רא"ש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רא"ש
תאריך לידה 1250
תאריך פטירה 1327
השתייכות בעלי התוספות
רבותיו רבי יחיאל אביו, המהר"ם מרוטנבורג
תלמידיו בנו - רבי יעקב בעל הטורים {ש} בנו רבי יהודה בן הרא"ש

רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 - ה'פ"ז, 1327), המכונה הרֹא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופר שאמו נהרגה על קידוש השם באחת הגזירות באשכנז[דרוש מקור]. אביו רבי יחיאל, מחנכו הראשון, היה בין חסידי אשכנז. החכם המפורסם רבי אליעזר בן נתן (הראב"ן) היה בין אבות אבותיו.‏[1] הרא"ש למד גם אצל המהר"ם מרוטנבורג. משנאסר המהר"ם ירש את מקומו בהנהגה בוורמס. פרנסתו הייתה בהלוואה בריבית לגויים, והוא הסכים לשלם סכום גבוה כדי לפדות את רבו, אך הדבר לא יצא לפועל מכיוון שהמהר"ם לא הסכים שיפדו אותו בסכום כה גבוה. זאת, על פי ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', ו'. ראו עוד בערך מהר"ם מרוטנבורג).

בשל ההחמרה במצבם המדיני של יהודי אשכנז חשש הרא"ש שגורלו יהיה כגורל רבו המהר"ם. לכן שלח את בנו הרביעי, רבי יהודה, לספרד כדי שיתור לו מקום למגוריו. במשך מספר שנים ניסה לסייע בשיקום הקהילות שנפגעו בפרעות רינדפלייש, ואז בשנת ה'ס"ג (1303) מצא שעת כושר לעזוב את גרמניה וברח עם בני ביתו לספרד, מעבר שרושש אותו כספית. הרא"ש עבר טלטולים רבים, אך הקהילות בספרד קיבלו אותו בכבוד גדול. על פי המקורות מאותה תקופה "חכמתו ויראתו האירו פניו" והיה נראה "כמלאך ה' צבאות"[דרוש מקור]. באחד מטלטוליו הגיע למקום מושבו של הרשב"א בטוליטולה (טולידו), שאף הוא קיבלו בכבוד גדול, וקרא לקהילות ספרד לנהוג בו בכבוד גדול.

ראשי קהילת טולידו הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד.

הימצאותו של הרא"ש בספרד יצרה תקדים מעניין של ראשון אשכנזי המכיר היטב את דרכיהם ומנהגיהם של הספרדים. גם יוקרתו בעיני השלטון הייתה גדולה, והתייעצו עמו בענייני משפט.

בנו הוא רבי יעקב בעל הטורים. בן נוסף הוא רבי יהודה בן הרא"ש, ממלא מקום אביו בטולידו ובעל שו"ת "זיכרון יהודה".

יצירתו ופסיקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו החשובה ביותר כוללת דיון בקטעי תלמוד ופסיקת הלכה. יצירה זו מודפסת בסוף ספרי התלמוד בדפוס וילנה. לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף.

הרא"ש כתב גם תוספות על התלמוד, המבוססות על בעלי התוספות הקדומים, כמו ר"י הזקן ורבי שמשון משאנץ. החוקרים חלוקים בדעתם על מידת העצמאות של הרא"ש בעריכת התוספות שהיו לפניו. יש אומרים שתוספותיו אינן חיבור מקורי, כתוספות רבנו פרץ ורבי אליעזר מטוך, אלא הרא"ש העתיק מהתוספות שהיו לפניו כמעט ללא שינוי.‏[2] אחרים ביקרו את הגישה הזו, על סמך השוואה בין תוספות הרא"ש על מסכת פסחים לבין מקורותיו, וקבעו שהרא"ש עיבד את החומר שהיה מונח לפניו, בהוספות השמטות ושינויי ניסוח, לא פחות משאר עורכי התוספות.‏[3].

הרא"ש כתב תשובות רבות לשואליו. והם קובצו ב"שאלות ותשובות הרא"ש". לשו"ת הרא"ש ישנה עריכה ייחודית המבדילה אותו מיתר תשובות הראשונים, בכך שהתשובות נערכו בקבצים פנימיים (המכונים "כלל") לפי נושאים, ותחת הכותרת "כלל" נתקבצו מספר תשובות העוסקות באותו נושא, למרות היותן לשואלים שונים ובתקופות שונות.

כתב גם פירוש לתורה אשר לוקט בספר "הדר זקנים" יחד עם פירוש התוספות על התורה ועל פירוש רש"י.

בין כתביו נמצא גם חיבור בענייני מוסר ויראת שמים הנקרא בשם "אורחות חיים". על אף שהשתייך כאמור למשפחה של חסידי אשכנז, לא ברור האם אכן ראה עצמו מחויב להוראותיו של רבי יהודה החסיד. לרא"ש יוחס ספר שו"ת הנקרא "בשמים רא"ש": המכיל דעות הקרובות לרוח ההשכלה, ולמעשה עד ימינו חלוקות הדעות, האם ספר זה זיוף גמור שנוצר על ידי שאול ברלין במאה ה-18 או שמא אכן הרא"ש כתבו, ורק אחדות מהתשובות מזויפות.

רדיפת האמת וסגנונו החריף[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מוויכוחיו בהלכה התנצל לפני זה שעמו התווכח[דרוש מקור]:

Cquote2.svg

מעיד אני שמים וארץ שאיני חוקר וחופש (ומחפש) וחוטט (ומחטט) לבטל דבריך, אך אם הייתי יכול לקיימם, היו חביבים עליי מאוד. אך מה אעשה, תורתנו תורת אמת, ואין אדם רשאי להחניף בה.

Cquote3.svg

לעתים הגיע לחריפות גדולה מאוד באכיפת דעותיו. כאשר החליט רבה של עיר אחת לאסור על שימוש בעירוב חצרות המקובל בקהילות ישראל, האשימו הרא"ש שמאחר שיהודים יטלטלו בכל זאת, הוא גורם בכך שיחללו שבת. הוא דרש "שינהגו בו נידוי באותו המשוגע", ואם לא יחזור בו, "ידונו אותו למוות בדין זקן ממרא"[דרוש מקור].

יחסו לרמב"ם ולכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרא"ש נקט עמדה ברורה נגד פסיקה המסתמכת על היד החזקה של הרמב"ם ללא בקיאות בתלמוד.

נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש התנגד לה: "בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ויש לחשוש שמא נתנה עיניה באחר"[דרוש מקור].

בוויכוח שבין מצדדי מורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים, והצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים מתחת גיל 25.

יחסו לפסקים מתקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיקתו סבר שרק על התלמוד אין לחלוק, אולם פסקי הגאונים אינם מחייבים, אם לפוסק יש ראיות מן התלמוד כנגד דעתם, וראיות אלו התקבלו על דעת חכמי דורו. בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו.‏[4]

שימוש בתקנות קהל שנכתבו בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מפולמוסיו הגדולים היה סביב שימוש בתקנות הקהל שנכתבו בערבית. הרא"ש לא ידע ערבית ספרותית, אך התעקש שרב כוחו, כמי ששולט ביצירה התורנית, לפסוק במשפטים הקשורים אליהן (אחרי שיתורגמו עבורו), מכוח מי שבקיא בקיאות גדולה בערבית ויכול להעמיק בעיון בלשון התקנות, אך אינו בעל שליטה במקורות ההלכתיים.

תקופת חייו של רא"ש על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רשימת כתבי הרא"ש בענייני הלכה ומהדורותיהם - מבוא לתוספות הרא"ש על מסכת פסחים, מהדורת מכון אופק, ירושלים תש"ס, עמ' 33-35.
  • מנחם אלון (עורך), מפתח השאלות והתשובות - שו"ת הרא"ש, הוצאת המכון לחקר המשפט העברי - האוניברסיטה העברית, 1965.
  • תהילה אליצור, תשובות הרא"ש בדיני נזיקין : הגות הלכתית ומתודולוגיה של פסיקה, דיסרטציה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיין תשובת הרא"ש (בית יוסף יו"ד סימן מ"ז ה') וכן גם ברא"ש למסכת חולין (פרק ג סימן ד): "דע כי מעשה כזה בא לפני זקני רבי אליעזר בר נתן ז"ל". רבי שלום אלבק כותב בהקדמתו לספרו של הראב"ן, אבן העזר, "רבי אשר בר יחיאל... קורא לרבינו בשם "זקני" ... אבל לא היה בן בתו ממש רק דור שלישי או רביעי לו".
  2. ^ אפרים אורבך, בעלי התוספות.
  3. ^ הרב אברהם שושנה, מבוא לתוספות הרא"ש על מסכת פסחים, הוצאת מכון אופק, ירושלים תש"ס, עמ' 25-31.
  4. ^ רא"ש על מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו