغرب, ארצות המערב) הן מצרים, לוב, סודאן, תוניס, אלג'יריה ומרוקו
  3. מדינות המפרץ הן כווית, איחוד נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, בחריין, עומאן וקטאר
  4. תימן

יבשת אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

10 מדינות ערב נמצאות ביבשת אפריקה:

יבשת אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

11 מדינות ערב נמצאות ביבשת אסיה:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • און וינקלר, דמוגרפיה פוליטית במדינות ערב במאה ה-20, האוניברסיטה הפתוחה, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל בספרו של ניקולא זיאדה