פרשת יון בוגזה
בתקופת מלחמת העולם השנייה, ברומניה, יון בוגזה (ברומנית: Ion Bogza), סגן במילואים בצבא רומניה, נעצר ונשפט באשמת העברת סיוע כספי ליהודים רומנים שהוגלו למוגילב-פודולסקי בטרנסניסטריה.
הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1940 אילצה ברית המועצות את ממשלת רומניה להוציא את המנהל והצבא שלה מחבלי בסרביה וצפון בוקובינה. לפני יציאתם ניהלו הרומנים מדיניות אנטישמית, שנועדה לשדוד את רכוש יהדי רומניה, לסלק אותם ממקומות עבודתם, להציק להם ולגרום לכך שיהגרו מרומניה. לצבא הרומני, הנסוג מפני הצבא הסובייטי, ניתנו הוראות לסייע לאזרחים מקומיים שירצו לנוס מפני הסובייטים, אך לא ליהודים. לכן יהודים מקומיים רבים ביטאו את שמחתם עם יציאת הרומנים וכניסת הצבא הסובייטי. כעבור שנה פלשו הרומנים, יחד עם גרמניה הנאצית, לשטחי ברית המועצות וכבשו בחזרה את בסרביה וצפון בוקובינה. השלטון הרומני, בהנהגת יון אנטונסקו, החליט לגרש את כל יהודי בסרביה ובוקובינה לטרנסניסטריה. הגירוש בוצע באכזריות רבה, תוך רציחתם של רבים ושדידת כל רכושם של היהודים המגורשים.
העובדות הידועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי דו"ח משטרתי מ-28 במרץ 1942 ידוע שב-20 במרץ 1942 שוטר ממחלקת החקירות של משטרת יאשי קיבל הודעה מבעל התפקיד האחראי בהנהלת מסילות הרכבת, שברכבת לדורוחוי נמצא תיק ובו 41 מעטפות עם כספים המיועדים ליהודים במוגילב-פודולסקי. התיק נמסר למחלקת האבדות של תחנת הרכבת ומשם נלקח על ידי יון בוגזה, סגן במילואים ומפקח משטרה לשעבר, במטרה להעבירו לתעודתו.
השוטר שקיבל את ההודעה, הבין שבעל התיק מעביר כספים ליהודים שהוגלו למוגילב-פודולסקי, איתר אותו ועקב אחריו עד לבית מלון "דסקלסקו" (Dăscălescu). הידיעה הועברה למפקדת המשטרה וזאת יזמה פשיטה על המלון, במהלכה נעצר יון בוגזה כשברשותו מכתבים אותם ניסה להשמיד כשנעצר, וכן סכום של קרוב ל-363,500 לאי. הקצין הועמד למשפט בפני בית דין צבאי של הקורפוס השלישי, כשהמכתבים והכסף מוגשים כראיות במשפטו.
תוצאות המשפט וגורלו של יון בוגזה לא נודעו.
המצב בטרנסניסטריה ובמוגילב-פודולסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגורשים הרבים (כמאתיים אלף בני אדם) קובצו בטרנסניסטריה, חבל ארץ עני ומוזנח במערב אוקראינה שכבשו הנאצים, שנמסר לרומנים במסגרת הסכם טיגינה; החבל נועד לשמש כארץ גזרה ליהודים: ללא אמצעי מחייה, ללא מקומות מגורים ראויים וללא כסות לגופם בחורף הקשה של 1941 בטרנסניסטריה. רבים מתו בצעדות המוות תוך כדי מסע הגירוש, ובהמשך מתו במחנות בהמוניהם ממחלות והיעדר מים ומזון בסיסי. היו מקרים מתועדים בהם אסירים ניזונו מגופות של מתים. חלק מיהודי דורוחוי וסביבתה גורשו למוגילב-פודולסקי, שם האוכלוסייה היהודית מנתה יותר ממחצית תושבי העיר, והשלטונות הנאציים הקימו גטו סגור ממנו נשלחו בקביעות יהודים אל מותם במחנות השמדה. בדורוחוי, שלא הייתה חלק מבסרביה, אלא מרומניה גופא, צופפו לפני המלחמה כ-12,000 יהודים, חלקם בני העיר וחלקם מגורשים מהיישובים הקטנים שבסביבה; בנובמבר 1941 גורשו 9,864 מהם אל מוגילב-פודולסקי וביוני 1942 גורשו עוד 450. 4,534 מסך כל מגורשי דורוחוי וסביבתה נרצחו בטרנסניסטריה. בדצמבר 1943, ככל שהסובייטים החלו להתקרב לנהר הבוג, השלטונות הרומניים הכריזו שיהודי דורוחוי הוגלו בטעות, כי לא היו חלק מיהדות בסרביה, אלא מרומניה גופא, ואז 5,600 מהם הושבו לטריטוריה הרומנית.
יתר יהודי רומניה, שגורלם היה פחות מר, ניסו בדרכים שונות לסייע למגורשים, אך השלטונות אסרו תחילה כל הגשת סיוע והענישו בחומרה ניסיונות כאלה. ההערכות הן שהכספים שנשא יון בוגזה נשלחו על ידי בני משפחתם של הגולים שנשארו בדורוחוי, על מנת לסייע למגורשים לשרוד.
פעולות סיוע נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב הראשי של יהדות רומניה, אלכסנדרו שפרן, פנה אל המלכה האם, אלנה, נסיכת יוון ומלכת רומניה וביקש את עזרתה בקבלת רשות להגיש סיוע ליהודים המגורשים. המלכה פנתה למיכאי אנטונסקו, שר החוץ הרומני, אך האישור הסופי ניתן על ידי הגנרל יון אנטונסקו, "מנהיג" רומניה בזמן מלחמת העולם (שניהם נשפטו לימים והוצאו להורג על שיתוף פעולה עם האויב הנאצי, ורצח עם). הוועד היהודי האוטונומי לסיוע, שהוקם על ידי פדרציית הקהילות היהודיות של רומניה לאחר מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט למתן סיוע לקורבנות אותו פוגרום בינואר 1941, הוסמך להמשיך בפעילות ולהגיש סיוע גם למגורשים.
במכתב שנשלח למושל טרנסניסטריה פורטו התנאים בהן תאופשר הגשת העזרה: הכסף יופקד בחשבון של מושל טרנסניסטריה בבנק הלאומי הרומני בבוקרשט, במטבע מקומי, לפי שער החלפה מאוד מקפח (בטרנסניסטריה השתמשו במטבע גרמני), מרק אחד תמורת 60 לאי. הרב שפרן ארגן מסע הסברה בין הקהילות היהודיות ברחבי רומניה, במטרה לגייס תרומות מהיהודים להקלה על אחיהם המורעבים ומעונים למוות בטרנסניסטריה, למרות שמצב כולם התדרדר במהירות, גם הם נרדפו והוטלו עליהם גזרות רבות.
כדי לדעת מה הצרכים הדחופים ובמה נדרש לסייע לאסירי המחנות בטרנסניסטריה, ביקשו יהודי רומניה לאפשר למשלחת שלהם לצאת לשם. האישור עוכב חודשים רבים בגלל התנגדות המושל הצבאי של החבל - גאורגה אלקסיאן (שהוצא אף הוא להורג ביחד עם 2 האישים דלעיל ועם ראש הז'נדרמריה, כפושעי מלחמה). המשלחת יצאה לבסוף רק כעבור שנה, בין 31 בדצמבר 1942 ל-16 בינואר 1943. המשלחת נוכחה במצב הנורא בו חיו 72,214 שורדים יהודים, ומצאה שם כחמשת אלפים ילדים יתומים משני הוריהם החיים בתנאי תת-תזונה איומים, ללא נעליים ובלי מחסה מפני הקור, לבושים בקרעי בגדים. מששבה המשלחת הוחל לגייס במרץ ולשלוח עוד עזרה. בדו"ח מ-19 בנובמבר 1943 מפורט שעד אותו מועד נשלחו לטרנסניסטריה קרוב לשמונים מיליון לאי לשיפור התנאים בבתי תמחוי, בתי יתומים ובתי זקנים. יחד עם זה תרמו יהודי רומניה עוד שלושים מיליון לאי למצרכי מזון עבור בתי התמחוי. כן נאספו מהקהילות בגדים משומשים, הנעלה ושמיכות בערך של כמאתיים מיליון לאי לאסירי טרנסניסטריה, ובנוסף להם נשלחו גם תרופות בשווי 14,458,372 לאי. הסכום הכולל של הסיוע עד לאותו יום היה 508.969.516 והמשלוחים נמשכו גם לאחר מכן, עד מרץ 1944, כשחזית הקרבות הגיעה לטרנסניסטריה.
במקביל לסיוע הכללי, הועברו ליהודי טרנסניסטריה סכומי כסף נוספים, שנאספו בכל מיני דרכים-לא-דרכים, ובחלקם נשלחו בצורה לא חוקית על ידי שליחים כדוגמת יון בוגזה. ועדה אד הוק שכללה, בין היתר, את מישו בנבניסטי, ז'אק רוזנצוויג, ישראל לבנון, יצחק ארצי ואחרים, הצליחה להעביר מכספי קרן ההצלה והעזרה שנוצרה ממגבית תרומות שגויסו בארץ ישראל.
המקרה של יון בוגזה לא היה יחיד מסוגו - עורך הדין פנאיט פנאיטסקו מדורוחוי, שהיה קצין במילואים, העביר אף הוא כספים ותרופות ליהודי דורוחוי שהגיעו ממוגילב-פודולסקי, כשהוא נעזר במורה נאיה נמציאנו. כך פעלו גם סגן-משנה ולאד באיקו ופטרו מורארו, כשהאחרון שילם על כך ביוקר, משום שהלשינו עליו כשחזר, נשפט ונידון למאסר. קולונל אלכסנדרו מרינו נסע לגטו מוגילב-פודולסקי ביוזמתו וחילק שם מכספו הפרטי ליהודים שהכיר וגם לכאלה שלא הכיר.