STS-41-C

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
STS-41-C
טלאי משימה
סמל המשימה
נתוני משימה
מעבורת צ'לנג'ר
כן שיגור ‎39A
שיגור 6 באפריל 1984 8:58:00 EST
נחיתה 13 באפריל 1984 5:38:07 (לפנות בוקר) PST
משך המשימה 6 ימים, 23 שעות 40 דקות ו-7 שניות
מספר הקפות 108
גובה מסלול 580 ק"מ
נטיית מסלול 28.5 מעלות
אורך מסע 4,619,000 ק"מ
תמונת הצוות
מימין לשמאל: סקובי, נלסון, ואן-הופטן, הארט וקריפן
מימין לשמאל: סקובי, נלסון, ואן-הופטן, הארט וקריפן
משימות קשורות
משימה קודמת משימה הבאה
STS-41-B
STS-41-D

STS-41-C, היא המשימה ה-11 בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א, והחמישית במספר של מעבורת החלל צ'לנג'ר. המשימה שוגרה ב-6 באפריל 1984.

גם במשימה זו, כמו בקודמתה, התגלתה שחיקה באטם המעגלי של נחיר הפליטה של מאיץ הדלק המוצק הימני של המעבורת. פריצה של אטם זה התגלתה כסיבה הראשית לאסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מפקד המשימה: רוברט קריפן (Robert Crippen)
  • טייס: פרנסיס סקובי (Francis R. Scobee)
  • מומחה למשימה: ג'ורג' נלסון (George D. Nelson)
  • מומחה למשימה: ג'יימס ואן הופטן (James D. A. van Hoften)
  • מומחה למשימה: טרי הארט (Terry J. Hart)

המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה יצאה לדרכה ב-6 באפריל 1984 בשעה 8:58:00 לפי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. לראשונה, נרשם שיגור מושלם ללא תקלות עד הגעה לגובה המסלול (533 ק"מ).

במשימה זו היו שתי מטרות עיקריות:

האחת, לפרוס ולהכניס למסלול את מתקן החשיפה לטווח ארוך (Long Duration Exposure Facility), מתקן גלילי פסיבי שניתן להחזרה לכדור-הארץ, ששקל 9,660 ק"ג, קוטרו 4.3 מטרים ואורכו 9 מטרים, ובו 57 ניסויים של 8 מדינות שונות ברחבי העולם.

המטרה השנייה במשימה הייתה "לתפוס" את הלוויין Solar Maximum Mission ששוגר ב-1980 ושחקר את השמש ואת התפרצויותיה (רוח השמש), תיקונו, פריסה חוזרת והצבתו במסלול שנית.

בנוסף, נשאה המעבורת מצלמת IMAX ומצלמת "סינמה 360", וניסויי תלמידים.

הצוות מנה 5 אנשים: מפקד המשימה רוברט קריפן, טיסתו השלישית בתוכנית המעבורות (STS-7, STS-1), הטייס פרנסיס סקובי ושלושת מומחי המשימה ג'ורג' נלסון, ג'יימס ואן הופטן וטרי ארט.

כבר ביום השני למשימה נאחז מתקן החשיפה לטווח ארוך בזרוע הרובוטית ושוחרר למסלולו בהצלחה. במקור, תוכנן מתקן זה להיאסף ולחזור לכדור-הארץ בשנת 1985, אך בעקבות דחיות בלוח הזמנים ואסון צ'לנג'ר נאסף רק ב-12 בינואר 1990 על ידי הקולומביה במשימת STS-32. ב-22 בינואר 1990 חזר המתקן לכדור הארץ.

תיקון הלוויין Solar Maximum

ביום השלישי למשימה עלתה המעבורת למסלול גבוה יותר (556 ק"מ), והייתה רחוקה 60 מטרים מהלוויין Solar Maximum Mission. שני האסטרונאוטים ג'ורג' נלסון וג'ימס ואן הופטן ביצעו הליכת חלל, כשנלסון השתמש ביחידת התמרון (MMU), התקדם לעבר הלוויין וניסה לתפוס אותו במכשיר תפיסה מיוחד, Trunnion Pin Acquisition Device. שלושה ניסיונות לתפיסת הלוויין נכשלו, וגם ניסיונותיו של ואן הופטן לתפיסת הלוויין על ידי זרוע ה-RMS לא צלחו. ביום למחרת ניסו שוב השניים לתפוס את הלוויין, והצליחו בניסיון הראשון.

שני האסטרונאוטים הביאו את הלווין לקרבת המעבורת, החליפו מערכת בקרת גובה ומערכת למדידת העטרה של השמש, והשיבו אותו למסלול. עקב העיכוב בתפיסת הלוויין, הוארכה המשימה ביום אחד.

Long Duration Exposure Facility

בשאר ימי המשימה ביצע הצוות ניסויי סטודנטים בהצלחה רבה.

סה"כ עברה המעבורת מרחק של 4,619,000 ק"מ, ב-108 הקפות סביב כדור-הארץ. היא הייתה אמורה לנחות במרכז החלל קנדי בקליפורניה, אך התוכנית שונתה ולבסוף המעבורת נחתה ב-13 באפריל 1984 בשעה 5:38:07 (לפנות בוקר) על-פי שעון האזור הפסיפי, במסלול נחיתה 17 באדוארדס, קליפורניה. שינוי התוכנית גרם להארכת המשימה ביום נוסף.

המעבורת חזרה למרכז החלל קנדי ב-18 באפריל 1984.

תג המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, הייתה המשימה אמורה להיקרא STS-13. התג שעוצב רמז למזל הרע, כביכול, של משימת אפולו 13. הוא כלל חתול שחור, המספר 13, וציור של המעבורת טסה מתחת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


משימות מעבורת החלל צ'לנג'ר

טיסות: STS-6 · STS-7 · STS-8 ·STS-41-B · STS-41-C · STS-41-G · STS-51-B · STS-51-F · STS-61-A · STS-51-L

ראו גם: אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר
Shuttle-challenger.jpg