תרבות הגוף בתקופת הרנסאנס וההומניזם
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
בתקופת הרנסאנס, שעמדה בסימן תחייתן של התרבויות הקלאסיות, ההלנית והרומית, חל שינוי קיצוני בתפיסת הגוף ביחס לימי הביניים. בדומה לתחומי חיים אחרים ברנסאנס, גם תרבות הגוף החדשה הייתה למעשה חיקוי ושחזור של תרבות הגוף ביוון העתיקה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רנסאנס
בשורת הרנסאנס ביקשה לערער את המוסכמות שהורתה הכנסייה במשך דורות רבים בימי הביניים, לפיהן חיי האדם בעולם הזה הם נטולי חשיבות כשלעצמם, ואינם אלא מסדרון הכנה לחיים שלאחר המוות. לעומת זאת, תקופת הרנסאנס שבמרכזה הועמד ההומניזם, העלתה על נס את טובת האדם, פיתוח הרוח האנושית ועידונה, ובתמצית – הצבת האדם בטבור היקום והדינמיקה החברתית, במקום האל.
ערך האבירות סייע לא מעט לחיזוק אושיות הרנסאנס - הקשר לתרבות העבר הקלאסית, שהזכירה את האפוס ההומרי, אידיאל החברה היוונית הקדומה. אף המצב הפוליטי באיטליה, מולדת הרנסאנס, שהיה מורכב מרפובליקות ונסיכויות עצמאיות מתעשרות, אותתו במשמעות מיוחדת אודות החוליה ההיסטורית המקשרת עם תופעת ערי הפוליס ביוון הקלאסית המבוזרת. זאת ועוד, השמת הדגש על האינדיבידואליזם והחינוך הגבוה שנועד מעיקרו לשועי העיר, הלחימו, מטעמם, את הגישור המתבקש בין יוון הקדומה לבין איטליה הרנסאנסית, ההומניסטית. ואם לא די בכך, הרי חסידי האסכולה ההומניסטית באיטליה חתרו, בחינת התחייה הקלאסית, להבאת האדם לכדי הרמוניה כוללת ושלימה (נפש וגוף, טעם וידע, לב ורצון ועוד), ואו-אז בקעה ממיתרי גרונם הסיסמה באקורד הנושן-חדש: "נפש בריאה בגוף בריא".
הוגי דעות מובילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריצת הדרך באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרנסאנס וההומניזם הצמיחו שורה ארוכה של פילוסופים שעסקו, בין השאר, בחשיבות החינוך הגופני והפעילות הגופנית לאדם החדש, זה שמתנתק בהדרגה מכבלי הדוגמטיות הכנסייתית, ובכך העניקו ממד מהותי ורוחני חשוב לנושא הפעילות הגופנית.
הראשון שבהם היה ויטורינו דה-פלטרה (Vitorino da Feltre 1446-1378), מבקיע הדרך החשובה באיטליה הרנסאנסית. מלומד זה הקים במאנטואה שבצפון איטליה בית ספר כדוגמת הגימנסיון היווני בבית מפואר המשופע בחצרות ובמזרקות, וכינהו בשם "בית השמחה" (לה ג'יוקוסה"). ויטורינו גילה כלפי תלמידיו יחס אבהי. הוא דאג למזונם ולכסותם, נטל חלק במשחקיהם ובשעשועיהם והשגיח בקפידה על התנהגותם ורמת המוסר שלהם. בן תקופתו ומולדתו היה הפדגוג וורגריוס (Petrus Paulus Vergerius 1420-1349). הלה פרסם ספר בשם "על מידות האציל ועל ההשכלה החופשית" בו יעד את מטרות החינוך ההומניסטי כדלהלן: פיתוח הכוחות הגופניים והשכליים גם יחד. וורגריוס גיבש תוכנית לימודים מקיפה לנושא החינוך הגופני ובה פתח אכסניה נאה לענפי ספורט רבים. הן דה-פלטרה והן וורגריוס ביקשו לזהות את החינוך הגופני כאמצעי להכשרת הנוער ליישום מוצלח ומשובח של המטלות העתידיות, העירוניות, ולמילוי נאות של התפקידים הצבאיים ברוח התקופה. בן זמנם היה ווגיוס (1458-1405), שדגל ברתימת החינוך הגופני למשימות צבאיות.
היירונימוס מרקוריאליס (1606-1530) היה רופא איטלקי מפורסם שחיבר יצירה בשם "אמנות הגימנסטיקה", בה חילק את ההתעמלות לשלושה מדורים, סדורים על-פי חשיבותם: היגייני, צבאי ואתלטי. מרקוריאליס, כמו הוגי דעות רבים באיטליה רתם מטרות נוספות לחינוך הגופני, פרי הנסיבות ההיסטוריות שאיטליה התאפיינה בהן. לרבות הקניית המיומנות הצבאית, ייחסו אותם פילוסופים ערך רב למוניטין, ליוקרה וליכולת לנהל מדיניות אידיאלית, והוועידו בחיבוריהם מניפה של עצות ל"נסיך מתחיל", בבחינת סגולות הנקנות על ידי החינוך הגופני ותרבותו.
יודגש כי אותם הוגי דעות, ליברלים על-פי הגדרתם, הועידו מקום ראוי ומכובד למעורבות של נשים, אריסטוקרטיות מן הסתם, בספורט, ובעיקר בתחום הרכיבה והריקוד.
ההומניזם נודד למערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההומניזם מצא את אכסנייתו הראשונה בקרב נסיכים, אריסטוקרטים, בני סוחרים אמידים ובנקאים. הללו שביקשו להפיץ את יוקרתם בעיקר (כמעין מותג חברתי) ולהעלות על נס את המוניטין העירוני, בבחינת יריבויות חיוביות בין הערים השונות, בצפון איטליה, ומשם למערב אירופה, דאגו, בין השאר, לכונן מוסד חינוך שבאמצעותם חדר בהדרגה החינוך הגופני לתודעה החברתית. נסיכים נשבו בקסמו וראו בו בסיס למיצוי היכולת האינדיבידואלית שלהם.
רוח הרנסאנס שנשבה בבריטניה, פרי השפעתם של הוגי דעות איטלקים שפקדו לפרקים את האי, הוועידה מקום של כבוד לפעילות הגופנית, במיוחדת מהתקופה הטיודורית, כשבבואתה משתקפת במחזות של שייקספיר.
תומאס אליוט פרסם ספר בשם "המושל", שעיקרו התמצה בלקט עצות המיועד לאציל ולאריסטוקרט, ובו זימן מקום בולט לחינוך הגופני ולפעילויות הספורטיביות. בדומה לאיטלקים נטל אליוט מהספורט היווני והרומי אותם ענפים שנשאו חן מיוחד בעיניו כמו ריצה, שחיה וצייד. עם זאת, בשונה מן האסכולה האיטלקית ייחס אליוט חשיבות לא רק לעיצוב האופי וסיגול האיכויות כנורמות חברתיות, אלא אף לתוצאות הפיזיולוגיות העולות מן הפעילות הגופנית, כגון התרומה למערכת העיכול, התיאבון, תוחלת החיים והמטבוליזם.
אינטלקטואל שלא נפל בחשיבותו מאליוט היה רוג'ר האשאם, המחנך המפורסם של חצר המלוכה הבריטי. הלה העלה על נס בספרו "המורה" את הנחיצות הספורטיבית עבור הג'נטלמן או איש החצר, וכדבריו: "על ג'נטלמנים צעירים להתאמן בתרגילי חצר ושעשועים הולמים ולהתענג עליהם ... לרכב בחינניות, לרוץ נאה ... להשתמש בכל כלי הנשק, לירות היטב בקשת ... לרוץ, לקפוץ, להיאבק, לשחות, לרקוד בחינניות, לשיר, לנגן בפיקחות, לצוד בעזרת בז, לשחק טניס ...". פעילויות אלה גילמו מעין אוסף של סממני האימון האבירי מחד והנסיכי-איטלקי מאידך.
יצוין כי בית המלוכה עודד וטיפח פעילות ספורטיבית. הנרי השמיני ניהל משחקי טניס בסאות'המפטון ב-1529 וכדורת בווייטהול.
אליוט, האשאם ואחרים כתבו את חיבוריהם מתוך זיקה אמיצה וממילא מובנת לחיי החצר הבריטיים, ואף לא אחד מהם דן במפורש בגורל בתי הספר, המכללות והאוניברסיטאות. מוסדות אקדמיים אלה נהגו לעיתים למתוח ביקורת כנגד העיסוק בפעילות גופנית, ובשורת מקרים גילו אף עמדה נוקשה וחריפה כנגד. ענף הכדורגל נאסר בתכלית האיסור בקיימברידג' (1574) ובאוקספורד (1584), מתוך שנתפס כאלים, כ"לא-אנגלי", וה"עבריינים" שנתפסו הורחקו לצמיתות מבין כותלי המוסדות והיו צפויים אף להלקאה או למאסר.
ניסיונות נועזים בשדה החינוך הפורמלי הצמיחו מקרבם מבקיעי דרך חלוציים כגון ריצ'רד מלקסטר, מנהל בית ספר לונדוני (1586-1560), שלא נרתע והפך לחלוץ במסלול הנחלת החינוך הגופני לתלמידי בית ספרו. אישיות חינוכית זו מיינה בקפידה ענפי ספורט רצויים ליעדים כמו תחומי חברה וצבא והציעה חידושים בנושא כגון הדרגתיות התרגולים, חימום שקודם לפעילות וסדרת תרגילי פיוג והרפיה לאחריה. מלקסטר ביקש להגדיר את המונח "אימון גופני" באפיון אירובי כדלקמן: "פעילות גופנית נמרצת ורצונית המשנה את קצב הנשימה, ויעדה – תקנת בריאותו של האדם והבאת הגוף לכלל הרגל מועיל וטוב". הגדרה זו, אגב, הושפעה מהתפיסה הרמב"מיסטית שהתנסחה 400 שנה לפני כן.
אמונה ופעילות גופנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה זו חלה פריחתה של הרפורמציה באירופה ששאבה את מקור חיותה מן הזרם הפרוטסטנטי. הייתה זו תנועה למען התחדשות דתית בנצרות, שראשיתה בתביעת התיקונים של מרטין לותר (נגד הממסדיות הכנסייתית, הפרישות והסגפנות). לותר (1546-1483) ראה בפעילות הספורטיבית מכשיר רב-ערך להשגת המטרה הנשגבת, בבחינת פעילות השוקדת על שמירת גופו של הנוצרי, שייטיב, מתוך כך, לעסוק במלאכתו. כמו כן, טען לותר, כי שמירה על גוף חזק מאפשר להגן על החלשים וטעוני ההגנה ומתוך כך יזכה החזק להיחשב כבן אלוהים.
מתקנים נוספים כגון אולריך צווינגלי (1531-1484) וז'אן קלווין (1564-1509) ראו בחינוך הגופני ובמשחקים תועלת להגשמת המטרות הנעלות ודחו מכל וכל את ממדי ההנאה והשעשוע גרידא המקופלים בפעילות הגופנית.
אותות התקופה החדשה ניכרו היטב בהשפעתן אף על הכנסייה הממוסדת עצמה, אם כי לא חדלה להניף את דגל הקונטר-רפורמציה. בבתי הספר של מסדרי הישועים הקפידו הנזירים להנחיל לדרדקים את ערך הבריאות וההיגיינה באמצעות החינוך הגופני. הכנסייה הקתולית השכילה להבין כי רק בכלים המקובלים, קרי החינוך, ובגימוש עמדותיה ונירמולם תרשום לעצמה ניצחון, אם כי דחוק, על הכוחות המתחרים כגון הפרוטסטנטיים. מתוך כך לא נתפלא אפוא אודות שורת קרדינלים שהזדרזה לראות בטיפוח משחקי הילדים מכשיר חשוב לפיתוח החשיבה ולהתקנת ההתנהגות והחיברות.
לפרסום מרשים זכה תזכירו של האפיפיור פיוס השני למלך בוהמיה, כדלקמן: "בהתייחס לאימון הגופני של הנער, עלינו לשקוד על הקניית הרגלים אשר ישמשו לו בהמשך חייו, לטובתו ... על הנער לדעת כיצד לייצב ראש כראוי, להישיר מבטו ללא מורא ... יש לעודד משחקים ואימוני גוף לטיפוח פעולות השרירים, ויש לעודד כל מורה ללמדם". אין לנתק המלצות אלה מרצונה של הכנסייה לנחול ניצחון כנגד האיום הטורקי לחדור לעומק מרכז אירופה.
הומניסטים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההומניזם האיטלקי והרפורמציה האירופית ביקשו, כאמור, לעודד חופש אינטלקטואלי ולשקוד על הידע והדעת, ואילו ההומניסטים המאוחרים מתחו ביקורת על היסחפות הראשונים אחר החופש. על רקע מתחים אלה ועל יסוד המשך שקיעתה של הכנסייה קמה התנועה הריאליסטית לתקנת החיים על ידי כלים השאולים מן הריאליה גופה. ראשיה, פרנסואה רבלה (1533-1483) וג'ון מילטון (1674-1608), דרשו לשלב את החינוך הגופני במערכת החינוך הפורמלי, עם זאת טענו בזכות האופי הבלתי-פורמלי והנעים שעל שיעורי החינוך הגופני לשאת על מנת ליצור עניין רב יותר ורצוף גירויים בקרב הילדים. ראבלה תמך ביציאת הילדים והנערים לחיק הטבע על מנת לשחק בכדור, בטניס וב"טריגון" ולאמן גופם על פי "נוסח אבירי משהו", וזאת, קודם לשיעורים העיוניים במקצועות השונים. מילטון טען כי "יהיה זה לאושרה של הקהילייה הבריטית לו פקידים ממונים ואנשי ציבור ... היו לוקחים לתשומת-לבם את עריכת המשחקים הציבוריים וניהול השעשועים החגיגיים ... כאלה אשר יחזקו את גופנו ויחשלוהו בעזרת אימונים צבאיים ...".
חסידי הריאליזם החברתי, כזרם משני שנגזר מקודמו, ביקשו לעשות להכוון החינוך וניתובו כמסדרון הכנה לעולם המציאות. אחד המובילים שבהם היה מישל דה מונטן (1592-1533), בבחינת יציר כפי ההומניזם הצפון-אירופי, אשר בשונה מהאינדיבידואליזם האיטלקי נשא זה אופי יותר חברתי ומוסרי. מלומד צרפתי זה דגל בסיסמה: "אנו רוצים לחנך את האדם!" וחיבר ספר בשם "ניסיונות" בו הציע דרך לחסן את הנוער מפני חילופי מזג האוויר ולהרגילו לחיי פשטות וסבלנות באמצעות מערכת מעניינת של תרגול גופני. בדומה למישל דה מונטן פעל בהולנד ההומניסט דיסדריוס ארסמוס (1563-1466).
חסידי הריאליזם החושי, בעקבות הגילויים השונים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והגאוגרפיה, ביקשו לטפח את השיפוט העצמי והצפייה בטבע ככלים הנחוצים לאיתור האמת. הבולטים באסכולה זו היו פרנסיס בייקון (1626-1561) ויאן עמוס קומניוס (1670-1593). הללו דרשו כי ידיעת החיים תושג אך ורק על ידי חוקי הטבע וכוחותיו ועל דרך טיפוח חושי האדם וחידודם. ריאליסטים אלה ביקשו לשלב את החינוך למדעים בין הפעילות הגופנית לבין השיעורים העיוניים. קומניוס המליץ למשל לפצל את היממה לשלושה חלקים: שליש ללימוד, שליש לתרגולת גופנית ושליש לשינה.
הפעילות הגופנית בקרב היהודים בימי הביניים והרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
גורמי תנופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה גורמים חברו יחד והביאו לתנופה כלשהי בשדה התרבות הגופנית בקרב יהודי ימי הביניים והרנסאנס כדלקמן:
- ראשית – הספרות ההלכתית של הקהילה היהודית התבססה על פסקי ההלכה הקדומים של ימי המשנה והתלמוד, אשר בהם שוקעו עדויות חיוביות בדבר הפעילות הגופנית;
- שנית – יהודים התפרסמו כמתרגמים מערבית לשפות אירופיות, ובעיקר לטינית, ותחת ידם עברו ספרים קלסיים רבים שעסקו בתרבות הגוף וביחס החם כלפיה;
- שלישית – רופאים יהודים ביקשו להנחיל את התודעה החיובית כלפי הבריאות וההיגיינה;
- רביעית – יהודים ששרתו כחיילים, ואף כאבירים בשירות הנצרות, תרמו להעמקת התודעה באשר לשימוש בכלי נשק, במיוחד בסיוף;
- חמישית – יהודים ביקשו למצוא נקודת אחיזה חיובית, מעודדת, בעולם המדיאבליסטי, הקודר לעיתים והקשה, ומצאו זאת, בין השאר בשעשועים גופניים שהתנהלו בחגים ובאירועים משפחתיים;
- שישית – אין להוציא מכלל אפשרות את ממדי השפעתה של הסביבה המקומית, שתרמה להנחלת התרבות הגופנית ולהפצתה. הדבר בלט בעיקר בסביבה העירונית ובשלהי התקופה.
גישת המנהיגים הרוחניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעניינת במיוחד היא גישתם של הרבנים, מנהיגיה הרוחניים של הקהילה היהודית, כלפי תרבות הגוף. הללו הוציאו תחת ידם שורה ארוכה של היתרים לטובת העיסוק בפעילות הגופנית. היתרים אלה התבססו על הטעמים הבאים: ראשית – למען "עונג שבת" ושמחת "יום טוב" התירו לבחורים לרוץ, לקפוץ, ללכת, להיאבק ואף לשחק בכדור; שנית – ל"הצלת נפשות" עודדו הרבנים את הסיוף ואת אמנות הרכיבה; שלישית – למען "שמחת חתן" התירו הרבנים עריכת "טורנירים" יהודים בסגנון האבירי ואף ריקודים מעורבי-מין; רביעית – ל"שעשוע וגילה" הניחו ליהודים את העימול, משחקי הכדור וההיאבקות; חמישית – למען בריאות הגוף הציעו הרבנים שורה של תרגילי התעמלות.
מניפת הקלות והיתרים אלה, שיצאו מבית מדרשם של ענקי הדור, שימשו בחינת עידוד חשוב לעיסוקם של יהודים בנושא הנידון, והכלל שננקט בידי ההנהגה – אין גוזרים על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בגזירות – שקול, היסטוריוסופית, לסרטוט תמונת-מצב רווחת משהו של פעילות גופנית יהודית, ומכלול ההקלות רק חיזק את התודעה החיובית היהודית כלפי הנושא הנידון והעמיקה.
היחס לגוף האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסף הרופא, בן המאה השישית ביסס אמנם את שיטת הריפוי על הרפואה המונעת, המושתתת על הנהגת הגוף ושמירתו ורבי שבתי דונולו הרופא בן איטליה (982-913) העמיד על נס את השפעת הגומלין בין הגוף והרוח, אולם מכולם מזדקרת אישיותו של הרמב"ם – רבי משה בן מימון (1204-1135) – פוסק הלכה, רופא, פילוסוף ואיש מדע, ממוביליה של ההנהגה היהודית והגותה בימי-הביניים, שמשנתו התפרשה על פני שורה ארוכה של חיבורים, שהמפורסמים שבהם היו "משנה תורה" ו"מורה נבוכים", וזו שימשה מצפן ומורה דרך ליהדות ימי-הביניים גם הרבה מעבר לזמנו ולמוקדי פעילותו הגאוגרפיים.
באישיות רבת פעלים זו התמזגו, כאמור, סגולות של רופא (המכיר בערך בריאות הגוף), פילוסוף (המבקש להתאים את הפילוסופיה האריסטוטלית ליהדות ולפתח באמצעותה מידה של התייחסות מעניינת לגופו של האדם) ושל פוסק הלכה (המבקש למצוא את שביל-הזהב בין ההלכה היהודית לבין הסביבה).
תרומתו המיוחדת לתרבות הגופנית שוקעה בספריו כגון "על הנהגת הבריאות" ו"פרקי משה ברפואה". מתוך שאימץ את הרעיונות האריסטוטליים אודות חלוקת השלמויות הנמצאות באדם ושמנה את שלמות תבנית הגוף בתוכן, ומכאן שכל שלמות מהווה אמצעי להגיע למטרה הנשגבת, והיא שלמות המידות, הרי רק אדם הבריא בגופו, כך הדגיש, עשוי להגיע למעלת מוסר גבוהה ולהתברך במידות טובות. שלמות הגוף כאמצעי לשלמות המידות בולטת בחיבורו "שמונה פרקים". עם זאת חרד הרמב"ם מהמגמה שראתה בתרבות הגוף תכלית בפני עצמה, ואשר-על-כן, עת אימץ לעצמו את דרך המיצוע, האריסטוטלית כל-כך, העלה על נס את שביל הזהב בין הזלזול בשמירת הגוף לבין טיפוחו כתכלית בפני עצמה.
תורת השלמות שהעמיד הרמב"ם הייתה מיוסדת על הדינמיקה, שבה כל אחת מהשלמויות, לרבות שלמות הגוף, קבלה משמעות חיובית ודינמית. כלומר, כל פעילות חייבת להיות תכליתית, כזו שתביא, בסופו של דבר, לפסגת יעדו של האדם. משקלה וחשיבותה של כל פעולה אינם תלוים בה עצמה, אלא בתפקוד שלה ביחס לתכלית האדם באשר הוא. השלמויות כולן אינן אלא סטטיות והדינמיקה הערכית, או השלמות הדינמית, תושג רק כאשר יועיד האדם לכל פעולה את תכליתה.
תאוריה זו עמדה בסימן הקדמתו למסכת אבות (פרק ה'): "אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שיישארו כלי כוחות נפשו, אשר הם אברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשע מבלי מונע במעלות המידות והמעלות השכליות".
משנתו זו של הרמב"ם עשתה לה כנפיים ונפוצה בקרב קהילות רבות באירופה והגותו שימשה בסיס לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו שהרבו לעשות לה נפשות. עם זאת נמצאו רבים שהתקוממו כנגד התפשטותה של הפילוסופיה הרמב"מית בקרב הקהילות היהודיות. הללו לא בחלו באמצעים ונקטו, בסופו של דבר, בהטלת חרם על כתביו. חרם זה שיצא מבית דינו של הרשב"א ב-1305, ושקבע במפורש, כי מנוע אדם מישראל ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות טרם מלאו לו 25 שנה, עשוי להעמידנו על כך שלכתבי הרמב"ם היה הד ניכר הרבה מעבר לזמנו.
על יסוד התפתחות הרפואה והפילוסופיה באיטליה במאות ה-15 וה-16, הונחלה חשיבות ערך גוף האדם בקרב הקהילה היהודית. בתקופה זו טען רבי יוחנן לוריא (1510-1453) כי "אדם צריך למדוד כוחות גופו ונפשו ולפיהם לקבל עליו התשובה במידה הנכונה".
המהר"ל מפראג (1609-1512) דן בכובד ראש בזיקה שבין הגוף לנפש וטען כי הפעילות הגופנית משמשת מצע ורקע לפעילות האינטלקטואלית.
התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה הנידונה חלו תמורות מרחיקות-לכת בעולמה של היהדות באשר לחשיבות עימול הגוף. רבי נתן בן רבי יחיאל מרומא הגדיר את ההתעמלות בראשית המאה ה-12 כדלקמן: "פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהן, וכן רגליהם על גבי יריכותיהן ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה רפואה". עמנואל הרומי, איש המליצה היהודי המפורסם (1336-1261) שיקע באחת ממחברותיו את המסר הבא: "מה דרך העצל? כעבד ישאף צל. ואשר על גופו יחמול, יתרון לו שיעמול".
הרמב"ם בחיבורו "על הנהגת הבריאות" שופע באשכולות של הוראות, כללים ונהגים הנוגעים לעולמה של ההתעמלות על השלכותיה השונות, ובכללן הרפואיות והריפויות. עיקר חידושו ותרומתו התמצו ברצון להפוך את הפעילות הגופנית לחלק אינטגרלי מאורח חיי היהודי. הגדרת ההתעמלות על-פי הרמב"ם הייתה מדעית וכמו הקדימה בשנים רבות את זמנה, כאשר הבסיס להגדרה היה הרעיון האירובי. הרמב"ם שטח בפני הקורא הפוטנציאלי משנה מפורטת וסדורה לגבי העימול: משך הפעילות, מיקומה בלוח השעות היומי, סדריה, דרגות הקושי שבה ובעיקר מעלותיה: רפואה מונעת, חיזוק הנפש והנאה לשמה. הרמב"ם לא ויתר לא לקשישים ואף לא לחולים והמריצם לעסוק בפעילות בהתאם ליכולת. ניתן בהחלט להגדיר את מגמתו של הרמב"ם בנוסח של "עימול לכל", הכפוף להסתייגויות שונות, כגון זו המשקפת את ימינו אנו – טוב יעשו המתעמלים אם קודם לפעילותם יבדקו את כושרם הגופני על ידי רופא. הרמב"ם יעץ למתעמלים כדלקמן: "ראוי שתקדים ותחפוף הגוף ותמרחהו (בשמן עיסוי) קודם ההתעמלות. ואחר-כך יתעמל לאט וידריג, עד שיגיע לתכלית ההתעמלות וימשיך כל עת שתמצאו יפה המראה (כלומר רענן), ומהיר אל התנועה ותמצא חומו שווה וזיעתו נוזלת, ואולם מיד שישתנה דבר מאלה העניינים, יימנע מהתעמלות" ("פרקי משה ברפואה, יח, 14).
הרמב"ם זכה לשבחים על ידי מלומדים בני דורו, ואף זמן רב לאחר פטירתו. משנתו שימשה, למשל, נר לרגלי מרקוריאליס (1606-1530) בספרו המפורסם "על אמנות ההתעמלות" ב-1569.
בתקופה זו, שעמדה בסימן פריחתה של הקהילה היהודית באיטליה הרנסאנסית, עולה עדות מעניינת מדברי רבי דויד אבן-יחיא, מי שהיה חכם יהודי שהגיע לאיטליה מספרד בראשית המאה ה-16 ועסק בהוראה. וכך העיד על עצמו: "וזולת כל זאת אני הייתי הריפיטיטו"ר (מחזיר למוטב) אל התלמידים הקטנים ומתעמל עמהם עד עת האוכל". השימוש בהתעמלות כאמצעי חינוכי, ובשעות הבוקר, ואף התנהגותי תוך כדי שימוש בדוגמה אישית, שיקפו את ההוראות הרמב"מיות.
ענפי ספורט שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהאוצר הבלום של ספרות השו"ת עולה תמונה מעניינת, ולא מעט מאלפת, על פעילויות גופניות שונות שהתקיימו בקהילה היהודית האירופית של ימי-הביניים. נמצאו יהודים, עשירים בדרך-כלל, ששכרו לבניהם מורים יהודים המומחים באמנות הסיוף. על רקע הצטיינותם בענף זה אסר הקיסר רודולף השני במאה ה-16 על יהודי פראג להורות אותו ולהשתתף בתחרויות פומביות של סיוף. נודעו יהודים שיצאו למסעות ציד בעקבות השפעת האצולה האירופית, וספרות השו"ת עוסקת בהלכות כלאיים בזיקה לרצועה שנקשרה לקולר כלבי הציד. הרמב"ם המליץ מאוד על ענף ההיאבקות, ובספרות השו"ת של הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) הצרפתי (1327-1250) מסופר על תאונה שנגרמה כתוצאה מתחרות בהיאבקות בין שני יהודים. הרא"ש פטר את ה"חובל" מתשלום נזיקין רק משום שהקרב ביניהם היה מוסכם, מוסדר ותחרותי. פסיקתו של הרא"ש מעניינת, הן משום שהיא מעידה על הטמעת הענף הנידון בקטגוריה של תחרות, בנסיבות הזמן והמקום כמובן, והן מכיוון שהיה בה בפסיקה משום מקדם עידוד ליהודים לעסוק בענף זה. עדויות מעניינות על בחורים יהודים המתענגים בהיאבקות (ובלשון מקור: "בצחוק התפיסה והאביקה") עולות מכתבי הרמ"ף (רבי משה פרובנציאלו) אשר באיטליה (1560). התחרויות נערכו באווירה ספורטיבית נעימה והמנצח התכבד במאכל ובמשקה. בל"ג בעומר היו נערכות תחרויות שונות, חלקן היתוליות, בין הבחורים הצעירים.
רבי יצחק מקורביי אשר בצרפת מעיד על כי "בחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם (בשבת) מותר, שזהו עונג שבת שלהם". פסיקה זו, מניה-וביה, יש בה, כמו גם בפסיקות אחרות בנידון, משום חידוש-תורה, מכיוון שהן יוצרות תקדים לעריכת תחרויות ומשחקים בשבת. ההיתר נולד על רקע תופעה נפוצה של פעילויות גופניות, והמנהיגים הרוחניים של הקהילה העדיפו לשחות-עם-הזרם ולשלוט בו מאשר להיסחף ולטבוע. לא מעט בהשפעת היתרי חז"ל בספרות המשנה והתלמוד, כי יהודים שנזהרו מלרוץ בשבת והיו הולכים ומהלכים כפעילות גופנית לכל דבר ונודעו אף "המקומות המיוחדים לטייל" כנוסח השו"ת, למשל בקהילת טולדו שבספרד.
תמונה מאוד מעניינת וחסרת תקדים עולה מספרות השו"ת ומתארת חיקוי ספורטיבי בעל משמעות חברתית של מנהגי האבירים לערוך ביניהם "טורניר", היינו עימות רכוב בכידונים ארוכים. מנהגים אלה חדרו לכמה קהילות בגרמניה ונערכו כחלק מהווי טקסי החתונה, כשגיבור ה"שמחה" היה החתן או המארס. פגיעות גופניות קשות ולא בלתי צפויות במהלך עימות ספורטיבי זה עוררו שיגור שאלות נוקבות להנהגה הרוחנית המרכזית בעניין עצם עריכת תחרויות ממין אלו. תשובת הרבנים הייתה קצרה ועניינית: אם מדובר בנוהג, במנהג, בעל חוקים ומקובל, יש לקיימו ואין לתבוע דמי נזק מהחובל. הרבנים ביססו את היתרם על הנימוק המנוסח כך: "משום שמחת חתן".
הרמב"ם המליץ על המשחק בכדור, כמי שהושפע מכתבי גלנוס, ובפרט מספרו "עימול בכדור קטן", ומאבן רושד בן זמנו, שדרש בשבח המשחק בכדור קטן. העימול בכדור קטן כמו גם בגדול נראה בעיני הרמב"ם כמועיל לחיזוק "עליוני גופם" של המתעמלים. לבד מן ההיבט הרפואי והריפויי שייחס הרמב"ם למשחק בכדור, הוא ראה בו גם מקדם פסיכולוגי חשוב לבריאות הנפש, או כלשונו: "שתגיל הנפש ותשמח בו".
בשנת 1560 התפרסמה תשובתו של הרמ"ף שהתירה את המשחק בכדור, וליתר דיוק את המשחק בטניס בשבת, שהתקיים באולם ספורט מיוחד, ומתשובתו ניתן ללמוד על המעבר במשחק הטניס ממחבט עץ למחבט בעל מסגרת עץ המסורג שתי וערב במיתרים. בחלוף כשבעים שנה מאז פרסם רבי יהודה אריה ממודנה אשר באיטליה את ההיתר לשחק טניס בשבת, ונימוקו – "משום עונג שבת".
בספרות אשכנז, מן המאה ה-14 ואילך, רווח המונח "בית מחול" (tanzhaus), ללמדנו על תנופה שחלה בתחום הריקוד בקרב הקהילות היהודיות, וזו היה בה כדי לעודד את רבי יוחנן לוריא, מחכמי אשכנז, להציע שורה של היתרים הנוגעים לריקודים מעורבים בין המינים, גם בקבוצות וגם בזוגות.
במחצית המאה ה-16 הזדקרה דמותו של בנימין ג'וליילמו דה פיזארו, בכיר מורי הריקוד היהודים שלימד את רזי המחול בבתי שועים ואצילים. בספרו "חיבור על אמנות המחול" הבליט דה פיזארו את המעבר החשוב בין המחול כשעשוע, כיסוד חברתי גרידא לאמנות בפני עצמה. וזו בהחלט תרומה חדשנית מאוד. בחיבורו שוקעו קווי היסוד העיקריים של אמנות הריקוד בהתאמה למקצב מוזיקלי מיוחד.