פיוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיוס השני
(18 באוקטובר 1405; פיינצה, קורסיניאנו - 14 באוגוסט 1464) (בגיל 58)
Pintoricchio 012.jpg

אנאה סילביו פיקולומיני, הידוע גם כפיוס השני, בציור של פינטוריקיו
שם בשפת המקור Pius Secundus
האפיפיור ה-210
תקופת כהונה 19 באוגוסט 1458 - 14 באוגוסט 1464 (5 שנים ו-51 שבועות)
הקודם בתפקיד קליקסטוס השלישי
הבא בתפקיד פאולוס השני

פיוס השני, בשמו בלידה אנאה סילביו פיקולומיניאיטלקית:Enea Silvio Piccolomini, או Pio Secondo, בלטינית :Aeneas Sylvius או כאפיפיור Pius Secundus, ‏ 18 באוקטובר 1405 סיינה - 14 באוגוסט 1464 היה אפיפיור בין 19 באוגוסט 1458 - 14 באוגוסט 1464 , מלומד וסופר איטלקי מטוסקנה.

נודע כמלומד הומניסטי, מדינאי, דיפלומט, סופר ונוסע, שכתב, בין השאר ספר אוטוביוגרפי שנקרא "פירושים", אוטוביוגרפיה יחידה כתובה בידי אפיפיור.‏[1]

שנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוס השני נולד ב-1405 בקורסיניאנו באזור סיינה, במשפחה של אציל בשם סילביו פיקולומיני שירד במעמדו ושל אשתו, ויטוריה פורטגאורי. אנאה היה היחיד ששרד מתוך 18 בנים של בני הזוג והיו לו עוד שתי אחיות. להוריו הייתה אחוזה קטנה. פיקולומיני למד משפטים באוניברסיטת סיינה ובאוניברסיטת פירנצה ובתום לימודיו חזר לסיינה. הצטייר כצעיר פיקח ורודף שמלות. בשנת 1431 התקבל למשרה של מזכיר אצל דומניקו קפראניקה, בישוף של פרמו, שעמד להשתתף בוועידת בזל. האפיפיור מרטינוס החמישי המנוח מינה את הבישוף לקרדינל, אך האפיפיור הנוכחי, אואגניוס הרביעי סירב ליישם החלטה זו של קודמו. אחרי שהגיע עם הבישוף לבזל נסע אנאה סילביו במזג אוויר סוער לג'נובה ואחר כך ערך מסע דרך האלפים. עמד בהצלחה במשימות שקיבל מקפראניקה, אך בסופו של דבר התגלה כי מעבידו נמצא במצוקה כספית ולא היה מסוגל לתגמלו כראוי. בהמשך עבד פיקולומיני אצל מעבידים אחרים.

בשנת 1435 נשלח פיקולומיני על ידי הקרדינל אלברגאטי, הציר של אואגניוס הרביעי בווועידה, לשליחות חשאית בסקוטלנד. מאוחר יותר נתן גרסאות שונות בנוגע למהות המשימה. ביקר באנגליה ובסקוטלנד תוך הרפתקאות רבות שתיאר מאוחר יותר בכתב. הנסיעה בסקוטלנד התלוותה גם היא מזג אוויר סוער במיוחד, עם רוחות עזות וסופות רעמים רבות. פיקולומיני נשבע ללכת יחף מן הנמל שבו ינחת ועד לקפלה הכי קרובה, המוקדשת למרים הקדושה. הנמל בו נחת היה דנבאר והכנסייה הקרובה ביותר נמצאה 10 מיל מרחק משם, בוייטקרק וטיינינגיים. על כן המסע ברגליים יחפות בשלג ועל קרח השאירוהו סובל מכאבי רגליים לכל החיים. אבל בסקוטלנד היו לו גם הרפקתאות מסוג אחר. שם נולד לו הילד השני, ללא נישואים, אחרי בנו הבכור שנולד בשטרסבורג.

מעורבות בפוליטיקה ובדיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לבזל היה שותף למאבקו של הקונציליום נגד האפיפיור, ועדיין כאדם חילוני זכה להיבחר בין מנהיגי הכינוס. תמך באפיפיור חלופי, האנטי-אפיפיור פליקס החמישי, הלא הוא אמדואוס, דוכס של סבויה, היה למזכירו והשתתף בהכתרתו. לאחר מכן פרש אל חצרו בווינה של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. שם זכה לכתר של משורר מצטיין ולחסות הקנצלר של הקיסר, קספר שליק. יש משערים כי פרשת האהבים המתוארת בספרו של פיקולומיני, "ספור שני המאהבים" מתאר מקרה ריאלי מחיי הקנצלר.

אדם פתוח, בעל נטיות דמוקרטיות וגמישות בעיניני המוסר ופוליטיקה, עשה עם הזמן תפנית בדרכו ואימץ קו מוסרי ועקרוני יותר ודבק בעקביות בנסיון להשיג פיוס בין רומא ובין האימפריה הגרמנית. נשלח לשליחות אל האפיפיור ברומא בשנת 1445 ואחרי זכה לפטור מעונש כנסייתי, חזר לגרמניה עם מחויבות לסייע לאפיפיור. עמל רבות ליישר הדורים בין חצר האפיפיור והאלקטורים האימפריאליים הגרמנים ובשנת 1447 שיחק תפקיד מוביל בהשגת פשרה בין האפיפיור אוגניוס הרביעי שנמצא במיטת דווי, ובין הנסיכים הגרמנים. כתוצאה מכך הקונסיליום בבזל והאנטי-אפיפיור נותרו ללא תמיכה.

עלייתו בהיירארכיה של הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים ב-4 במרץ 1447 נכנס פיקולומיני לשורות הכמורה‏[2] ויורשו של האפיפיור אוגניוס, ניקולאוס החמישי מינה אותו לבישוף של טריאסט. כעבור זמן התמנה כבישוף של סיינה.

בשנת 1450 נשלח על ידי הקיסר פרידריך השלישי לעוד שליחות דיפלומטית עדינה: לנהל מזא ומתן סביב נישואיו של הקיסר עם הנסיכה אלינור של פורטוגל. שנה לאחר מכן נשלח לבוהמיה וחתם, שביעות רצון הצדדים, על הסכם עם מנהיג ההוסיטים, ירז'י מפודייבראדי. ב-1452 ליווה את הקיסר פרידריך השלישי לרומא לצורך נישואיו לאלינור. הקיסר הוכתר ברומא על ידי האפיפיור עצמו. כעבור שלוש שנים שוב הגיע אנאה פיקולומיני לרומא על מנת להכריז על נאמנותה של גרמניה לאפיפיור החדש, קליקסטוס השלישי. הביא איתו המלצות חמות מהקיסר ומאולאסלו החמישי, מלך הונגריה שהיה גם מלך בוהמיה, על מנת שיקבל מינויו לקרדינל. אף באותו זמן היה עסוק האפיפיור החדש לקדם קודם הכל את אחייניו. כך נאלץ פיקולומיני להמתין עד דצמבר שנת 1446. בינתיים התמנה לבישוף של וארמייה (ארמלנד). .

בחירתו לאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שמת האפיפיור קליקסטוס השלישי ב-6 באוגוסט 1458, התכנס הקונקלבה ב-10 באוגוסט. מועמד בעל סיכויים היה הקרדינל האמיד הצרפתי גיום ד'אסטוטוויל. גם פיקולומיני ראה עצמו כמתאים לתפקיד ואחרי מינימום של שתדלנות בקרב הקרדינלים, הצליח להיבחר בפה אחד בסיבוב הבחירות השני. הוכתר לאפיפיור ב- 3 בספטמבר 1458 תחת השם פיוס השני.

מדיניותו ויוזמותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שכרת ברית עם פרננדו השני, מלך אראגון, הטוען האראגוני לכס המלכות של נאפולי, כינס במנטובה קונגרס של נציגי השליטים הנוצרים על מנת לתכנן פעולה משותפת נגד האיום הטורקי. בנאומו ב-26 בספטמבר 1459 קרא פיוס השני למסע צלב חדש נגד העות'מאנים שבאותה תקופה היו משלימים את כיבוש הבלקן כולו. בנאום נוסף ב-14 בינואר 1460 דיבר פיקולומיני על מסע צלב שיימשך שלוש שנים. תהלוכתו אל מקום הכינוס במנטובה נראה כמו צעדת ניצחון. אולם הקונגרס עצמו התגלה ככישלון בגלל חוסר רצונן של המעצמות הנוצריות להשתתף במסע הצבאי נגד מהמט השני "הכובש". האפיפיור הצליח, יש אומרים [דרוש מקור] להשפיע על שליט ולאכיה, ולאד המשפד, אותו העריך מאוד - להתחיל במהלך צבאי נגד הסולטאן. שיאו של מהלך זה היה התמודדותו של ולאד המשפד עם הפלישה העות'מאנית המסיבית לארצו בשנת 1462 ונסיונו במתקפת הלילה מ-17 ביוני באותה שנה להרוג את מהמט השני במחנה צבאי ליד טרגובישטה.

בחזרתו מהקונגרס, שהה פיוס השני זמן ממושך באזור הולדתו על יד סיינה, כשהתלווה בדוכס של מנטובה, לודוביקו השני גונזגה. האפיפיור תיאר בהתלהבות בספרו את רגעי הקסם שבילה באותם ימים של חיים בכפר. נקרא בחזרה לרומא עקב המהומות של טיבורציו די מאזו, שנתפס לבסוף והוצא להורג. בהמשך הועסק לא מעט במלחמה על כתר נאפולי שפרצה בין תומכיו של בית אראגון ובין אוהדי בית אנז'ו (אנז'ו-ואלואה). בימי הסכסוך כנופיות של ברונים מורדים וקונדוטירים בוזזים גרמו נזקים גם למדינת האפיפיור. המלחמה הסתיימה בניצחון פרננדו, בן בריתו של האפיפיור. במרבית הזמן שחלף לאחר מכן היה עסוק פיוס השני במאבק עד חורמה נגד הקונדוטיירה סיג'יסמונדו פנדולפו מאלאטסטה מרימיני שנגמר עם כניעה כמעט מוחלטת של האציל המרדן.

פיוס השני ניסה לתווך בינתיים במלחמת שלוש עשרה השנים (1466-1454) בין שני צדדים קתוליים:פולין והאבירים הטבטונים. משלא הצליח לגשר ביניהם, הטיל פיוס השני חרם על הפולנים ועל הפרוסים כאחד. האפיפיור היה מעורב בנוסף גם במריבות עם המלך הצ'כי ייז'י מפודייבראדי ועם הארכידוכס של אוסטריה, זיגמונד. על האחרון הטיל חרם לאחר שהעז לעצור את ניקולאוס קוזאנוס, בישוף של בריקסן.

ביולי 1461 הכריז פיוס השני את קתרינה מסיינה כקדושה של הכנסייה ובאוקטובר אותה שנה זכה בהישג דיפלומטי מזהיר כששיכנע את מלך צרפת החדש, לואי האחד עשר לבטל "הסנקציה הפרגמטית מבורז'" שהגבילה קשות את סמכות האפיפיור בתוך צרפת. אולם לואי האחד עשר ציפה שפיוס השני יתמוך בצד הצרפתי במלחמת הכתר בנאפולי וכשהתאכזב חידש את הסנקציה באמצעות צווים מלכותיים.

ההכנות למסע הצלב שפיוס השני שאף לארגן לא התקדמו כלל ועיקר. האפיפיור עשה כל שביכולתו: אפילו ניסח מכתב לסולטאן מהמט השני עם דרישה שיזדרז להתנצר. ככל הנראה, המכתב לא נשלח בסופו של דבר ובצדק. קרו כמה אירועים מעודדים, כמו הגעת ראשו של אנדראס הקדוש מן המזרח לרומא שצויין בטקס ציבורי באפריל 1462, ופשרה מוצלחת שהשיג פיקולומיני בין הקיסר הגרמני ובין מלך הונגריה. עוד סיבה לנחת הייתה גילוי מחצבות אלום בטולפה שטחי מדינת האפיפיור. הם היו עשויים לתרום לאוצרו. אבל צרפת נשארה מנוכרת: הדוכס של בורגונדיה הפר את הבטחותיו, הדוכסים במילנו היו עסוקים בנסיון לכבוש את ג'נובה, בעוד שליטי טוסקנה מפירנצה יעעצו בציניות לאפיפיור שיתיר לטורקים ולוונציאנים לשחוק זה את כוחו של זה. לא מודע ממש לסופו המתקרב, אבל אולי נדחף בידי המחלה, איבד האפיפיור את סבלנותו ויצא ב-18 ביוני 1464 לאנקונה, להוביל עם הצלב בידו, את מסע הצלב שנראה בעיניו צו השעה.

העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוקטובר 1462 גינה פיוס השני כ"פשע גדול" את הפיכת המתנצרים החדשים לעבדים, זאת האיגרת ששלח לשליט מקומי מהאיים הקנריים. בנוסף הורה להטיל עונשים כבדים על מפרי פקודתו. הוא לא גינה את העבדות ואת סחר העבדים כשלעצמם, אלא התייחס אך ורק לשיעבודם של המוטבלים לנצרות, שהיו למעשה מיעוט קטן מבין אלו העבדים שנלקחו לפורטוגל. צאוחר יותר האפיפיור אורבנוס השמיני הזכיר אזהרה זו של פיוס השני (Apud Raynaldum in Annalibus ) Ecclesiasticis ad ann n.42 ) וציין גם הוא כי התייחסה למתנצרים החדשים. שה היה גם פירושם של דיפלומטים בריטים שהזכירו את גינוי האפיפיור שהיה כלול באגרת לבישוף בשם ריביירה.

חוליו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנקונה ההכנות למלחמה דרכו במקום מחוסר אמצעי הפלגה, למרות נסיונו של פיוס השני להלהיב את הצלבנים שהתכנסו. כשסוף-סוף הגיע הצי הוונציאני בנמל אנקונה, האפיפיור שתשו כוחותיו ונמצא על ערש דווי היה מסוגל לראותו רק בעד חלון חדרו.

יומיים לאחר מכן, ב-14 באוגוסט 1464 נפח את נשמתו. יורשו קיבל את השם פאולוס השני. פיוס השני נקבר בכנסיית סנט' אנדראה דלה ואלה, בעוד מצבה ריקה נושאת את שמו הוצבה בתוך הבזיליקה סן פייטרו. מאוחר יותר גם המצבה הועבר לסנט' אנדראה.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכרונותיו "פירושים" -ב 13 כרכים - קרואים כך,(Commentarii) בדומה לספר זכרונות של יוליוס קיסר, וכתוב גם הוא בגוף שלישי. חובר ככל הנראה בשנים 1462-1463 ויוחס זמן ממושך למחברים אחרים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי בחירתו כאפיפיור דאג לטפח את ישוב הולדתו קורסיניאנו, שקיבל משום כך את שמו -Pienza (פיאנצה).

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kenneth Setton The Papacy and the Levant (1204-1571):The Fifteenth Century, The American Philosophical Society, Philadelphia, 1978,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ K.Setton ע' 201
  2. ^ K.Etton ע' 201