יעקובי ולידנטל
 | |
| כתיבה |
חנוך לוין  |
|---|---|
| סוגה |
קומדיה |
| הצגת בכורה |
1972 |
  | |
יעקובי ולַידנטל הוא מחזה, מסוגת הקומדיה, מאת חנוך לוין. המחזה הועלה לראשונה בדצמבר 1972 בהפקת התיאטרון הקאמרי ו"צוותא" בבימויו של לוין.
הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה הוא יצירה טראגית-קומית וגרוטסקית, הכוללת שלוש דמויות בלבד:
- איתמר יעקובי- אדם ענייני ותכליתי, אשר מרבה לטעון כי הוא עסוק מאוד, ואין לו פנאי לחברו ליידנטל. מציג את עצמו בפתח המחזה:
"אני, איתמר יעקובי, בן 40, מצהיר בזה כי נוכחתי פתאום לדעת שנולדתי כדי לחיות. עוד הערב אלך להרוס את הידידות שלי עם חברי הטוב לידנטל"
- דויד לַידֶנטַל- חברו הטוב, אך הדחוי והנלעג של יעקובי. האומר לידידו בתחילת המחזה:
"יעקובי, אני חושב שאנחנו שקועים עמוק עמוק בתוך האושר"
- רות שֵׁחַש- האישה שיעקובי מחזר אחריה, אשר מגלמת בעיניו את מיזוג החומר והרוח: ישבן אדיר ותשוקה למוזיקה. במענה לשאלה של יעקובי מספרת על הישבן שלה:
"ידידים קוראים לו ביג תוחס", ומוסיפה "כולם כל-כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה לי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית"
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העלילה עוסקת באיתמר יעקובי ודויד לידנטל, הנפגשים מדי פעם למשחקי דומינו על המרפסת של לידנטל. כאשר מחליט יעקובי להיפרד מחברו, כדי להמשיך ולחיות, הוא פוגש באשה - רות שחש. רות מתחזה לפסנתרנית, אבל מה ששובה את ליבו של יעקובי הוא ישבנה האדיר. הוא מחזר אחריה, תוך ניסיונות להתחמק מלידנטל, המחפש את קרבתם. בינתיים לידנטל המושפל נותן לעצמו דין וחשבון על מצבו:
"היה לי ככה: השממון הרגיל שלי, הצער על השממון, הכאב על הצער, ההשפלה שהשפלתי את עצמי בפניהם, ההשפלה שעוד אשפיל עצמי בפניהם, הבושה על כל ההשפלות, ונוסף לכל אלה השנאה לעצמי על שאני בנוי בצורה כל כך עדינה ורגישה"
לבסוף יעקובי ורות נישאים. לידנטל מציע עצמו כשי כלולות וכמשרת לאישה. תחילה שחש מקבלת בשמחה את המתנה, אך כעבור זמן מה מתחרטת על כך ומתלוננת:
"מסתובב לו שי־כלולות בין הרגליים ואף אחד לא יודע בשביל מי ובשביל מה ולמה"
במהלך המחזה פוצע לידנטל את אצבעו ומנסה להתקרב אל האישה בתואנה שהוא מבקש ממנה יוד. יעקובי מאבד בינתיים עניין ברות ומנסה לחדש קשריו עם לידנטל. בתמונת הסיום מופיעים השלושה, כל אחד לעצמו, כל אחד ולבטיו באשר להמשך דרכו.
הפקות ותרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה זכה להצלחה רבה גם ברחבי העולם ותורגם לשפות רבות: אנגלית (שני תרגומים: האחד בידי דניס סילק ושמעון לוי והשני בידי שיר פרייבך), צרפתית בידי לורנס סנדרוביץ', גרמנית בידי יונגן פישר, הונגרית, ספרדית,[1] איטלקית, פולנית,[2] בולגרית וסינית.
המחזה הועלה במספר הפקות. בהפקת המקור משנת 1972 אלברט כהן ויוסף כרמון שיחקו את התפקידים הראשיים של יעקובי ולידנטל בהתאמה, וזהרירה חריפאי מילאה את תפקיד האישה שבאה ביניהם. הפקה זו כללה תפאורה ותלבושות של רות דר ומוזיקה מאת אלכס כגן.
הפקה מחודשת עלתה בקאמרי בינואר 2004, ובוימה על ידי יוסף כרמון על פי המחזה המקורי, השתתפו השחקנים תיקי דיין (שחש), רמי ברוך (יעקובי) ודרור קרן (לידנטל).[3]
כמו כן, המחזה הועלה בתיאטרון הטכניון בשנת 1995 בבימויו של אוריאל זוהר.
בשנת 2013 עלתה הפקה של המחזה, בבימוי יונתן אסתרקין, על ידי בית הספר למשחק בית צבי בתיאטרון הספרייה ברמת גן, בה השתתפו השחקנים אופיר וייל (ליידנטל), אבי עדוי (יעקובי).
דבר המחבר על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנוך לוין העיד על המחזה כי הוא "מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי: שני גברים חמוצים ואשה חמוצה מחמיצים את החיים".[4]
בריאיון לעמנואל בר קדמא אמר לוין:
- אני מתחיל לחשוב, שבאמת כתבתי מחזה רך מדי. הם אוהבים את זה, לכל הרוחות. כמעט מתחשק לי להגיד "מצטער, טעות. להתראות בפעם הבאה". פתאם אני מתחיל לראות ב"יעקובי ולידנטל" מין רכרוכיות סנטימנטלית של מחזמר טורקי. לא נעים.[5]
דבר המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישעיהו אברך התייחס ליצירתו של לוין, ובכלל זה "יעקובי ולידנטל", וציין כי לוין מבקש "לרתק את הצופה אל אזור אחד ומסוים בגווייתנו הארצית האומללה פשוט מפני שבאזור זה, כנראה, מרחף כל עולמו הרוחני והוא הוא כל מרחב הרהוריו, חוויותיו ואולי גם מאווייו הדחוקים. ... ואולם מה שנחוץ לחומר ספרותי זה איננו ניתוח אטימולוגי במעמקי התנ"ך אלא אנליזה בקטריולוגית פשוטה, והפרשות המוחין שבאו לידי גילוי מ'מלכת אמבטיה' עד 'ליידנטאל' חייבות משום בריאות הציבור בלבד בבדיקה מעבדתית כזאת."[6]
מיכאל הנדלזלץ התייחס ל"יעקובי ולידנטל" במסגרת מכלול יצירתו של לוין:
- יעקובי וליידנטל היה דוגמה ראשונה למה שנראה כדרך העבודה של לוין, לפחות במחזות הבורגניים־כמו־ריאליסטיים: תחילה הוא מצייר על בד גדול, רב פרטים ודמויות (חפץ, נעורי ורדה'לה, קרום, אורזי מזוודות), ואחר כך הוא בוחר מספר מצומצם של דמויות וחודר אל מרקם היחסים ביניהן (יעקובי וליידנטל, סוחרי גומי, מלאכת החיים, הזונה מאוהיו). החומרים נראים דומים, אבל בעוד שנקודת המוצא של המחזות הגדולים היא שיש תוויות - ואפשר להסיר או להחליף אותן - נקודת המוצא במחזות הקאמריים היא שאין תוויות מובהקות לבודדים (יש זוג שהוא מאותו סוג, עד שהזוגיות מופרת), ואחר כך מתחילים מאבקי כוחות בין שלושה.[7]
התיילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על שלוש הקומדיות הראשונות של לוין, "סולומון גריפ", "חפץ" ו"יעקובי ולידנטל" העיר יצחק לאור: "לשלוש הקומדיות הללו, למרות ההבדלים העצומים ביניהן, יש נעימה משותפת, המעניקה להן את הממד הפארודי: מבוגרים משחקים בתפקידי מבוגרים, אבל מתנהגים כילדים."[8] בהמשך ספרו מציין לאור: "האופק של הקומדיה הלוינית הוא תמיד אשה. היא ממלאת את העולם ואינה מניחה לגבר לחיות בעולם שאין בו 'אשה'. העולם הוא אשה, מנקודת ראות של 'ילד'".[9]
רעיונות אלה ניכרים בדבריה המתיילדים של שחש ליעקובי, כאשר היא חוששת שאהבתו אליה פגה:
- "מה יש פה לדודה, אה? שד. שד־שדון, שד שדוביצקי. אוי, תראה איך הוא קופץ. איתמר, תראה. רואה? יופי? הופ־הופ־דיגידיגדים, הופ־הופ־דיגידיגדים, יופי?"
תמונה שנכללה בטיוטות המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיליון של כתב העת "מטעם",[10] שהופיע במלאת עשור למותו של לוין והוקדש ליצירותיו המוקדמות, פורסמה תמונה שנכללה בטיוטות המחזה אך לא נכללה בגרסתו הסופית. בתמונה זו עובר לידנטל ניתוח לכריתת אצבע, כד להשתיל אצבע זו בידה של שחש, וכך להפוך אותה לפסנתרנית בעלת 11 אצבעות. יעקובי ושחש מפתיעים את לידנטל, ובנוסף לאצבע כורתים גם את אוזנו, שניתנת למאכל לחתול.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנוך לוין, "יעקובי ולַידנטל", בתוך חפץ ואחרים - מחזות, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
- גרשון שקד, "מקברט למחזה פאנק: 'יעקובי ולידנטל', מאת ח. לוין", בספרו: על סיפורים ומחזות: פרקים ביסודות הסיפור והמחזה הוצאת כתר, 1992, עמ' 250-227.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקובי ולידנטל, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
ביקורות על הפקת 2004
- מיכאל הנדלזלץ, קלאסיקה של תיאטרון ישראלי, באתר הארץ, 8 בפברואר 2004
- יצחק לאור, אין מפלט מהשד, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
- בתיה גור, ביג תוחעס בקטן, באתר הארץ, 22 בינואר 2004
- צבי גורן, יעקובי ולידנטל – הקינה המצחיקה מאוד של התקווה, באתר "הבמה", 17.2.2004
ביקורות על הפקת 2013
- רון שוורץ, גן השלושה, באתר גלובס, 29 באוגוסט 2013
מיכאל הנדלזלץ, "יעקובי וליידנטל": קלסיקה ישראלית בביצוע יפיפה, באתר הארץ, 9 ביולי 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תמר רותם, גם בשנת 2013: המחזאי הישראלי המצליח ביותר בחו"ל הוא חנוך לוין, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2013
- ^ שירות גלובס, חנוך לוין תמיד פולני, באתר גלובס, 17 בנובמבר 2005
- ^ ציפי שוחט, יעקובי ולידנטל, באתר הארץ, 14 בינואר 2004
- ^ בתיה גור, ביג תוחעס בקטן, באתר הארץ, 22 בינואר 2004
- ^ עמנואל בר קדמא, ריאיון עם חנוך לוין, ידיעות אחרונות - 7 ימים, 5.1.1973
- ^ יואב (ישעיהו אברך), "ניחוח התקופה", דבר, 3.4.1973
- ^ מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 17.
- ^ יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 73.
- ^ שם, עמ' 181
- ^ "לידנטל עובר ניתוח, תמונה שהוצאה", מטעם 19, ספטמבר 2009.
| מבחר ממחזות חנוך לוין | ||
|---|---|---|
| 1968–1969 | את ואני והמלחמה הבאה (1968) • קטשופ (1969) • סולומון גריפ (1969) | 
|
| 1970–1979 | מלכת אמבטיה (1970) • יעקובי ולידנטל (1972) • קרום (1975) • סוחרי גומי (1978) | |
| 1980–1989 | יסורי איוב (1981) • הזונה הגדולה מבבל (1982) • הפטריוט (1982) • אורזי מזוודות (1983) • יאקיש ופופצ'ה (1986) • ההולכים בחושך (1989) • מלאכת החיים (1989) | |
| 1990–1999 | הילד חולם (1993) • האשה המופלאה שבתוכנו (1994) • הזונה מאוהיו (1996) • רצח (1997) • מוריס שימל (1998) • הבכיינים (1999) • אשכבה (1999) | |
| 2000–2009 | הרטיטי את לבי (2007) | |
| ביבליוגרפיה | ||