הבכיינים
| כתיבה |
חנוך לוין  |
|---|---|
| הצגת בכורה |
21 באוקטובר 2000 |
| שפה |
עברית |
  | |
הבכיינים הוא מחזה של חנוך לוין.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה עוסק בצוות בית חולים בכלכותה אשר מחליט לשעשע את שלושת החולים הגוססים השוכנים בו ולהציג בפניהם את הטרגדיה היוונית "ייסורי אגממנון ומותו" מאת אייסכילוס. הטרגדיה מתארת את חזרתו של אגממנון לאחר עשר שנים בהן שירת בחזית במלחמת טרויה יחד עם שבוית המלחמה שהפכה גם לאהובתו, קסנדרה בת מלך טרויה. קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון זועמת על הנעשה ורוצחת את בעלה ומאהבתו. כך יוצר לוין הצגה בתוך הצגה במהלכה הגוססים צופים במתרחש על ה"במה", והקהל צופה הן במחזה והן בצופים הגוססים, ובכך מקשר בין גורלות הדמויות השונות, כפי שמבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ מתאר זאת:
"והנה, כך מתגלה אגממנון בשתי מערכות הבכיינים, כמי שהולך לקראת מותו הידוע מראש ומתנהג בדיוק כמו הגוססים, צופי סיפורו: מתחנן, מתמקח, מתפלש במיצי הגוף והפרשותיו. למרות המילים המהוקצעות שלו, הגיבור הטראגי המת אינו שונה מן הגוססים שעדיין חיים."
— מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 233.
יחד עם זאת, ההצגה הפנימית אינה מסתיימת ונקטעת בפתאומיות כאשר אחד הצופים הגוססים מת במיטתו ומוחלף בחולה אחר.
ההקשר האוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הבכיינים" הוא המחזה האחרון שלוין ניסה לביים, בשנת 1999, בעודו מאושפז בבית חולים בשל מאבקו במחלת הסרטן. הוא לא הספיק לסיים את המלאכה ונפטר מהמחלה ב-8 באוגוסט 1999. בשל ההקשר האוטוביוגרפי המתבקש הכיל המחזה רובד נוסף של משמעות, כפי שהנדלזלץ ציין:
"כוחו של המחזה הוא בכך שהגוססים שבתוכו, שצפו בחזיון מוות של מישהו אחר לרגע, מגלים שזה היה הסוף שלהם, ובכך שאנו יודעים שזה היה הסוף של חנוך לוין."
— הנדלזלץ, שם, עמ' 234.
הפקת 2000 - התיאטרון הקאמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-21 באוקטובר 2000[1]:
- במאי: אילן רונן (לימים המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה).
- דרמטורגיה: נורית יערי.
- שחקנים: דב נבון, גבי עמרני, מכרם ח'ורי - הגוססים, אשר צרפתי - אגממנון, מירב גרובר - קליטמנסטרה, סנדרה שונוולד - קסנדרה, יוסף כרמון - סניטר, שבתאי קונורטי - גוסס חדש-חדש, רוני אלפרין, סיימון קריכלי, רומן קריכלי, שי פיינברג, בועז רוזנברג - עוזרי סניטר.
- זמרות: אפרת אלעזר, קרן הדר, שירית לי-וייס, לימור עובד, ענת עיני, הגר ריש.
- תזמורת: גורי אגמון על סקסופון, יוסי בן נון על פסנתר, רוני הולן על תופים, אבנר יפעת על קונטרבס, ורד יעקב על חלילית, שוקי וולפוס על חצוצרה.
- עיצוב תפאורה ותלבושות: רקפת לוי.
- מוזיקה: יוסי בן-נון.
- כוריאוגרפיה: דניאל אקילוב.
- תאורה: אבי יונה בואנו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנוך לוין, "הבכיינים", בספרו החייל הרזה ואחרים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבכיינים, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
- הבכיינים - פרטים על הפקת המקור באתר תיאטרון הקאמרי
- מרב יודילוביץ', אחרון ודי, באתר ynet, 23 באוקטובר 2000
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נילי ברקן, צוחקים עד מוות, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2000
שי בר יעקב, המוות הוא אולי במקום אחר, באתר ynet, 1 בנובמבר 2000
| מבחר ממחזות חנוך לוין | ||
|---|---|---|
| 1968–1969 | את ואני והמלחמה הבאה (1968) • קטשופ (1969) • סולומון גריפ (1969) | 
|
| 1970–1979 | מלכת אמבטיה (1970) • יעקובי ולידנטל (1972) • קרום (1975) • סוחרי גומי (1978) | |
| 1980–1989 | יסורי איוב (1981) • הזונה הגדולה מבבל (1982) • הפטריוט (1982) • אורזי מזוודות (1983) • יאקיש ופופצ'ה (1986) • ההולכים בחושך (1989) • מלאכת החיים (1989) | |
| 1990–1999 | הילד חולם (1993) • האשה המופלאה שבתוכנו (1994) • הזונה מאוהיו (1996) • רצח (1997) • מוריס שימל (1998) • הבכיינים (1999) • אשכבה (1999) | |
| 2000–2009 | הרטיטי את לבי (2007) | |
| ביבליוגרפיה | ||