ערביי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערביי ישראל
عرب إسرائيل
אוכלוסייה
1,617,000
270,000 במזרח ירושלים וברמת הגולן (2012)
20.5% מכלל האוכלוסייה בישראל 1,617,000 ‏‏[1]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
Flag of Israel.svg ישראל
שפות
ערבית, עברית
דת
83% מוסלמים (בעיקר סוניים), 8.5% נוצרים ו-8.3% דרוזים
קבוצות אתניות קשורות
פלסטינים
מפת ריכוזי האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, 2000

ערביי ישראל הוא כינוי לאלו מקרב ערביי ארץ ישראל שהם אזרחי ישראל. ערביי ישראל כוללים רבים מתושבי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שנשארו בשטח מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות, או שהספיקו לחזור לבתיהם לפני סגירת הגבולות ואת צאצאיהם. בתום המלחמה הוענקה לאוכלוסייה זו אזרחות ישראלית, כאשר במסגרת חוק האזרחות, הפכו אותם אנשים לאזרחי מדינת ישראל. לאוכלוסייה זו נוספו מהגרים ערביים, בעיקר כתוצאה מאיחוד משפחות, וכמו כן מעטים נוספים שקיבלו זכות להתיישבות בעקבות מתן שירותים למדינת ישראל. יש שכוללים בקבוצה זו גם את תושבי הקבע שאינם אזרחים, לרבות אלו המתגוררים בשטחים שמדינת ישראל סיפחה - מזרח ירושלים ורמת הגולן.

תוכן עניינים

טרמינולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "ערביי ישראל" הוא המונח השגור בפי מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל, על-מנת לתאר קהילה זו של אזרחים או תושבים של מדינת ישראל. "ערבים ישראלים", "ישראלים ערבים", "האוכלוסייה הערבית בישראל", "תושבים ערבים" או "המגזר הערבי" גם הם מונחים המשמשים לתיאור אוכלוסייה זו על ידי הרשויות בישראל, מרבית האוכלוסייה היהודית ואמצעי התקשורת העבריים בישראל.

בקרב הקהילה עצמה, מקובל המונח "ערביי 48'" (عرب 48'), כיוון שמעמדם נוצר ב-1948 (בעקבות מלחמת העצמאות), או "ערביי הפְּנים" (عرب الداخل), כיוון שנותרו ב"פְנים פלסטין" (כלומר בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל). יש המעדיפים את הכינוי "הפלסטינים של 48'" (فلسطينيو 48') או "פלסטינים-ישראלים" (فلسطينيون إسرائيليون'), כדי להדגיש את זיקתה של הקהילה לפלסטינים, שיושבים ברובם בגדה המערבית וברצועת עזה. הביטויים העבריים הללו מקובלים גם אצל יהודים המשתייכים למחנה השמאל בישראל, והביטויים המקבילים בערבית מקובלים במדינות ערב.

רוב ערביי ישראל מגדירים עצמם כערבים, חלקם מגדירים עצמם גם כפלסטינים. אולם, יש עדות דוברות ערבית שאינן רואות עצמן בהכרח כערביות, אך נתפסות בציבור היהודי כערביות. ההגדרה הרשמית של לאומיות כפי שמופיעה במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל נקבעת על-פי קריטריונים של משרד הפנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

קהילת הערבים אזרחי ישראל נוצרה, כפי שמרמז כינוים בערבית, במהלך מלחמת העצמאות, בין השנים 1948 ו-1949. ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, כששני שלישים מאוכלוסייתה ערבים ושליש יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות - מדינה ערבית ומדינה יהודית. ההנהגה היהודית קבלה את תוכנית החלוקה, וההנהגה הערבית בארץ ישראל, בהשפעת חאג' אמין אל-חוסייני, דחתה אותה מכול וכול, דחייה שמצאה את ביטוייה בשטח בהתקפות של ערביי ארץ ישראל נגד היישוב, שהתפתחו למלחמת אזרחים והפכו למלחמה אזורית עם פלישת מדינות ערב לשטח מדינת ישראל, ב-15 במאי, יום לאחר שהכריזה על עצמאותה.

במהלך הקרבות נמלטו או גורשו ערבים רבים מבתיהם ברחבי הארץ. בשלב הראשון רוב הפליטים התרכזו במחנות סביב הערים הגדולות בשטחים אשר עתידים להיקרא שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, וחלקם הגיעו מיידית או מאוחר יותר למדינות ערב השכנות, מתוך תקווה לזכות בהן בהגנה, ומתוך אמונה בניצחונן העתידי שיאפשר את חזרתם לארץ.

בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכמי רודוס, ונקבעו קווי שביתת הנשק (הקו הירוק). בתחומי מדינת ישראל נותרו תושבים ערבים ואליהם צורפו במסגרת חילופי השטחים גם תושבי ואדי ערה (נחל עירון) והמשולש. חלק מהפליטים הספיקו לחזור לבתיהם שבתוך תחומי הקו הירוק בטרם נסגרו הגבולות לחלוטין, אולם רובם המכריע של הפליטים נותרו במחנות שאליהם נמלטו, ולא הורשו לחזור. כך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים.

הערבים התייחסו לאירועים אלה כאל אסון, וכינו אותו הנכבהערבית النكبة - "האסון" או "המכה").

בדצמבר 1948 חיו בשטח מדינת ישראל ושטחי הכיבוש השונים, 108,000 ערבים, מהם כ-40,000 בעלי זכות בחירה. מספר הערבים ב-82 הכפרים ברחבי הארץ הגיע ל-76,000. בשלוש הערים רמלה, לוד ומג'דל, חיו כ-15,000 נפש, ובשטחי הנגב כ-8,000 ערבים‏[2].

ב־8 בנובמבר 1948 התקיים מפקד אוכלוסין כללי בישראל, באזורים שהיו בשליטת צה"ל ב-14 באוקטובר 1948. ערבים שלא היו בישראל בעת המפקד אך נמצאו בו מאוחר יותר נחשבו לנפקדים נוכחים. לפי הערכות היו ב-1950 כ-46,000 נפקדים נוכחים מתוך כ-156,000 ערבים שנותרו בישראל סך הכול.

1949 - 1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הממשל הצבאי על ערביי ישראל

התושבים הערבים שנמצאו בתחומי המדינה, או שהצליחו לחזור לתחומה, היו זכאים לאזרחות ישראלית, והיו זכאים להצביע בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בינואר 1949 (עוד לפני הסכמי שביתת הנשק). בכנסת הראשונה כיהנו שלושה חברי כנסת ערביים: אמין סלים ג'רג'ורה (أمين سليم جرجورة) וסיף א-דין א-זועבי (سيف الدين الزعبي), שניהם נציגי "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" (מפלגה שהוקמה על ידי מפא"י), ותאופיק טובי (توفيق طوبي) מחיפה, שייצג את "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י). ייצוג הערבים בכנסות הבאות היה דומה כשנציגיהם היו ממפלגות לווין של מפא"י והמפלגה הקומוניסטית.

יחסם של שלטונות המדינה לאזרחים הערביים בתקופה זו, מיד לאחר מלחמת העצמאות, היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי (על-פי תקנות מנדטוריות לשעת חירום משנת 1945) ומגבלות רבות. הממשל הצבאי הוטל על שטחים גאוגרפים, אבל בפועל הוא חל כמעט אך ורק על הערבים, וזאת הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בערים המעורבות, כמו חיפה ויפו, לא הוחל הממשל הצבאי, והערבים שחיו בהן נהנו מחופש רב יותר.

בראשית ימי המדינה פעלו השלטונות לריכוז הערבים שנותרו ביישובים חצי ריקים במספר יישובים, כמו מזרעה ושיח' דנון, תוך פינוי כפרים אחרים לצורך התיישבות יהודית. כמו כן, פונו יישובים ערביים בקרבת הגבול, כמו איקרית ובירעם. בחלק מהמקומות, כמו באל מג'דל, עודדו השלטונות את הגירתם של ערבים אל מחוץ לתחומי המדינה.

בתקופת ראשית המדינה התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין, ששימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן ערביי ישראל (שנותרו בשטח ישראל).

במהלך תקופה זו התרחש ב־1956, ביום הראשון של מלחמת סיני, טבח כפר קאסם בו נטבחו למעלה מארבעים מתושבי כפר קאסם, ובהם נשים וילדים.

שיפור משמעותי במעמדם של ערביי ישראל הושג באמצעות ההסתדרות, שקיבלה ערבים לשורותיה החל מ־1958. 14,500 ערבים התקבלו ב-1958 לאגוד המקצועי של ההסתדרות.

בשנה זו הגיע מספר התלמידים הערביים בבתי הספר הממשלתיים ל-30,000, בבתי ספר נוצריים 9,000, בבתי ספר תיכוניים 845 ובאוניברסיטה 55 תלמידים‏[3].

לקראת סוף שנות החמישים החלו ניסיונות ולחצים לבטל את הממשל הצבאי וחלק ממגבלותיו הוסרו. לבסוף, בשנת 1966 ביטל ראש הממשלה דאז, לוי אשכול את הממשל הצבאי, אך חלק מסמכויותיו הועברו למשטרת ישראל ובוטלו בהדרגה רק במהלך השנים הבאות.

1967 - 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לבני הכפר עראבה שנהרגו בסכסוך היהודי-ערבי בכפר עראבה בגליל
15 באפריל 2010: הפגנת תושבי שפרעם מול היכל המשפט בחיפה, נגד העמדתם לדין של החשודים בהריגת הרוצח עדן נתן זדה. הנפת דגל פלסטין בהפגנות ערביי ישראל, היא תופעה גוברת בעשור הראשון למאה ה-21.

ביטול הממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק, ופתיחת הקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים, שיצרה קשר מחודש בין ערביי ישראל לבין הפלסטינים האחרים, החלה התאוששות הדרגתית של הקהילה. התאוששות זו התבטאה בעיקר בפיתוח הקהילה הפנימית אולם היו לה גם השפעות חיצוניות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובמקביל לצמיחתו של מעמד בינוני משכיל חדש בקרב ערביי ישראל, התפתחה בקרב ערביי ישראל אווירה ביקורתית יותר כלפי המדינה ומוסדותיה. החל מתקופה זו ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל, אשר ניזונה בין היתר מהקשר לערביי המדינות השכנות, אשר חודש לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנת 1976, התרחשו אירועי יום האדמה. אירועים אלה היוו התנגשות אלימה ראשונה בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה. הרקע להתנגשות היה הפקעת קרקעות של אזרחים ערבים באזור הגליל. ב-1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שברבות הימים הפכו חבריה לחלק משמעותי מהנהגת הציבור הערבי.

בבחירות 1984 הצביעו רוב הערבים בפעם הראשונה למפלגות לא ציוניות, רוב זה שהיה זעיר בהתחלה (51%) גדל במהירות בשנים שלאחר מכן. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביעו רוב ערביי ישראל את תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית ב"שטחים" ואף קיימו הפגנות תמיכה (ברובן המוחלט לא אלימות) בה, אולם בסקרי דעת קהל שנערכו, הביעו רובם את רצונם לשמור על מעמדם כאזרחי ישראל‏[4].

כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, תמכה בהם ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. אף שלא היו שותפות בקואליציה, נהנו המפלגות הערביות בכנסת ה-13 מהסכם מיוחד לשיתוף פעולה עם ממשלתו של יצחק רבין. בתקופתו ניסו להוביל מהלך של העדפה מתקנת כלפי האוכלוסייה הערבית. כך למשל מונה ב-1995 עלי יחיא לשגריר ישראל בפינלנד והיה לערבי הראשון בשירות החוץ הישראלי. עם זאת, למרות שיפור מסוים במעמדם, עדיין הורגש קיפוח של ערביי ישראל בעיקר בתחום הקצאת כספי ציבור לתחזוקת היישובים הערביים, למערכת החינוך הממלכתית הערבית, ולפרויקטים במגזר הערבי. בעיית הכפרים הבלתי מוכרים הוסיפה להעיק על הציבור הערבי, על אף ההכרה שזכו לה כמה מכפרים אלה. התגברות המתח והאלימות בין ישראל לפלסטינים לקראת סוף שנות ה-90, נתנה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל וביחסם עם הציבור היהודי, אירועים אלימים שבעבר היו נדירים ביותר, הלכו ותכפו.

2000 - עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות בין רבים מערביי ישראל לבין רשויות המדינה הגיעה לשיא באירועי אוקטובר 2000 כאשר 12 ערבים אזרחי ישראל ואדם נוסף מעזה נהרגו בזמן המהומות בתחילת האינתיפאדה השנייה - חלקם בלא שהשתתפו בהן. אירועים אלימים אלה הביאו לנזקים קשים הן לכלכלתם של ערביי ישראל והן ליחסים בינם לבין היהודים. מבחינה פוליטית זכתה הנהגת ערביי ישראל להישג חסר תקדים מבחינתה - הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אור) שחקרה את האירועים ואת מצב המגזר הערבי בכלל. הנתק בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל לאחר אירועי אוקטובר 2000 הגיע לממדים חסרי תקדים, אולם הקשרים הכלכליים והאזרחיים התחדשו לאחר מספר שנים.

לאורך השנים מתקפות הטרור הפלסטיניות ופעולות מלחמתיות אחרות שכוונו נגד האוכלוסייה הישראלית גבו קורבנות בנפש גם בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל. במהלך מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, נהרגו 19 אזרחים ערבים מירי הרקטות של חזבאללה.

קבוצות אתניות ודתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל#מוצאם של ערביי ישראל לפי מחקר אטימולוגי

ערביי ישראל יוצרים קהילה מגוונת מבחינה תרבותית ואתנית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, ערביי ישראל מהווים כ-1,413,500 בני אדם - נתון אשר כולל גם את ערביי מזרח ירושלים, והתושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית. ערביי ישראל מהווים קרוב ל-20% מכלל האוכלוסייה בישראל‏[5]. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, 83% מתוך ערביי ישראל הם מוסלמים, 12% נוצרים ו-5% דרוזים.‏[6]

השפה הלאומית ושפת האם של ערביי ישראל, לרבות האוכלוסייה הדרוזית, היא ערבית והניב הנפוץ ביותר הוא ערבית פלסטינית.

לרבים מאזרחיה הערבים של ישראל יש קשרי משפחה עם פלסטינים מאזור הגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, סוריה ולבנון. ישנם ערבים בדואים בעלי קשרי משפחה עם בדואים מכל המדינות הנזכרות לעיל וגם מסיני וערב הסעודית.

המוסלמים-הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסלאם בישראל
אימאם מסגד מכפר סכנין שמחזיק בידו קוראן

האוכלוסייה המוסלמית הערבית בישראל מהווה (מבלי להכליל את האוכלוסייה הבדואית) בערך 70% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל.

נכון לשנת 2005, שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה המוסלמית בישראל (כולל הבדואים) הוא הגבוה ביותר מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל: ממוצע של 4.0 ילדים לכל אישה, לעומת ממוצע של 2.7 ילדים לכל אישה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, גידול שנתי של 3% לעומת 1.5% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל‏[7]. בסביבות 25% מהילדים בישראל כיום נולדו להורים מוסלמים. האוכלוסייה המוסלמית היא צעירה ברובה: 42% מכלל המוסלמים הם ילדים מתחת לגיל 15, לעומת 26% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. הגיל הממוצע של המוסלמים הישראלים הוא 18, ואילו הגיל הממוצע של היהודים הישראלים הוא 30. אחוז האנשים מעל גיל 65 עומד על פחות מ-3% עבור האוכלוסייה המוסלמית, לעומת 12% עבור האוכלוסייה היהודית.‏[6] על פי תחזיות, במהלך 15 השנים הבאות האוכלוסייה המוסלמית תגדל ליותר מ-2,000,000 אנשים, או 24-26% מכלל האוכלוסייה של מדינת ישראל. כמו כן, על פי תחזיות, בשנת 2020 האוכלוסייה המוסלמית תהווה כ-85% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל (עלייה של 3% מ-2005)‏[8].

הבדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדואים בישראל

הבדואים בישראל מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הבדואים בצפון הארץ, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם, והבדואים בנגב, בהם יש נוודים למחצה ותושבי עיירות וכפרים בלתי מוכרים. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ, ובין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה, באר-שבע וחיפה). לפי נתוני משרד החוץ, נכון לשנת 1999 חיו 110,000 בדואים באזור הנגב, 50,000 בדואים באזור הגליל ו-10,000 בדואים באזור המרכז‏[9].

המונח "בדואים" משמש בדרך כלל כהתייחסות לקבוצות ערבים נוודים או נוודים למחצה שנמצאים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני והנגב ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 החלו הבדואים בארץ ישראל לעבור לעיבודים חקלאיים, עם דגש על ייצור חקלאי והפרטת אדמות השבט.

בשנת 1948, לפני הקמת מדינת ישראל, חיו בנגב בערך 65,000 - 90,000 בדואים. במלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, ובנגב נותרה אוכלוסייה של כ-11,000 נפש. הבדואים אשר נותרו באזור הנגב לאחר מלחמת העצמאות אולצו לעבור במהלך שנות החמישים והשישים לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום ממשל צבאי, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע באזור הסייג ובעידוד התושבים לעבור אליהן.

כיום מתגוררת בערך מחצית מאוכלוסיית הבדואים בישראל באזור זה, כאשר העיר רהט היא היישוב הבדואי הגדול ביותר בישראל. ממשלת ישראל מעודדת את הבדואים לגור כתושבי קבע בעיירות הפיתוח הללו אולם כמחצית מאוכלוסיית הבדואים בנגב ממשיכה לחיות ב-59 "כפרים בלתי מוכרים". תושביהם של הכפרים הבלתי מוכרים אינם זכאים לאספקת שירותים בסיסיים כגון חיבור לרשתות המים, החשמל והטלפון וכמו כן, הכפרים הבלתי מוכרים אינם כלולים בתכנון שירותי בריאות וחינוך, ולא בתכנון רשת הכבישים והתחבורה הציבורית. הרשויות בישראל אוסרות על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים להקים מבני קבע, אם כי רבים עושים כן בעודם מסתכנים בקנסות ובהריסת הבתים עצמם.

הדרוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרוזים בישראל
שלוש דרוזים בתלבושת מסורתית בפקיעין

הדרוזים הם בני עדה שמקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11. כמעט כל חברי העדה הדרוזית מתגוררים בישראל, בלבנון ובסוריה. מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2008 מנו הדרוזים 122 אלף בני אדם המהווים כ-1.7 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-8.3 אחוזים מהערבים בישראל. היישובים הדרוזים הגדולים ביותר הם דליית אל-כרמל, עספיא ובית ג'ן. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאשה.‏‏

ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. מרבית תושבי כפרים אלו אינם אזרחים ישראלים אלא בעלי תעודת תושב בלבד.

אחד מעקרונותיה הבסיסיים של האמונה הדרוזית, הינו נאמנות לשלטון אשר תחתיו הם חוסים. משום כך, על אף שאוכלוסיית הדרוזים בישראל הם דוברי ערבית בדומה לאוכלוסיית הדרוזים בסוריה ובלבנון, חלקם הגדול רואים את עצמם כישראלים ולהבדיל מהערבים הנוצרים והערבים המוסלמים בישראל הם לא מגדירים את עצמם כפלסטינים. לוחמים דרוזים פעלו בשרות המחתרות היהודיות עוד בתקופת המרד הערבי הגדול (1936 - 1939). עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסו לוחמים דרוזים מהכפרים הדרוזים באזור הכרמל לצה"ל. בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית הנפרדת מהקהילה המוסלמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הצעירים הדרוזים משרתים בצה"ל שירות חובה ואף היו שותפים במלחמות ישראל.

הנוצרים-הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערבים נוצרים, נוצרים בישראל

הערבים הנוצרים מהווים בערך כ-9% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל וקרוב ל 70% מתוכם מתגוררים במחוז הצפון, בעיקר ביישובים ג'ש (גוש חלב), עיילבון, כפר יאסיף, כפר כנא, אעבלין, שפרעם ונצרת. האוכלוסייה הערבית-נוצרית בישראל מונה כיום מעל ל-117,000 איש. אישים ערבים-נוצרים בלטו לאורך השנים במפלגות הערביות בישראל וכללו מנהיגים כגון הארכיבישוף ג'ורג' חכים, תופיק טובי, אמיל חביבי ועזמי בשארה.

מנהיגים דתיים ערבים-נוצרים בולטים כוללים את הארכיבישופים מלכיתי בוטרוס מועלם ואליאס שקור והפטריארך הלטיני של ירושלים מישל סבאח.

השופט הערבי הנוצרי סלים ג'ובראן הוא האזרח הערבי הראשון בישראל אשר מונה למשרת שופט בבית המשפט העליון בישראל.

בשנות המדינה הראשונות צברו הערבים הנוצרים כוח מעבר למשקלם הדמוגרפי. רבים מחברי הכנסת הערבים היו נוצרים, כדוגמת תופיק טובי ממק"י ואמין-סלים ג'רג'ורה מהרשימה הדמוקרטית של נצרת שהייתה מקורבת למפא"י. מצב זה השתנה רק בשנות ה-70 של המאה העשרים. השכלתם של הנוצרים הייתה תמיד גבוהה יותר והפער החברתי-כלכלי בינם לבין המוסלמים היה גדול ואף העמיק.

ערבים נוצרים הם אחת מהקבוצות המשכילות ביותר בישראל.[10] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז הזכאים לתעודת בגרות במגזר הערבי נוצרי הוא גבוה (64%), ודומה לאחוזים בחינוך הממלכתי,‏[11] אולם שיעור העומדים בסף הנדרש ללימודים באוניברסיטאות (78%) גבוה יותר מבשאר המגזרים.‏[12] בנוסף, בקרב האוכלוסייה הערבית נוצרית, מספר לומדי הרפואה פי שלושה יותר מאשר בקרב היהודים,‏[13] אחוז המועמדים הערבים הנוצרים מרבית המועמדים מהמגזר הערבי באוניברסיטאות הוא 17.0% ו-14.4% במכללות, ולימודי משפטים נפוצים יותר בקרב הנוצרים, גם במקצועות המתמטיקה ומדעי המחשב נרשמו שיעורי סטודנטים גבוהים יותר בקרב הנוצרים.‏[14] ואחוז הנשים הלומדות באקדמיה גבוה מהאחוז באוכלוסייה הכללית.‏[15]

רבים מהתלמידים הערבים-נוצרים לומדים בבתי ספר כנסייתיים. חלק מבתי ספר אלה נחשבים לבתי ספר עם אחוזי הצטיינות גבוהים.‏[16][17]

הקהילה הנוצרית הגדולה ביותר בישראל היא זה של הקתולים היווניים, שמהווים 40% מהאוכלוסייה הנוצרית בישראל,[18][19] הנוצרים אורתודוקסיים מהווים 32%, הקתולים, 20%, והמארונים 7%. קבוצות שנותרו נוצריות (כפרוטסטנטים) מהווים 1% מהאוכלוסייה הנוצרית.[20]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ערביי ישראל מהווים כ-1,498,000 בני אדם, או 20.3% מכלל אוכלוסיית ישראל (2008). נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כוללים תחת הגדרה זו גם את 250,000 ערביי מזרח ירושלים ו-19,000 התושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית (ראו להלן). האזרחים הערבים של מדינת ישראל מהווים כ-15% מכלל אוכלוסיית ישראל. 83% מהאזרחים הערבים הם מוסלמים, 12% נוצרים ו-5% דרוזים.

אזורי מגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכלוסייה הערבית ביפו מונה 16,000 תושבים[21]
העיר התחתית בחיפה, 70% מהתושבים הם ערבים בני דתות שונות

ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של ערביי ישראל הם בהרי הגליל, באזור המשולש, בשכונות המזרחיות של ירושלים (33% מכלל אוכלוסיית העיר) ובכפרים הבדואים בצפון הנגב. העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל היא נצרת בה חיים 66,300 תושבים (2008), השנייה היא אום אל-פחם בה חיים 44,400 תושבים (2008) השלישית היא טייבה בה חיים 36,500 תושבים (2008).

ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של הבדואים בישראל הם בדרום והגדולים שביישובי הבדואים הם רהט (رهط) ותל שבע (تل السبع).

ערביי ישראל מאופיינים במספר רב יחסית של ילדים: ממוצע של 3.9 ילדים לאישה מוסלמית לעומת 2.69 ילדים לאישה יהודיה. על כן, אוכלוסיית הערבים בישראל צעירה ו-40% מהם מתחת לגיל 18. בזכות שירותי בריאות מודרניים שיעור התמותה אצל הערבים ירד מאוד ותוחלת החיים עלתה.

הגידול המהיר באוכלוסייה הערבית יוצר חוסר התאמה בין התשתיות הקיימות בכפרים לאוכלוסייה שצריכה להשתמש בהם.

ערביי ישראל מהווים כיום רוב (52%) במחוז הצפון של ישראל‏[6]. בסך הכל ישנם 122 יישובים בישראל בהם מרבית האוכלוסייה או האוכלוסייה כולה היא ערבית, ב-89 יישובים מתוכם כמות האוכלוסייה היא מעל ל-2,000 אנשים. שבע העיירות בנגב, כמו גם מועצה אזורית אבו בסמה אשר נבנו על ידי הרשויות במטרה לרכז את אוכלוסיית הבדואים בנגב, הם היישובים הערבים היחידים שנוסדו במדינת ישראל מאז 1948.

46% מהערבים בישראל (622,400 אנשים) חיים בעיקר ביישובים ערבים בחלק הצפוני של ישראל‏[6]. נצרת היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, עם אוכלוסייה של 65,000 מתוכם בערך 40,000 הם מוסלמים. שפרעם מונה כ-32,000 תושבים ומכילה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים, נוצרים ודרוזים. ירושלים, אשר בעלת אוכלוסייה מעורבת, מכילה כיום את האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בישראל. בירושלים התגוררו כ-209,000 ערבים בשנת 2000 אשר היוו כ-33% מכלל תושבי העיר ויחד עם תושבי המועצה המקומית אבו גוש היוו כ-19% מכלל האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. 14% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת במחוז חיפה בעיקר באזור ואדי עארה. אזור זה מכיל את העיר המוסלמית הגדולה ביותר בישראל, אום אל-פחם, אשר מונה 43,000 תושבים. באקה-ג'ת ועיר הכרמל הם שני מרכזי האוכלוסייה השניים בגודלם במחוז חיפה. האוכלוסייה הערבית בחיפה מהווה כ-9% מכלל האוכלוסייה בעיר, כאשר רובם מתגוררים בשכונת ואדי ניסנאס. 10% מהאוכלוסייה הערבית בישראל שוכנת במחוז המרכז, בעיקר בערים טייבה, טירה (עיר) וקלנסווה כמו גם בערים המעורבות לוד ורמלה אשר מכילות בעיקר אוכלוסייה יהודית.‏[6] מתוך 11 האחוזים הנותרים, 10% מתגוררים ביישובים בדואים בחלק הצפוני של הנגב. העיר רהט היא העיר הערבית היחידה במחוז הדרום. האחוז הנותר של האוכלוסייה הערבית בישראל שוכן בערים בהם האוכלוסייה העיקרית היא יהודית, כגון נצרת עילית בה שיעור האוכלוסייה הערבית הוא 9% ותל אביב יפו בה שיעור האוכלוסייה הערבית עומד על 4%.‏[6]

בפברואר 2008 הודיעה ממשלת ישראל כי בכוונתה להקים בפעם הראשונה עיר ערבית מתוכננת בישראל‏[22][23].

יישובים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-60% מהערבים בישראל מתגוררים בגליל, 20% ביישובי המשולש, 10% בנגב, ו-10% בערים המעורבות. המרכזים החשובים של ערביי ישראל הם נצרת (בערבית: الناصرة) וחיפה (בערבית: حيفا). רוב מערכות העיתונים, הוצאות הספרים, מרכזי המפלגות והארגונים השייכים לקהילה זו ממוקמים בערים אלה. ערים גדולות נוספות שבהן כמעט כל האוכלוסייה היא ערבית-ישראלית הן: אום אל פחם (أمّ الفحم), טייבה (الطيبة),שפרעם (شفاعمرو)ובאקה אל-גרביה (باقة الغربية). בנגב נעשה ניסיון מצד המדינה לבנות יישובים בדואים חדשים כדי לרכז בהם את האוכלוסייה הבדואית שהייתה מפוזרת בכפרים קטנים ברחבי האזור. הוותיקים והגדולים שביישובים אלה הם רהט (رهط) ותל שבע (تل السبع). צעד זה נחל הצלחה חלקית בלבד. מנהיגי הבדואים בנגב מתלוננים כי הצעד הזה נכפה עליהם, בין היתר על ידי סירוב המדינה להכיר בכפרים הבדואים הקיימים ולספק להם שירותים. כמו כן, הם מתלוננים על הזנחה ביישובים החדשים שהוקמו. מדינת ישראל רואה בהקמת היישובים צעד חשוב לשם פיתוח הנגב, וכדי להקל על צה"ל להגדיר שטחי אש.

נצרת מכילה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים ונוצרים והיא העיר הערבית הגדולה בישראל
אום אל-פחם היא העיר המוסלמית הגדולה בישראל והעיר הערבית הגדולה ביותר באזור המשולש.
טייבה העיר הערבית השנייה בגודלה באזור המשולש והגדולה ביותר במשולש הדרומי.
מרכזי האוכלוסייה העיקריים
יישוב אוכלוסייה מחוז
נצרת 66,300 הצפון
אום אל-פחם 44,400 חיפה
טייבה 36,500 המרכז
שפרעם 34,900 הצפון
באקה-ג'ת 33,100 חיפה
שגור 30,500 הצפון
טמרה 27,800 הצפון
סח'נין 25,500 הצפון
עיר הכרמל 25,200 חיפה
טירה 21,900 המרכז
עראבה 21,100 הצפון
מע'אר 19,600 הצפון
כפר כנא 18,800 הצפון
כפר קאסם 18,500 המרכז
מרכזי האוכלוסייה הבדואית העיקריים
רהט 43,700 הדרום
תל שבע 15,000 הדרום
ערערה-בנגב 13,800 הדרום
חורה 12,100 הדרום
כסייפה 11,500 הדרום
לקיה 10,000 הדרום
שגב שלום 7,300 הדרום

תהליך העיור של ערביי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1965 ישבו 28% מהאוכלוסייה הערבית ביישובים עירוניים ואילו בשנת 2002 שיעורם עמד כבר על 95%. במרבית העולם תהליך העיור כולל הגירה של אוכלוסייה מהכפר אל העיר, כך שאחוז האוכלוסייה העירונית גדל. אצל ערביי ישראל מתרחש תהליך שונה. הכפרים נהפכים ליישוב עירוני מבלי שתושביהם יעזבו אותם, אלא עקב ריבוי טבעי בלבד. הכפרים למעשה גדלים עד שהם מתאימים להגדרה של יישוב עירוני. תהליך זה לא מלווה בשינוי חברתי, משום שלא נכנסת לכפרים אוכלוסייה חדשה בעלת נכסים תרבותיים או חברתיים שונים והמבנה החברתי נותר כפי שהיה לפני תהליך העיור‏[24].

פריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערביי ישראל היו בעלי שיעורי פריון גבוהים בראשית ימיה של מדינת ישראל. אולם בעקבות ההיחשפות לחברה הישראלית ירד שיעור הפריון בחברה הערבית מוסלמית עד 1985, מ-7.5 ילדים לאשה ל-4.5 ילדים לאשה. הפריון של הערבים הנוצרים והדרוזים הגיע לשיעורים נמוכים בהרבה והיה נמוך מהפריון של האשה היהודיה בישראל‏[25]. בין השנים 1985-2003 נשמר הפריון של המוסלמים ביציבות, אולם משנת 2003 חלה ירידה רצופה של הפריון אצל המוסלמים ובשנת 2011 הגיע שיעור הפריון לכ-3.5 ילדים לאשה (בהשוואה לשיעור של כ-3 ילדים לאשה יהודיה). שיעור זה נובע מממוצע בין הפריון הנמוך יותר של החברה המוסלמית הלא בדואית והפריון הגבוה בהרבה של הבדואים. עם זאת, שיעור הפריון אצל הבדואים נמצא גם הוא בירידה. שיעורי הפריון הגבוהים של האוכלוסייה המוסלמית בעבר הביאו לגידול של חלקם של הערבים באוכלוסייה בישראל וגידול זה נמשך וצפוי להמשך עוד כמה שנים בעקבות המומנטום הדמוגרפי הנובע מכך שהחברה המוסלמית בישראל צעירה באופן ממוצע מהחברה היהודית בישראל.

שיעור הריבוי הטבעי של הערבים בישראל עומד על 2.4% לעומת 1.8% ליהודים (כולל עלייה)‏[26], בין השאר בגלל שהערביות יולדות את ילדיהן בגיל צעיר יותר, בממוצע, מנשים יהודיות. הגיל הממוצע של לידת הילד הראשון אצל ערביות ישראל היה בשנת 2011, 23.7 שנים.

שיעורי תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור התמותה בקרב ערביי ישראל עומד על 2.7 ל-1,000 איש. מדובר בשיעור תמותה נמוך במיוחד המתאים למדינות המפותחות ביותר בעולם. לצורך השוואה שיעור התמותה של היהודים בישראל גבוה יותר ועומד על 6.7 ל-1,000 איש‏[27]. שיעור התמותה הנמוך נובע בין היתר מהרכב האוכלוסייה הצעיר של הערבים בישראל.

איחוד משפחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למחצית שנות ה-90 השתקעו בישראל מספר עשרות ועד מספר מאות פלסטינים בשנה. בין השנים 1994 - 2002, בעיקר כתוצאה מהליך מדורג שמטרתו להביא לאיחוד משפחות, השתקעו בישראל כ-130,000 פלסטינים שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית‏[28]. מספר עשרות אלפים פלסטינים נוספים מתגוררים בישראל שלא במסגרת ההליך המדורג‏[29]. [דרוש מקור] איחוד המשפחות פסק במידה רבה בשל חוק האזרחות והכניסה לישראל.

סטטוס משפטי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת העצמאות הודיעה על הקמת מדינה יהודית בה יתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני, ללא הבדלי דת, גזע או מין.

על פי עקרונות היסוד של המשפט בישראל, לאזרחים הערבים יש אותן הזכויות והחובות כמו לשאר האוכלוסיות האחרות בישראל. אף על פי כן, מלבד האוכלוסייה הדרוזית, רוב ערביי ישראל אינם נקראים לשרת בצה"ל. זכויותיהם של אזרחי ישראל מובטחות באמצעות חוקי היסוד. אף על פי שבחוקי היסוד לא נכלל במפורש המושג "הזכות לשוויון", בית המשפט העליון פירש בעקביות את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" וכן את "חוק יסוד: חופש העיסוק" כחוקים אשר מבטיחים את שוויון הזכויות לכלל אזרחי ישראל.

משרד החוץ מציין כי "הערבים הישראלים הם אזרחי ישראל ובעלי שוויון זכויות" וכמו כן כי "ההבדל המשפטי היחיד בין האזרחים הערבים והיהודים הוא לא על בסיס הזכויות, אלא על בסיס החובות האזרחיות. מאז הקמתה של מדינת ישראל, האזרחים הערבים פטורים משירות בצה"ל."‏[30] הדרוזים והצ'רקסים מגויסים לצה"ל, בעוד ששאר האוכלוסייה הערבית בישראל משרתת רק בהתנדבות. רק מספר קטן מאוד של ערבים ישראלים בוחרים להתנדב לצה"ל.

מעמדם של תושבי מזרח ירושלים והדרוזים ברמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדם של ערביי ישראל, שהם בעלי אזרחות ישראלית, שונה ממעמדם של התושבים הערבים של מזרח ירושלים, שטח שסופח לישראל ב־1967, ושל הדרוזים ברמת הגולן, שטח שהוחל עליו החוק הישראלי ב-1981. מדינת ישראל הכירה בכל מי שהתגורר בירושלים רבתי וברמת הגולן כתושבי קבע. כל תושב קבע זכאי לבקש לקבל אזרחות ישראלית, ובתנאי שיעמוד בתנאי סף ובהם שבועת אמונים למדינה, אי החזקת אזרחות זרה ושליטה בסיסית בשפה העברית. רוב תושבי מזרח ירושלים והגולן בחרו לא לבקש אזרחות ישראלית. מעמד תושב הקבע מקנה להם את כל הזכויות והחובות שחלות על אזרחי המדינה, אולם בניגוד לכל אזרח ישראלי אחר הם אינם רשאים להצביע לכנסת, אינם רשאים לשאת דרכון ישראלי, וניתן לשלול מהם מעמד תושבות בקלות רבה יותר מאשר שלילת אזרחות. תושבי קבע נושאים תעודת זהות ישראלית שמאפשרת חופש תנועה מלא בתוך תחומי מדינת ישראל, אולם הם אינם רשאים להשתמש בדרכון ישראלי מחוצה לה.

כיוון שאינם זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, ערביי מזרח ירושלים והדרוזים ברמת הגולן אינם שותפים במערכת הפוליטית הישראלית, והאינטרסים שלהם מיוצגים בה רק באופן עקיף. מבחינה בינלאומית הם נתפסים כמי שזכאים להגנות הכלולות באמנת ז'נבה הרביעית, זאת לפי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שדחתה את סיפוח השטחים האלה לישראל והכרזתה עליהם כשטחים בתפיסה לוחמתית, ולאור העובדה שהם אינם זכאים לדרכונים ישראליים. לפיכך, יחסיהם עם רשויות מדינת ישראל נתפסים כעניין בינלאומי, בניגוד ליחסים של ערביי ישראל עם רשויות המדינה שנתפסים כעניינים פנימיים של ישראל.

באופן רשמי, רשאים תושבי מזרח ירושלים הערבים, והדרוזים ברמת הגולן, להגיש בקשה להתאזרחות במנהל האוכלוסין בתוקף מעמדם כתושבי קבע, אך מרביתם אינם עושים זאת - בין אם מסיבות אידאולוגיות, בין אם מחוסר מודעות, ובין אם מחשש מנידוי שיוטל עליהם. גם מדינת ישראל אינה נוהגת לעודדם להתאזרח, משיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים. למרות זאת, יש מיעוט בקרבם האוחז באזרחות ישראלית, בפרט ברמת הגולן. תושבי מזרח ירושלים אינם לומדים במערכת החינוך הערבית הממלכתית של מדינת ישראל, אלא בבתי ספר פרטיים על-פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית או של ממלכת ירדן. רובם המכריע מחרים את הבחירות המוניציפליות בירושלים, כך שאין להם ייצוג במועצת העיר ירושלים. הדרוזים ברמת הגולן נוסעים לעתים ללמוד באוניברסיטאות הסוריות, שם הם זכאים ללימודים חינם, אם כי רבים מהם לומדים באוניברסיטאות ומכללות ישראליות.

תושבות הקבע נחשבת בעיני המחזיקים בה למעמד יקר-ערך, כיוון שהיא מעניקה חופש תנועה בתוך מדינת ישראל, זכות למגורים ועבודה בתוך המדינה בלא הגבלה, וכן זכות להשתמש בשירותי הביטוח הלאומי ובשירותים ממלכתיים אחרים. תושב קבע שעובר להתגורר מחוץ לתחומי המדינה, עשוי לאבד את מעמדו. מבחינת ערביי מזרח ירושלים, פירוש הדבר, שמעבר אל מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים (כלומר אל הפרברים שממזרח לה, שלא סופחו לישראל) עלול להביא לביטול מעמדם כתושבי קבע בישראל. הסדר זה מביא להתמרמרות רבה בקרבם, בייחוד על רקע מצוקת הדיור במזרח ירושלים, מיעוט במתן אישורי בנייה לערבים ובניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים.

רוב פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מתייחסים לתושבי מדינת ישראל (בכלל זה תושבי מזרח ירושלים) ולא לאזרחי מדינת ישראל (זו הסיבה לפער בין הנתונים המובאים בערך זה לבין הנתונים שמפרסמת הלמ"ס).

סוגיית גיוס החובה לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי-הגיוס של ערביי ישראל אינו מוסדר בחוק שירות ביטחון, והוא בא לידי ביטוי בכך שמלכתחילה לא מזמן אותם הפוקד לרישום ולבדיקה. מלבד הקהילה הבדואית בישראל, מעט מאוד מוסלמים (כ-120 כל שנה) בוחרים להתנדב לשירות בצה"ל.‏[6] עד שנת 2000, בין 5% - 10% מהאוכלוסייה הבדואית בגיל הגיוס התנדבו לשרת בצה"ל מדי שנה. מעמדם יוצא הדופן מוכר היטב בקרב הציבור הישראלי‏[31]. בשנת 2003 פורסם כי המוטיבציה בקרב האוכלוסייה הבדואית לשרת בצה"ל ירדה באופן ניכר במהלך השנים האחרונות בשל טענתם כי ממשלות ישראל נכשלו למלא את ההבטחות בדבר שירות שוויוני מלא בקרב האזרחים הבדואים‏[32]. עם זאת, במאמר של עיתון הארץ משנת 2009 נכתב כי מספר המתגייסים ליחידת העלית הבדואית (הגדס"ר הבדואי) עלה פי שלושה‏[33].

על פי נתוני צה"ל עולה כי בשנים 2002 ו-2003, אחוז המתגייסים הערבים-נוצרים בצה"ל עמד על 0.1 אחוז מכלל המתגייסים. בשנת 2004, מספר המתגייסים הערבים-נוצרים הוכפל. בסך הכל, בשנת 2003, אחוז הערבים הנוצרים המשרתים בצה"ל גדל ב-16 אחוזים. צה"ל איננו מפרסם נתונים מדויקים של המתגייסים מכל העדות הדתיות, אף על פי כן, ההערכות הן כי מספר הערבים-הנוצרים אשר משרתים כיום בצה"ל עומד על מספר עשרות חיילים בלבד‏[34].

האוכלוסייה הדרוזית נדרשת לשרת בצה"ל על פי הסכם אשר הושג בין מנהיגי העדה הדרוזית לממשלת ישראל בשנת 1956. בתחילה קמה התנגדות להחלטה בקרב הקהילה הדרוזית, אך ההחלטה לא שונתה‏[35]. ההערכה היא כי 85% מכלל הגברים הדרוזים בישראל משרתים כיום בצבא, ורבים מהם ממשיכים לתפקידי קבע כקצינים ונגדים. בשנים האחרונות, הולך וגדל מספרן של קבוצות המיעוט בקרב הקהילה הדרוזית אשר מתנערות מגיוס החובה ומסרבות לשרת בצה"ל‏[36]. בשנת 2001, הקים חבר הכנסת הדרוזי מטעם בל"ד, סעיד נפאע, את תנועת "אל מערופין אל-אחראר" ("הדרוזים החופשיים"), תנועה דרוזית-לאומית אשר ביקשה להשיב את הזהות הערבית-פלסטינית לדרוזים ולתמוך בסרבנים בני העדה‏[37].

ב-2014 פורסם כי צה"ל ישלח צווי התנדבות לבני העדה הנוצרית‏[38].

ערבית ועברית כשפות הרשמיות של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל
שילוט בישראל בעברית, ערבית ואנגלית. באחד השלטים הסתירו ונדליסטים את השם בערבית

השפה הערבית היא אחת משתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל על פי החוק, והשימוש בה גדל באופן משמעותי בעקבות סדרת פסקי דין של בית המשפט העליון במהלך שנות התשעים. משרדי הממשלה מפרסמים את כל המידע המיועד לציבור הישראלי בעברית, כאשר חלק מהמידע מתורגם גם לערבית, אנגלית, רוסית ואף שפות נוספות הנמצאות בשימוש בישראל. בנוסף, קיימים חוקים השומרים על זכות האוכלוסייה הערבית לקבלת מידע בערבית. לדוגמה, חלק מההפקות של ערוצי הטלוויזיה הציבוריים חייבות על פי החוק להיות בערבית או להיות מתורגמות אליה. תקנות הבטיחות במקומות העבודה חייבות על פי החוק להתפרסם בערבית אם חלק משמעותי מן העובדים הם ערבים. מידע על תרופות או כימיקלים מסוכנים חייב להינתן גם בערבית. מידע הנוגע לבחירות חייב להינתן גם בערבית. חוקי המדינה מפורסמים בעברית ומתורגמים בהמשך גם לאנגלית ולערבית. בעקבות פניות רבות לבית המשפט העליון, לאורך השנים השימוש בערבית בשילוט בישראל גדל באופן דרמטי. בתגובה לאחת העתירות אשר הוגשו על ידי ארגונים ערבים-ישראלים לבית המשפט העליון נקבע כי על אף שעברית היא השפה הנפוצה ביותר בישראל, הערבית גם היא שפה רשמית במדינת ישראל ועל כן יש להשתמש בה במידה נרחבת [דרוש מקור]. כיום רוב השילוט בכבישי ישראל הוא תלת לשוני (בעברית, ערבית ואנגלית). עברית היא שפת התקשורת הנפוצה ברוב מקומות העבודה בישראל מלבד ביישובים הערביים בישראל, בקרב העולים החדשים, העובדים זרים ובקרב התיירים. בתי הספר הממלכתיים הערביים אשר נמצאים בפיקוח המדינה מלמדים בערבית לפי תוכנית לימודים שמותאמת לאוכלוסייה הערבית. הלימודים כוללים שיעורי חובה של עברית כשפה זרה מכיתה ג' והלאה. לימודי הערבית לתלמידים דוברי עברית אינם שיעורי חובה בכל בית ספר והם ברמה בסיסית בלבד.

יחס לסמלים היהודיים של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים הגישו חברי כנסת ערבים שונים בקשות לשינוי דגל ישראל וההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בטענה כי מגן דוד הנמצא במרכז הדגל הוא סמל יהודי מובהק. מנגד, התומכים בהשארת הדגל כפי שהוא טענו כי מדינות אירופאיות שונות בעלות רוב נוצרי מכילות צלבים בדגלים שלהם (כגון הדגלים של שבדיה, פינלנד, נורבגיה, בריטניה, שווייץ, יוון וכדומה), ודגלים של מדינות שבהן קיים רוב מוסלמי מכילים סמלים מוסלמיים (כגון הדגלים של טורקיה, תוניסיה, אלג'יריה, מאוריטניה, ערב הסעודית וכדומה).

חוק האזרחות והכניסה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק האזרחות והכניסה לישראל

ב-31 ביולי 2003 חוקקה מדינת ישראל את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אשר מטיל מגבלות גורפות על יכולתם של ערבים אזרחי ישראל לקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות.

המצדדים בחוק האזרחות והכניסה לישראל טוענים כי התיקון לחוק מיועד למנוע ביצוע של פיגועי טרור במדינת ישראל וכן למנוע שינוי דמוגרפי ולשמור על "אופיה היהודי" של מדינת ישראל על ידי הגבלת הגירה של אוכלוסייה ערבית לתחומי המדינה‏[39].

אף על פי שחוק זה חל באופן תאורטי על כל תושבי ישראל, הוא משפיע בעיקר על אוכלוסיית ערביי ישראל וזאת משום שלאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל סיכויים גדולים יותר למצוא בני זוג פלסטינים מאשר שאר האוכלוסייה הישראלית. בשל כך החוק ספג ביקורת רבה ומתנגדיו מחשיבים אותו לחוק מפלה. בשנת 2003 ועדה של האו"ם בדבר ביעור האפליה הגזעית אישרה פה אחד קביעה לפיה חוק האזרחות והכניסה לישראל הפר את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם נגד גזענות[40]. החוק ספג ביקורת בבית המשפט העליון ורוב השופטים קבעו כי הוא סותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אם כי אישר את תוקפו הזמני‏[41]. עדאלה, חה"כ זהבה גלאון והאגודה לזכויות האזרח עתרו שנית לבג"ץ כנגד החוק, אך העתירה נדחתה ברוב דחוק‏[42].

פשיעה וטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעורבות בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח של השב"כ[43] נקבע כי ערביי ישראל מהווים יעד מועדף להפעלה אצל ארגוני הטרור. כתושבי מדינה, הם בעלי יכולת לנוע בצורה חופשית בכל שטחי המדינה ובעלי ידע שעלול לעזור לארגוני הטרור. כך למשל, בשנים 2004-2001 נחשפו 104 התארגנויות טרור בהם נטלו חלק כ-200 ערבים ישראלים שהיו מעורבות בפיגועים שבהם נרצחו 136 ישראלים. הדו"ח הדגיש כי "העוסקים בטרור מקרב ערביי ישראל הנם שוליים קיצוניים המהווים אחוז קטן מאד מאוכלוסייה זו".

בשנים 2006-2005 נחשפו 38 התארגנויות נוספות בהם היו מעורבים 46 ערבים ישראלים. בדו"ח של השב"כ הודגש כי כ-40% מכלל המעורבים בטרור מקרב הערבים הישראלים הם פלסטינים שקיבלו תעודת זהות ישראלית והיתר שהיה בישראל בעקבות הליך של איחוד משפחות על רקע נישואים לבן זוג ערבים ישראלים‏[44].

בייחוד מאז יציאת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000, מנצל חזבאללה[45] את מערך הקשרים המשפחתיים והפליליים עם ערביי ישראל להעברת כלי-נשק, סמים וכסף אל ישראל, ומפעילים אנשים לצורך איסוף מודיעין וגיוס. שיטה אחרת היא הקמת תשתיות לארגוני ביצוע ומודיעין של טרור ערבי ישראלי.‏[43] דו"ח השב"כ העוסק בכך מצא לנכון לציין: "יודגש כי רובם המכריע של ערביי ישראל הינם אזרחים שומרי חוק הפועלים על פי הכללים הקיימים במדינה דמוקרטית".‏[45]

מאפייני הפשיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עוסק בפשיעה בחברה הערבית בישראל‏[46]. לפי הדו"ח, בשנת 2009, ערבים, המהווים כ-20% מאזרחי ישראל, היו 41% מכלל החשודים בתיקי רצח; 36% בתיקי ניסיון רצח; 36% בתיקי תקיפה חמורה; 41% בתיקי הצתה; 36% בתיקי שוד וב־43% בתיקי שוד בנסיבות מחמירות. בנוסף ישנם סוגי פשיעה ייחודיים למגזר זה כגון קטטות בין חמולות.

דו"ח ועדת המחקר של הכנסת קובע שלמרות שערביי ישראל מהווים כ 20% מכלל האוכלוסייה הרי בראשית נובמבר 2009 כ 40% מכלל העבריינים בבתי הכלא בישראל בגין עבירות של אלימות במשפחה היו ערבים, ונתון זה "בולט במיוחד לאור העובדה ששיעור התלונות על אלימות במשפחה במגזר הערבי נמוך מאוד לעומת חלקם באוכלוסייה הכללית" (לדוגמה, "בחודשים ינואר - ספטמבר 2009 רק 11.8% מכלל התלונות בנושא אלימות במשפחה הוגשו על ידי נשים ערביות"). בולט גם מקומן של עבירות נקמת דם ורצח על רקע כבוד המשפחה.

לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בשנת 2011 היו ערבים מעורבים ב-67% מהרציחות בישראל, 70% מניסיונות הרצח, 38% מן התקיפות החמורות, 36% ממעשי השוד ו-52% מההצתות‏[47].‬

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע לעבירות תנועה בשנת 2009, שיעור הנהגים הגברים הערבים המורשעים בשנה גדול בכחמישים אחוזים משיעור הנהגים היהודים המורשעים, אך אצל הנהגות שיעור ההרשעות של ערביות ויהודיות זהה‏[48].

סיבות לרמת הפשיעה הגבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת,‏[46] לרמת הפשיעה הגבוהה כמה גורמים עיקריים:

  • היות החברה הערבית ברמה סוציואקונומית נמוכה בהשוואה לכלל האוכלוסייה. פערים חברתיים, עוני ואבטלה הם פעמים רבות גורם המדרבן לפשיעה.
  • תהליך התפרקות התא החמולתי ומעבר למבנה של משפחה גרעינית. תהליך זה, אשר קשור‬ לתהליכי מודרניזציה ומאפיין גם חברות ערביות אחרות באזור, גורר עמו היחלשות הסמכות של ראש‬ המשפחה המורחבת, כמו גם של מנהלים ומורים במוסדות חינוך. היחלשות הסמכות היא פתח לתופעות אלימות ופשיעה.
  • ביטוי לסכסוך בין החברה הערבית ליהודית בישראל, על רקע הפקעת אדמות, אפליה בתעסוקה ומגמות בסכסוך הישראלי-ערבי בכלל.
  • תהליך גיבוש זהות קבוצתית או פוליטית. לתהליך זה שני ראשי חץ המובילים לכיוונים שונים - אליטה חילונית המובילה קו של "מדינת כל אזרחיה" כפתרון לחברה הערבית בישראל, ואליטה דתית-איסלמית החותרת לכינון חברה איסלמית כמטרה ארוכת טווח.

שירות ערבים במשטרת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז השוטרים הערבים נמוך בהרבה מאחוזם באוכלוסייה. כך, למשל, כ-1.8% מהשוטרים הם ערבים מוסלמים. על פי הדוח שהוגש לוועדת הפנים "אחת הדרכים שננקטות כדי להגביר את אכיפת החוק בקרב הערבים בישראל היא צירוף יותר אזרחים ערבים לשורות המשטרה. צעד זה עשוי להגדיל את אמון האוכלוסייה במערכת אכיפת החוק מצד אחד, ולשפר את יכולת המשטרה לטפל באירועי פשיעה באוכלוסייה הערבית עקב ההיכרות של השוטרים הערבים עם השפה והמנטליות של האזרחים הערבים." המשטרה נוקטת מספר צעדים להגדיל אחוז זה, ומקיימת קורסי הכנה לגיוס למשטרה.‏[46]

יישובים בלתי מוכרים ובנייה בלתי-חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רב של יישובים ערביים איננו מוכר, בפרט בנגב, וליישוב כזה אין תוכנית מתאר מקומית שבהיעדרה לא תיתכן בנייה חוקית בכפר. ב-2007 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה בראשות אליעזר גולדברג, שופט בית המשפט העליון בדימוס ומבקר המדינה לשעבר להמלצה על מדיניות להסדיר את ההתיישבות הבדווית בנגב.

לפי נתונים שהוצגו בדו"ח הוועדה בראשות גולדברג משנת 2008, עומד מספר המבנים הבלתי חוקיים בכפרים הלא מוכרים על 50,000. מספר המבנים הנבנים מדי שנה בכפרים הלא-מוכרים נע בין 1,500 ל-2000. הוועדה המליצה להכיר ביישובים לא מוכרים בהם מתגוררים כ65,000 תושבים‏[49].

אפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז הערבים במגזר הציבורי נמוך משיעורם באוכלוסייה הכללית ועומד על 5% בלבד. נכון לשנת 2009, בלשכת נשיא מדינת ישראל אין ולו עובד ערבי אחד. בין 515 חתני פרס ישראל היו רק ארבעה לא יהודים שמתוכם דרוזי אחד, נוצרי אחד ממוצא אירופי ושני ערבים נוצרים. בהזדמנויות שונות היו פרשיות חמורות של קיפוח המגזר הערבי בתקציבי חינוך‏‏‏[50][51]. לדברי אחמד סעדי יש גם מדיניות ממשלתית של אפליה בנוגע להקצאת הקרקעות. בתוכניות המתאר, השטח המוקצה לנפש ביישובים יהודים גדול פי שמונה מהשטח המוקצה לנפש ביישובים ערבים.[דרוש מקור]

שופט בית המשפט העליון תיאודור אור ציין בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 כי:

"אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופשת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי".

דו"ח ועדת אור ציין גם כי:

"מסרים שהועברו לפני אירועי אוקטובר ובמהלכם טשטשו, ולעתים מחקו, את המבחין בין אזרחיה הערבים של המדינה, ומאבקם הלגיטימי לזכויות בתוכה, לבין המאבק המזוין מול המדינה, אותו מנהלים ארגונים ואנשים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לא אחת, הוצגו שני המאבקים על ידי מנהיגים במגזר הערבי כמאבק אחד, מול יריב, ולעתים אויב, אחד. מושג האזרחות, במובנו המהותי, אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב. הוא אינו מתיישב עם פרקטיקות הרואות במדינה וברשויותיה הלגיטימיות, אויב. הוא אינו מתיישב עם דברי שבח לפעולות אלימות של אויבי המדינה נגדה ונגד אזרחיה."

בשנת 2010, בעקבות עתירה לבג"ץ, הורתה הממשלה למועצת הלול לאשר בפעם הראשונה מכסות ייצור ביצים במגזר הערבי. המכסות שאושרו מהוות 0.3% בלבד מסך ייצור הביצים בישראל. נכון לשנת 2011 עדיין לא הוענקו מכסות ייצור חלב לחקלאים מן המגזר הערבי.

ערביי ישראל סובלים מאפליה גם בתחום התחבורה הציבורית. בשנת 2011 פרסם משרד התחבורה כי שיעור הנסיעות במגזר הלא-יהודי הוא כמחצית האחוז בלבד מסך הנסיעות באוטובוסים. שר התחבורה ישראל כץ אמר שהפער הוא תוצאה של הזנחה רבת-שנים ושמשרדו מקצה מאות מיליוני שקלים לתיקונה.‏[52]. סקר ב-11 יישובים ערבים בגליל ובמשולש העלה כי: "התחבורה הציבורית מוגבלת ברובה לאוטובוסים העוזבים את הכפר השכם בבוקר וחוזרים עם סיום יום העבודה. אוטובוסים אלה עוברים לרוב בכבישים ראשיים ובערים יהודיות. הקשרים הראשיים בין הכפרים הערביים לבין עצמם מועטים ביותר. אוטובוס אחד משרת מספר כפרים לאורך דרך ראשית ומקיף כל אחד מהם, כך שהנסיעה איטית וארוכה מאוד"[53]

מאידך, ערביי ישראל נהנים מפטור מחובת השירות הצבאי ומאפליה מתקנת בתחומים שונים, כגון בקבלה לאוניברסיטאות ולעבודה, לרבות סבסוד העסקת ערבים במקומות עבודה פרטיים.

יחסים בין-עדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות הבין-עדתית בציבור הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר ועליו הגרפיטי "מוות לערבים". ישראל, 2006

מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום קיימת מתיחות בין-עדתית משמעותית בין אוכלוסיית ערביי ישראל לבין האוכלוסייה היהודית בישראל. בין הגורמים למתיחות ניתן למנות את אלו הבאים:

  1. המאבק על אופייה של מדינת ישראל והרצון של רוב ערביי ישראל להפיכתה ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית.
  2. ההזדהות של ערביי ישראל עם המאבק הפלסטיני כנגד ישראל, שנתפשה על ידי הציבור היהודי כתמיכה באויב ואף בטרור הפלסטיני שכוון נגד האוכלוסייה האזרחית של ישראל.
  3. הקצנה של ערביי ישראל מאז שנות ה-2000 שהתבטאה בעליית השפעתם של אישים הנתפסים כאנטי-ישראלים קיצוניים, כגון ראאד סלאח (ראש התנועה האסלאמית בישראל), חה"כ עזמי בשארה (שנחשד בריגול לטובת חזבאללה), חה"כ חנין זועבי (השתתפה במשט לעזה ב-2010) וחה"כ אחמד טיבי (ששימש כיועצו של יאסר ערפאת). מנגד, חלה הקצנה גם בקרב הציבור היהודי שהתבטאה בעליית השפעתם של אישים הנתפשים כלאומנים קיצוניים.
  4. קיפוח בחלוקת משאבים ציבוריים למגזר הערבי וניכור מצד מוסדות המדינה.
  5. עלייה בגזענות, על ביטוייה השונים, בין שתי העדות.

ב-29 באפריל 2007 פרסם עיתון הארץ סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בו השתתפו 507 אנשים אשר קבע כי 75% מערביי ישראל יתמכו בחוקה אשר תשמור על הסטטוס של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתנאי שהיא תבטיח שוויון זכויות למיעוטים. על פי הסקר 23% ציינו כי הם מתנגדים להגדרה זו‏[54].

בסקרים שנעשו לאורך השנים על ידי פרופ' סמי סמוחה, כ־60% מערביי ישראל אינם מקבלים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכ־22% שוללים את קיומה של מדינת ישראל בכלל.‏[55] ישנה ירידה מתמשכת בלגיטימיות של המדינה מצד ערביי־ישראל מחד גיסא, ועלייה בחיוב, אשר כיום עומד על כ־12%, של שימוש באמצעים לא חוקיים ואף אלימים מצד ערבים מאידך גיסא.‏[55] בסקר משנת 2009, נמצא שכ־46% לא מוכנים לשלוח ילדיהם לבית־ספר עברי ו־47% לא רוצים שכן יהודי. כ־40.5% מהערבים במדינת ישראל אף מכחישים את קיום השואה[56].

ממצאי סקר שערך מכון "מאגר מוחות" העלו כי 82% מבני הנוער הערבי־ישראלי רואים את עצמם במידה בינונית עד רבה מאד כ"פטריוטים פלסטינים". כמו כן עלה כי 20% מהם סבורים שמותר להתנגד למדיניות הממשלה גם תוך שימוש בכוח.‏[57]

לאורך השנים פוליטיקאים, רבנים, עיתונאים והיסטוריונים ישראלים שונים התייחסו למיעוט הערבי בישראל כ"גיס חמישי" של מדינת ישראל. מקרה בולט היה הצהרתו של ח"כ אפי איתם ב-11 בספטמבר 2006 כי "יש לסלק את ערביי ישראל מהמערכה הפוליטית שכן מדובר בגיס חמישי ובחבר של בוגדים מהמעלה הראשונה"‏[58].

אלימות ישראלית נגד ערביי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים במהלך מספר תקריות נהרגו או נרצחו תושבים ערביי ישראל מירי של כוחות הביטחון הישראליים, כגון טבח כפר קאסם אשר התרחש באוקטובר 1956 אשר הותיר 48 הרוגים, הפגנות יום האדמה אשר התרחשו במרץ 1976 בהם נהרגו שישה בני אדם, ואירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 12 אזרחים ערביי ישראל ותושב פלסטיני מעזה. במהלך הפיגוע בשפרעם, נורו ארבעה אזרחים ערבים-ישראלים למוות באוטובוס על ידי חייל צה"ל נפקד. בדצמבר 2007, האגודה לזכויות האזרח בישראל דיווחה על "עלייה דרמטית" בגזענות נגד ערביי ישראל, כולל עלייה של 26 אחוזים בתקריות אנטי-ערביות. לדברי סמי מיכאל נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, "החברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים של גזענות אשר פוגעת בחופש הביטוי ובפרטיות"‏[59].

תפישתם כאיום דמוגרפי על מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איום דמוגרפי#בישראל

שיעור האוכלוסייה היהודית בחלקה הצפוני של מדינת ישראל נמצא בירידה. הגידול הדמוגרפי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל והרוב אותו הם מחזיקים בשני אזורים גאוגרפיים בישראל - באזור הגליל ואזור המשולש - הפכו למוקד של מחלוקות פוליטיות במהלך השנים האחרונות. מתוך האוכלוסייה הערבית, לערבים המוסלמים שיעור הלידה הגבוה ביותר, אחריהם לדרוזים, ואחריהם לערבים הנוצרים. הביטוי "האיום הדמוגרפי", (או "הפצצה הדמוגרפית") משמש בפוליטיקה הישראלית לצורך תיאור האיום אותו מהווה הגידול הדמוגרפי של ערביי ישראל והצמיחה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה והבעיה אשר הגידול הדמוגרפי מהווה על שמירת הסטטוס של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב דמוגרפי יהודי.

המונח זכה לפרסום בינלאומי רב בשנת 2003 כאשר נעשה בו שימוש על ידי בנימין נתניהו[60] אשר ציין כי במידה ואחוז האזרחים הערבים יעלה מעל לרמה הנוכחית של כ-20 אחוזים, ישראל לא תמשיך לשמור על רוב יהודי דמוגרפי אשר מהווה את הבסיס להגדרת ישראל כמדינה "יהודית דמוקרטית". דברי נתניהו זכו לביקורת מצד חברי כנסת ערבים בכנסת ועל ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל אשר טענו כי דבריו של נתניהו הם בעלי אופי גזעני[61].

חילופי שטחים וחילופי אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

(ראו גם תוכנית חילופי השטחים) לאורך השנים חלק מהפוליטיקאים הישראלים הביעו תמיכה מפורשת באפשרות של חילופי שטחים על מנת להבטיח את המשך קיומו של הרוב היהודי במדינת ישראל וצביונה היהודי של מדינת ישראל. לפי אחת ההצעות ישראל תעביר את הריבונות על חלק מאזור ואדי ערה (ממערב לקו הירוק) המכיל אוכלוסייה ערבית למדינה הפלסטינית העתידית תמורת ריבונות ישראלית על גושי ההתיישבות הגדולים באזור הגדה המערבית ממזרח לקו הירוק. סקרים שונים אשר נערכו לאורך השנים הראו כי ערביי ישראל אינם מעוניינים שהשטחים בהם מצויים יישוביהם יצאו מתחומי מדינת ישראל ויועברו לשליטת מדינה פלסטינית, אם וכאשר תוקם, וכי הם מתנגדים לאפשרות לפיה הם יאלצו להמיר את האזרחות הישראלית בה הם מחזיקים באזרחות של מדינה פלסטינית.

חבר הכנסת אביגדור ליברמן ממפלגת ישראל ביתנו, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת השמונה עשרה, הוא אחד מהתומכים הגדולים ביותר ברעיון העברת יישובים ערביים גדולים הממוקמים במדינת ישראל ליד הגבול עם הגדה המערבית (כמו טייבה, אום אל-פחם ובאקה אל-גרבייה), לתחום השיפוט של הרשות הפלסטינית תמורת ריבונות ישראלית על התנחלויות ישראליות הממוקמות בשטחי הגדה המערבית. תוכנית חילופי השטחים גרמה למתיחות רבה בקרב ערביי ישראל, בשל כך שהתוכנית מתייחסת אליהם במפורש כאל "אויב שבפנים".

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצוג בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסת ה-18 מיוצגות שתי רשימות ערביות: "הברית הלאומית הדמוקרטית" (בל"ד) ורע"מ-תע"ל (איחוד של "הרשימה הערבית המאוחדת" והתנועה הערבית להתחדשות). כמו כן מיוצגת סיעה משותפת יהודית-ערבית, שרוב חבריה ומצביעיה ערבים: חד"ש ("החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"). בסך הכול יש בכנסת ה-18 אחד עשר חברי כנסת ערבים ושלושה חברי כנסת דרוזים, מהם 10 מייצגים את המפלגות שהוזכרו לעיל, אחד מייצג את הליכוד, אחד את ישראל ביתנו ואחד את קדימה.

בשנת 1985 נקבע בחוק יסוד: הכנסת כי רשימה השוללת את האופי היהודי של ישראל, את האופי הדמוקרטי של ישראל או מסיתה לגזענות פסולה מלהיבחר לכנסת. התיקון נועד לאפשר פסילת שתי רשימות בבחירות הבאות, שוועדת הבחירות המרכזית פסלה בשנת 1984, והן כ"ך, רשימה ימנית קיצונית, והרשימה המתקדמת לשלום, רשימה יהודית-ערבית המשתייכת לשמאל הקיצוני. בית המשפט העליון החליט לבטל את פסילת שתי הרשימות בנימוק שאין חוק או פסיקה המאפשרים את הפסילה, ולכן חוקק התיקון. בשנת 2002 אישרה הכנסת תיקון נוסף לחוק היסוד, על-פיו אפשר לפסול רשימה המביעה תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל, וכן אפשר לפסול מועמדים בודדים שאינם עומדים בתנאי הסעיף, אך רק באישור בית המשפט העליון (בעוד על פסילת רשימה אפשר לערער בפניו). בשנת 2008 נוספה לחוק היסוד חזקה לפיה מועמד ששהה במדינת אויב בשבע השנים שקדמו להגשת רשימות המועמדים ייחשב כמי שתומך במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור, אלא אם כן הוכיח אחרת - אך נקבע שהחזקה לא תחול למפרע, כלומר, היא תחול רק על מי ששהה במדינת אויב ביום תחולת החוק או לאחר מכן.

בבחירות לכנסת השתים עשרה (1988) אכן החליטה הוועדה פעם נוספת לפסול את שתי הרשימות, כ"ך והרשימה המתקדמת לשלום. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישה כ"ך, אך קיבל, ברוב של שלושה שופטים מול שניים, את הערעור שהגישה הרשימה המתקדמת לשלום ואישר את השתתפותה בבחירות.

בבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדתם של חברי הכנסת עזמי בשארה ואחמד טיבי, וכן את רשימת בל"ד. נגד פסילת בל"ד הוגש ערעור לבית המשפט העליון וכן הוא נדרש לאשר את פסילת המועמדים, ובית המשפט פסל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, ואישר את מועמדותם‏[62].

בבחירות לכנסת השמונה עשרה בשנת 2009 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את רשימות בל"ד ורע"ם-תע"ל, אך בית המשפט העליון ביטל שוב את ההחלטה ואישר לרשימות להשתתף בבחירות.

בשנת 2007 נפתחה חקירה נגד בשארה בחשד שריגל לטובת חזבאללה. בשארה יצא מישראל והתפטר מהכנסת באמצעות מכתב התפטרות שמסר בשגרירות ישראל במצרים. בשנת 2011 נחקק חוק (שכונה "חוק בשארה") שאיפשר לשלול את תשלומי הפנסיה במקרה של אי-התייצבות של חבר כנסת לחקירה, למשפט או לריצוי עונשו, והכנסת השתמשה בו כדי לשלול את אותם תשלומים מבשארה.

מחקר של ד"ר דן שיפטן מ-2002 הראה כי מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 חלה הקצנה רבה בעמדותיהם של הח"כים הערביים. הקצנה זו המתבטאת באיבה מופגנת וחסרת פשרות למדינת ישראל ולסמליה, שלילת אופייה היהודי, הזדהות עם גופי טרור ומדינות אויב ותמיכה במאבק האלים נגד המדינה‏[63].

ארגונים חוץ-פרלמנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לייצוג בכנסת, קיימות תנועות נוספות הנחשבות למייצגות של הציבור הערבי. ביניהן:

  • ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל - נחשב לארגון המרכזי של ערביי ישראל, אם כי אין לו מעמד רשמי, והוא אינו מוכר על ידי מוסדות המדינה. זהו פורום הכולל את ראשי הרשויות המקומיות הערביות, את חברי הכנסת הערביים ונציגים של ארגונים חוץ-פרלמנטריים, שדן בענייני השעה ומתאם עמדות בין ראשי הציבור הערבי. הוא פועל פעמים רבות כמתווך בין הציבור הערבי לממשלה. בנוסף, מרבה הארגון להוציא הודעות לתקשורת בענייני השעה.
  • ארגון "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" הוא ארגון זכויות אדם לא ממשלתי ובלתי מפלגתי הרשום כדין בישראל, הנאבק באמצעים משפטים להגנה על זכויות אדם, בעיקר של הציבור הערבי.
  • התנועה האיסלמית - פועלת לחיזוק התודעה האיסלמית של ערביי ישראל. בסוף שנות התשעים התפצלה לפלג צפוני (המתנגד להשתתפות בבחירות) ולפלג דרומי (המיוצג בכנסת במסגרת רע"ם).
  • מרכז מוסאווא - המרכז לזכויות האזרחים הערבים בישראל. מרכז מוסאוא פועל להשגת זכויות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות לערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, תוך הכרה בייחודם הלאומי, תרבותי והיסטורי כמיעוט יליד. המרכז פועל לבנות חברה דמוקרטית נטולת גזענות ונאבק בכל צורות האפליה על בסיס לאומי, עדתי, דתי, מעמדי, מגדרי, מוגבלות פיזית או נפשית.
  • עמותה למען נוער וצעירים ערביים (בלדנא) (מערבית: بلدنا, "מדינתנו") - עמותה ערבית-ישראלית שהוקמה בסוף שנת 1999.העמותה פועלת לקידום חשיבה והתנהגות דמוקרטית ופלורליסטית בקרב הנוער הערבי בישראל, וכן במטרה לעודד את בני הנוער לקחת חלק פעיל במעורבות חברתית בתוך הקהילה הערבית בישראל.

מעצר ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2003 נעצר מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (ראו להלן), השיח' ראאד סלאח (الشيخ رائد صلاح) יחד עם חברים נוספים בארגון. הם הואשמו בהעברת כספים לארגון חמאס וב"העברת ידיעות לאויב", והוחזקו במעצר כשנה וחצי. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון שבה הודו הנאשמים רק ב"מגע עם סוכן זר" ובמתן שירות ל"התאחדות בלתי מותרת", עברות הנחשבות קלות יחסית. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את עסקת הטיעון וגזר עליהם עונשי מאסר קלים יחסית.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות המנדט הבריטי חלה היפרדות הדרגתית בין המשק היהודי למשק הערבי, בעיקר בעקבות המרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939. היפרדות זאת הפכה למשמעותית יותר בעקבות מלחמת העצמאות אולם מעולם לא הייתה מלאה או קרובה לכך, וערבים רבים המשיכו להיות מועסקים אצל יהודים.

מלחמת העצמאות דרדרה משמעותית את המצב הכלכלי של ערביי ישראל שרבים מהם הוכרזו כנפקדים, ואיבדו חלק גדול מרכושם, נוסף על הנזקים הרבים שגרמה המלחמה עצמה[דרוש מקור]. בשנות הממשל הצבאי (1948-1966) היה מצבם הכלכלי של ערביי ישראל גרוע מאוד, הם נדחקו לשוליים וקופחו בצורה קשה ביותר על ידי המדינה[דרוש מקור]. נוסף על כך סבלו ערביי ישראל גם ממצבה הכלכלי הקשה של המדינה הן בתקופת הצנע (1949-1953) והן בתקופת המיתון (1965-1967).

לאחר מלחמת ששת הימים השתפר בהדרגה מצבם של ערביי ישראל, בעיקר בעקבות דחיקתם כלפי מעלה בעקבות חדירתם של ערביי השטחים לעבודה בישראל. גם הקשר שנוצר בינם לבין ערביי השטחים סייע להם כלכלית (על ידי עריכת קניות בשטחים ותיווך בינם לבין היהודים). ככלל, החל ממלחמת ששת הימים התחזק משמעותית המתאם בין מצבם הכלכלי של הערבים לבין מצבה הכלכלי של המדינה ככלל, אולם הם המשיכו להימנות, ברובם המוחלט, עם העשירונים התחתונים (חלק גדול מהם בעבודות בלתי מקצועיות).

בתחילת שנות התשעים השתפר מצבם הכלכלי בצורה משמעותית, הן בשל השקעות של ממשלת רבין במגזר הערבי והן בעקבות השיפור הכלכלי הכללי. בתקופה זו הצליחו, בפעם הראשונה, מקצתם של ערביי ישראל להיכנס לעשירונים הגבוהים יותר של הסולם הכלכלי אולם עדיין, למרות השיפור במצב החינוך בקרבם (שילוש ויותר של מספר האקדמאים) מצבם הכלכלי נשאר רע ביחס למצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית.

עם פריצת האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000 נפגע מצבם הכלכלי של ערביי ישראל בצורה משמעותית הן בשל הניתוק שבינם לבין היהודים, הן בשל צמצום במספר התיירים שהגיעו לישראל, הן בשל הניתוק מהשטחים והן בשל המיתון החמור שתקף את המשק הישראלי ופגע בהם במיוחד. החל מ־2004, החל מצבם הכלכלי להתאושש בשל הקלה בכל הפרמטרים הללו.

גם כיום, מצבם הכלכלי של ערביי ישראל איננו טוב, והוא גרוע בהרבה ממצבם של היהודים. רבים ממוקדי האבטלה בישראל הם יישובים ערביים וממוצע ההכנסות שלהם נמוך משמעותית מזה של היהודים (אם כי חלק מסוים מפער זה מוסבר במיעוט הנשים הערביות היוצאות לעבודה, תופעה שנובעת מסיבות תרבותיות ודתיות). חלק נכבד מהאקדמאים הערביים נאלצים לעבוד בעבודה שאיננה הולמת את כישוריהם, משום שמשרות רבות בשירות המדינה חסומות בפניהם (בעיקר משרות שתנאי הקבלה להן מחייבים רקע צבאי או סיווג ביטחוני), וכיוון שמעסיקים יהודים נמנעים פעמים רבות מהעסקת ערבים. ההשקעה בחסר של המדינה בתשתיות תחבורה לחיבור הפריפריה למרכז ובחינוך, יוצרת קושי לערבים שרובם גרים ביישובי הפריפריה להגיע למרכז הארץ ולהתקבל שם למקומות עבודה. שיעור האבטלה בקרב ערביי ישראל עומד על 13.3% (2009). החברה הערבית, כחברה מסורתית, מאופיינת בשיעור גבוה של נשים שאינן מועסקות. 82.9% (2009) מהנשים הערביות בישראל אינן מועסקות.

הרשויות המקומיות ברבים מהכפרים הערבים אינן מצליחות לקיים עצמן וזקוקות תכופות לתמיכה מהמדינה, זאת עקב הכנסתם הממוצעת הנמוכה של ערביי ישראל ושיעור גביית מס נמוך בכפרים הערביים. אחת התוצאות מכך הינה השקעה נמוכה בחינוך ביישובים הערביים הפוגעת בהשתלבותם של ערביי ישראל בכלכלתה‏[64].

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים (כ75%) ורובם מוסלמים סוניים. יש בקרבם מיעוט נוצרי, שחלקו משתייך לכנסייה הקתולית וחלקו לכנסיות אורתודוקסיות. שיעורם של הנוצרים בקרב ערביי ישראל הוא 14% בקירוב, ושיעורם מכלל אזרחי המדינה כ-1.7%.

קבוצה נוספת שנהוג לשייך לערביי ישראל היא הדרוזים (כ-11%), אם כי רבים מהדרוזים (שחלקם מאוגדים בקבוצה שנקראת "החוג הציוני הדרוזי") אינם רואים עצמם כערבים אלא כקבוצה אתנית בפני עצמה, והם מהווים קבוצה תרבותית-דתית מגובשת בפני עצמה.

בני האדיגה (הידועים יותר כצ'רקסים) אינם חלק מערביי ישראל, אף כי אלו היושבים בארץ הם מוסלמים. מוצא האדיגים בקווקז והם אינם קשורים לעם הערבי.

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים העיקריים למוות בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל הם מחלות לב או מחלת הסרטן. קרוב ל-14% אובחנו כחולי סוכרת בשנת 2000.‏[65] כמחצית מכל הגברים הערבים הישראלים מעשנים.‏[65] משנת 1948 ועד היום תוחלת החיים של אוכלוסיית ערביי ישראל גדלה ב-27 שנים. כמו כן, בשל השיפורים שחלו בטיפולים הבריאותיים הניתנים לאוכלוסיית ערביי ישראל, שיעור תמותת התינוקות הערבים ירד מ-32 מקרי מוות לכל אלף לידות בשנת 1970 ל-8.6 לכל אלף לידות בשנת 2000. עם זאת, שיעור תמותת התינוקות הבדואיים הוא עדיין הגבוה ביותר בישראל, ואחד הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות. בשנת 2003, שיעור תמותת התינוקות בקרב ערביי ישראל עמד על 8.4 לכל אלף לידות, שיעור אשר גבוה פי שניים משיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה היהודית - 3.6 לכל אלף לידות. לטענת כריס מקגריל, בתקציב המדינה לשנת 2002, משרד הבריאות הקצה פחות מ-0.6% מ-277 מיליון השקלים (1.6 מיליון שקלים) לפיתוח מתקני בריאות ביישובים הערביים בישראל‏[66].

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר הקתולי טרה סנטה בעכו

ממשלת ישראל מסדירה ומטפלת בענייני הכספים של רוב בתי הספר בישראל, כולל רוב בתי הספר אשר מנוהלים על ידי ארגונים פרטיים. מערכת בתי הספר הלאומית מכילה שני סניפים מרכזיים - סניף דובר עברית וסניף דובר ערבית. תוכנית הלימודים בשתי המערכות כמעט זהה בתחומי המתמטיקה, המדעים והאנגלית, ושונה בתחומי מדעי הרוח (היסטוריה, ספרות וכו'). בעוד שהשפה העברית נלמדת כשפה שנייה בבתי הספר הערביים בישראל החל מכיתה ג' והשימוש בה הכרחי בבחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת הערבית בישראל, נדרש רק ידע בסיסי בשפה הערבית בבתי הספר בהם קיימת אוכלוסייה דוברת עברית, לימודי הערבית נמשכים בדרך כלל בין כיתה ז' עד כיתה ח'. השפה הערבית לא הכרחית לצורך בחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת העברית.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות היה קיים יומון אחד בלבד, של המפלגה הקומוניסטית - "אל-אתחאד" (الاتحاد) - שיצא לאור בחיפה. אל-אתחאד הוקם ב-1944, הפך ליומון ב-1982 ומשמש הן כעיתון חדשותי והן כביטאון המפלגה. מאז שנות השמונים יוצאים לאור עיתונים ערביים-ישראליים עצמאיים, מהם שלושה עיתונים גדולים: "כל אל-ערב" (كل العرب) - שבועון היוצא לאור בנצרת, "א-סינארה" (الصنارة) - יוצא לאור פעמיים בשבוע בנצרת, ו"פנורמה" (بانوراما) שיוצא לאור בטייבה במשולש.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון דוחה בסכנין

ערביי ישראל שותפים לרוב בתחרויות וליגות הספורט בישראל. תרומתם של הערבים הישראלים בספורט בולטת בעיקר בכדורגל, בה מועדוני ספורט ערביים שיחקו בליגת העל וכדורגלנים ערבים ישראלים משולבים במרבית קבוצות הליגה וחלקם אף משחקים בנבחרת ישראל בכדורגל.

בשנת 1996 העפיל מועדון הכדורגל של הפועל טייבה לליגה הבכירה, והיה למועדון הערבי הראשון הרושם הישג זה. המועדון ירד ליגה כעבור עונה. מאוחר יותר העפילו בליגה הבכירה גם מכבי אחי נצרת ואיחוד בני סכנין, שגם הייתה הקבוצה הערבית הראשונה שזכתה בגביע המדינה בכדורגל (עונת 2003/2004) ונחשבת כיום לקבוצה הבכירה של המגזר הערבי.

בין הכדורגלנים הערבים שהטביעו את חותמם על הכדורגל הישראלי ניתן למנות את רפעת טורק שב-1976 היה לכדורגלן הערבי הראשון ששיחק בנבחרת ישראל, זאהי ארמלי מלך השערים של מכבי חיפה בכל הזמנים, ואליד באדיר, סלים טועמה, נג'ואן גרייב, עבאס סואן, בירם כיאל ומהראן ראדי. כדורגלנים ערבים מתקבלים ומשחקים בכל קבוצות הכדורגל הישראליות מלבד בית"ר ירושלים. לצד בית"ר ירושלים, גם בחלק מהקבוצות שמקבלות כדורגלנים ערבים משמיעים האוהדים לעתים קריאות ושירים נגד ערבים.

בין הספורטאים הערבים הבולטים ניתן לציין את המתאגרף ג'והר אבו לאשין, פעמיים אלוף העולם במשקל בינוני, הקראטיסטית לוריס עפארה, אלופת ישראל 7 פעמים ברציפות (2004 - 2010), אלופת שלוש מכביות (2005, 2009 ו-2013) ובעלת מדליית ארד באליפות אירופה בקראטה (2006) ובכך הייתה לישראלית הראשונה שהגיעה להישג זה, השחיינית דעאא מסרווה, אלופת ישראל ושיאנית ישראל במשחה ל-50 מטר חזה (בריכת 25 מטר) בעבר, ובכך הייתה לשחיינית הערבייה הראשונה שהיא אלופת ישראל ושיאנית ישראל, השחיין מרק חינאווי, אלוף ישראל בשחייה ושיאן ישראל לנוער והשחיין איאד שלאבי אלוף עולם בספורט נכים.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן הפלסטינים והן הבדואים רואים עצמם חלק מהתרבות הערבית, והם משתמשים באמצעי התקשורת בשפה הערבית הספרותית (שהיא אחידה בעולם הערבי). השפה הערבית הספרותית מוכרת כשפה רשמית במדינת ישראל.

השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב ערביי ישראל מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

  • ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים והדרוזים. ניבים אלה דומים מאוד לאלה המדוברים בגדה המערבית ובקרב הפלסטינים בירדן.
  • ניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים. ניבים אלה שונים מאוד מהניבים הפלסטיניים, וקרובים לניבים הערביים המדוברים בסיני ובקרב הבדואים בירדן.

אפשר להבחין בהבדלים בשפה המדוברת בין אזורים גאוגרפיים שונים בישראל, וכן בין קבוצות שונות: הערבית המדוברת בפי תושבי הערים הגדולות שונה מזו המדוברת בפי תושבי הכפרים והעיירות.

בבתי הספר הערביים של מדינת ישראל נלמדת השפה העברית החל בכיתה ג', ובנוסף נלמדת השפה האנגלית בשלב מאוחר יותר. לפיכך, רוב ערביי ישראל הבוגרים הם רב-לשוניים, והדבר ניכר היטב בכל הניבים הערביים המדוברים בישראל. בניבים אלה אפשר למצוא מילים רבות שנשאלו מהעברית (למשל: "רמזור", "מחסום", "שמנת", "בסדר", "כספומט").

חמולתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמולה היא מילה ערבית המתארת משפחה מורחבת. תכונה בולטת אצל ערביי ישראל היא החמולתיות שקיימת ביניהם ומאפיינת כל עיר ערבית טיפוסית. החמולות המפורסמות בקרב ערביי ישראל הן חמולת מסארוה (שמונה קצת יותר מ-20 אלף איש) והיא בעצם החמולה הערבית הגדולה ביותר בישראל, שלפעמים מרכיבה יותר מחצי התושבים ביישובים מסוימים כגון: טייבה ערערה וכפר קרע. חמולת חאג'-יחיא מטייבה חמולת קבהא, חמולת אבו מוך מבאקה אל-גרבייה, חמולות מחאמיד, גבארין, אגבריה, מחאג'נה, מאום אל פאחם וחמולת גנאיים מסכנין ועוד. כל אחת מחמולות אלה מונה יותר מחמשת אלפים איש וברוב המקרים מנהלת או שולטת בעיר מגוריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוני שקד, על הגדר: הפלשתינים בישראל - רדיקליזם לאומי, הוצאת כרמל, 2012.
  • בנימין נויברגר, ראובן אהרני, מוסטפא כבהא, החברה הערבית בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
  • שלמה חסון ומיכאיל קרייני (עורכים), חסמים בפני שוויון הערבים בישראל, הוצאת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2006.
  • עוזי בנזימן, של מי הארץ הזאת? מסע לניסוח אמנה יהודית-ערבית בישראל, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
  • רות גביזון ודפנה הקר (עורכות), השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000.
  • דני רבינוביץ', "נוסטלגיה מזרחית - איך הפכו הפלסטינים לערביי ישראל", תיאוריה וביקורת, מס. 4, 1993, עמודים 151-141.
  • אוֹרי שטנדל, ערביי ישראל - בין הפטיש לסדן, הוצאת אקדמון, 1992.
  • אמל ג'מאל, "הימנעות כהשתתפות – על תעתועי הפוליטיקה הערבית בישראל", בתוך: אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים) הבחירות בישראל – 2001, (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002).
  • אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, פרק 7 - המעמד המשפטי של המיעוט הערבי
  • Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities University of Michigan Press, 2003, pp. 97–146.
  • דן שיפטן, פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011.
  • שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ‫ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 129-1‬.
  • מיכאל אסף, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל 1860–1948, מפעלי תרבות וחינוך, 1970.
  • מיכאל אסף, תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם, מפעלי תרבות וחינוך בשיתוף עם הוצאת דבר, 1970.
  • יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.
  • מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ח-1938.
  • Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities University of Michigan Press, 2003, pp. 97–146.
  • Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp‏[67].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ערביי ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נכון ינואר 2012, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
  2. ^ נתונים אלה מסר משה ארם, מנהל מחלקת השיקום וטיפוח היחסים עם הערבים במסיבת עיתונאים ב-19.12.48. מתוך: "40,000 ערבים בעלי זכות-בחירה יושבים במדינת ישראל", "הארץ", 20.12.1948
  3. ^ נכון למרץ 1957 פעלו 115 בתי ספר עממיים ממשלתיים, וששה בתי ספר תיכוניים, ערביים. מתוך: ר. מוצרי "ערביי ישראל בפרוס העשור", "הארץ", 23.4.1958
  4. ^ יצחק בו חורין, סקר: רוב הערבים בישראל לא רוצים לפלסטין, באתר ynet‏, 9 בדצמבר 2010
    פאדי עיאדאת, 62% מערביי ישראל חוששים מסיפוח המשולש לרשות, באתר הארץ, 12 במרץ 2007
  5. ^ Statistics Report: Less Enlisting to Army, באתר ynet,‏ 28 בדצמבר 2006
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 The Arab Population of Israel 2003, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  7. ^ למ"ס שנתון סטטיסטי לישראל 2006 - מקורות גידול האוכלוסייה, לפי מחוז‬, קבוצת אוכלוסייה ודת, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  8. ^ ,2025-2010 ‫תחזיות אוכלוסייה(1) בישראל לשנים‬ ‫לפי מין, גיל וקבוצת אוכלוסייה‬, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  9. ^ The Bedouin in Israel: Demography, באתר משרד החוץ, 1 ביולי 1999
  10. ^ המגזר הערבי נוצרי הכי מצליח במערכת החינוך)
  11. ^ משרד החינוך: קטן שיעור הזכאים לבגרות העומדים בדרישות הסף של האוניברסיטה, באתר הארץ, 22 ינואר 2011
  12. ^ ערב חג המולד: 146 אלף נוצרים חיים בישראל Ynet 23 דצמבר 2005
  13. ^ christians in israel)
  14. ^ הלמ"ס: עלייה בשיעור הערבים הנרשמים למוסדות האקדמיים וואלה 04 בנובמבר 2014
  15. ^ המגזר הערבי נוצרי הכי מצליח במערכת החינוך מעריב 25 דצמבר 2011
  16. ^ אור קשתי, שליש מבתי הספר המצטיינים - במגזר הערבי, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2009
  17. ^ דוד רטנר, כאן מכשירים את האליטה, באתר הארץ, 25 במאי 2004
  18. ^ Mansour, Johnny (2012) Palestinian Christians in Israel. Facts, Figures and Trends. Dyar. ISBN 978-9950-376-14-4. pp 20,23
  19. ^ http://press.vatican.va/content/salastampa/en/bollettino/pubblico/2014/01/27/0062/00127.html
  20. ^ Mansour, Johnny (2012) Palestinian Christians in Israel. Facts, Figures and Trends. Dyar. ISBN 978-9950-376-14-4. p.23
  21. ^ Universal Jerusalem
  22. ^ שרון רופא-אופיר, הקץ לסחבת? נבדק שטח להקמת העיר הערבית, באתר ynet‏, 2 בפברואר 2009
  23. ^ תני גולדשטייןהשר שטרית: התחלנו לתכנן עיר ערבית בגליל, באתר ynet‏, 12 בפברואר 2008
  24. ^ נוג'בארין ויוברט לו-יון, התכנון העירוני ביישובים הערביים בישראל, המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, 1998, עמוד 51.
  25. ^ Bennett Zimmerman, Roberta Seid, PhD & Michael L. Wise PhD,‏ Population Forecast for Israel and West Bank 2025, יצא ב-2005, באתר ה-AEI ‏(American Enterprise Institute For Public Policy Research)
  26. ^ מבחר נתונים מתוך השנתון הסטטיסטי לישראל 63, 2012, הודעה לעיתונות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 11 בספטמבר 2012
  27. ^ עזרה זהר, "הבעיה הדמוגרפית - חרדות מול מציאות", 2006, עמוד 10
  28. ^ היו"ר שבר את הפטיש בדיון על התאזרחות פלסטינים, באתר וואלה!, 14 ביולי 2003‬
  29. ^ דברי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, וראש מינהל אוכלוסין במשרד הפנים, הרצל גדז', בדיון ועדת הפנים והגנת הסביבה מה-14 ביולי 2003: הכנסת השש-עשרה, נוסח לא מתוקן, מושב ראשון, פרוטוקול מס' ‎47 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה.
  30. ^ World Conference Against Racism - Durban, באתר משרד החוץ של מדינת ישראל, 20 באוגוסט 2001
  31. ^ הכנסת השש-עשרה - נוסח לא מתוקן, מושב שלישי, פרוטוקול מס' ‎118 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, 11 באוקטובר 2004, באתר הכנסת
  32. ^ Rhoda Kanaaneh, Embattled Identities: Palestinian Soldiers in the Israeli Military, באתר CALIBER (נלקח מ Journal of Palestine Studies, כרך 32, גיליון 3, עמודים 5-‏20, אביב 2003), 4 בדצמבר 2003
  33. ^ אנשיל פפרAnshel Pfeffer / Israel minorities see IDF service as key to social mobility, באתר הארץ, 13 במרץ 2009
  34. ^ יואב שטרן, Christian Arabs / Second in a series - Israel's Christian Arabs don't want to fight to fit in, באתר הארץ, 23 במרץ 2005
  35. ^ Jerusalem Letter / Viewpoints - The Druze in Israel and the Question of Compulsory Military Service, באתר הJerusalem Center for Public Affairs‏, 15 באוקטובר 2001
  36. ^ גבריאל בן-דור, Jerusalem Letters of Lasting Interest מספר 315, The Druze Minotiry in Israel in the Mid-1990s, באתר ה Jerusalem Center for Public Affairs,‏ 1 ביוני 1995
  37. ^ יותם פלדמן, רדיקל חופשי, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2007
  38. ^ יוחאי עופר, צה"ל משנה טקטיקה: צו ראשון לכל נוצרי, באתר nrg‏, 22 באפריל 2014
  39. ^ ראו לדוגמה את דבריו של ניסן סלומיאנסקי ב פרוטוקול מס' ‎47 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מה-14 ביולי 2003
  40. ^ UN blasts Israeli marriage law, באתר הBBC,‏ 15 באוגוסט 2003
  41. ^ טל רוזנר, בג"ץ, בניגוד לעמדת ברק: חוק האזרחות כשר, באתר ynet‏, 14 במאי 2006
  42. ^ תומר זרחין, ג'קי חורי, יהונתן ליס, בג"ץ דחה עתירות נגד חוק האזרחות, באתר הארץ, 11 בינואר 2012
  43. ^ 43.0 43.1 ‫סיכום 4 שנות עימות – נתונים ומגמות בטרור‬, באתר השב"כ
  44. ^ סיכום שנת 2006 - נתונים ומגמות בטרור הפלסטיני, אתר השב"כ
  45. ^ 45.0 45.1 פעילות חזבאללה מול ערביי ישראל, מתוך אתר השב"כ
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 ‫יניב רונן, ‏‫נתונים על הפשיעה בחברה הערבית בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23.2.2010
  47. ^ ‫עומרי אפרים, הפשיעה: 'ערבים מעורבים ב-67% ממעשי הרצח', באתר ynet‏, 15 בינואר 2012
  48. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - מורשעים והרשעות בעברות נהיגה 2009, פרק 1.3
  49. ^ דוח ועדת גולדברג
  50. ^ טלי ניר (מאמר דעה), רק ליהודים מגיע ללמוד?, באתר ynet‏, 7 בספטמבר 2009
  51. ^ פסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין קיפוח המגזר הערבי באזורי עדיפות לחינוך בג"ץ 11163/03 - ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל ואחרים נגד ראש ממשלת ישראל ניתן ב-27.02.2006 בג"ץ 5007/07 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל ואחרים נגד ראש ממשלת ישראל ומשרד החינוך, ניתן ב-23.11.2008‏‏
  52. ^ שחר הזלקורן, תחבורה ציבורית: פער עצום בין יהודים לערבים, באתר ynet‏, 22 במרץ 2011
  53. ^ תמר קינן, דורית בר, תגריד אל אחמד,ניידוּת בקרב נשים ערביות בישראל
  54. ^ יואב שטרן, Poll: 75% of Israeli Arabs support Jewish, democratic constitution, באתר הארץ, 29 באפריל 2007
  55. ^ 55.0 55.1 הכנסת השמונה עשרה, מושב ראשון, פרוטוקול מס' 29 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, 17 ביוני 2009 (נוסח לא מתוקן), באתר הכנסת קובץ DOC
  56. ^ שרון רופא-אופיר, 40% מערביי-ישראל חושבים שלא הייתה שואה, באתר ynet‏, 17 במאי 2009
  57. ^ קלמן ליבסקינד (טור בבלוג), מדבר סקר תרחק, באתר nrg מעריב, 28 במרץ 2010
  58. ^ מתקפת שמאל וערבים על דברי איתם, באתר ערוץ 7, 10 בספטמבר 2006
  59. ^ Yuval Yoaz & Jack Khoury, Civil rights group: Israel has reached new heights of racism, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2007
  60. ^ אלוף בן וגדעון אלון, Netanyahu: Israel's Arabs are the real demographic threat, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2003
  61. ^ אלוף בן ו- AP, MKs slam Netanyahu's remarks about Israeli Arabs, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2003
  62. ^ אילן מרסיאנו, טיבי, בשארה ומרזל - אושרו; מופז ופייגלין - בחוץ, באתר ynet‏, 9 בינואר 2003
  63. ^ דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
  64. ^ על פי תוצאות מחקר בנושא ההשתלבות הכלכלית של ערביי ישראל שערכו יעקב שיינין וחן הרצוג ממודלים כלכליים
  65. ^ 65.0 65.1 Statistics Regarding Israeli Arabs, באתר ה Jewish Virtual Library
  66. ^ Chris McGreal,‏ Worlds apart, באתר הגארדיאן, 6 בפברואר 2006
  67. ^ ביקורת: יוסף נבו, ‏במסעף שרשי הזהות הפסלטינית, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 192-188


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg